דויד לידר מציע כיצד אפשר לפתור את הבעיה הקבועה של יחסי דתיים חילוניים בישראל.

המערכת

כריכת ״לחיות ביחד – יחסי דתיים חילונים בחברה הישראלית״ בעריכת ישעיהו ליבמן

השנה האחרונה עומדת מבחינה פוליטית בסימן חיבור בין נפתלי בנט ליאיר לפיד. שיתוף הפעולה בין שני אישים אלו החזיר אותי במחשבתי לקדנציה השלישית של בנימין נתניהו כראש ממשלה (בשנים 2013-2014 לערך) כאשר יאיר לפיד ונפתלי בנט יצרו את הברית הפוליטית ביניהם וכיהנו כשרים תחת נתניהו.

באותה קדנציה עלו לדיון “חוק הגיוס” של “יש עתיד” ורעיון “המינהלת לזהות יהודית” מצד מפלגתו של בנט.

“חוק הגיוס” עורר סערה גדולה במדינה, סערה שלמעשה נמשכת עד ימינו. המגמה גם הובילה לכניסה מסוימת של המגזר החרדי (כניסה מינורית ומלווה בבעיות) לשורות הצבא והשירות הלאומי, כמו גם לשילוב חלקים מהמגזר החרדי בתוכניות לימודי הליבה.

בנקודה זו חשוב לי לציין כי כותב שורות אלו שירת שירות סדיר מלא, מתוכו כשנה בשטחים, וטובי חבריו ובני משפחתו נמנים על לוחמי וקציני היחידות הקרביות. אין ספק שבמציאות אופטימלית ומקסימלית – הייתי תומך בשילוב המגזר החרדי בשורות הצבא והשירות הלאומי באופן מלא ושווה לשאר האוכלוסייה. כך כתב גם האלוף במיל’ וחבר הכנסת דהיום אלעזר שטרן בספרו “משא כומתה”, והוסיף כי המלצתו בספר להסדר עם המגזר החרדי היא לא רק רצויה אלא בחזקת אינטרס לאומי – מתוך האמרה שטבע “חרדים לגורלם חרדים לגורלנו” על אחריותנו לשלב מגזר זה במציאות היום יומית בישראל – אך הסדר זה לא עומד במבחן האמא היהודייה השולחת את בניה לקרב.

אימרת המפתח כאן היא “חרדים לגורלם חרדים לגורלנו” של שטרן, שהצטרף לימים למפלגת “יש עתיד” והיה ממקדמי “חוק הגיוס”. אך כפי שציינתי היוזמה נתקלה בהתנגדות גדולה אצל החרדים, וגם אצל חלק מהמגזר החילוני שגרס כי הסדר מסוג זה הוא ויתור מופלג ומשאיר את החילוניים כמעין “עושי העבודה השחורה”, וניתן להזכיר כאן את הספר “חמורו של משיח” של ספי רכלבסקי.

אחת ההתנגדויות המרכזיות שעלתה אצל החרדים הייתה טענה שציין השר דאז והרב בניזרי – על חשיבות רציפות הלימוד לתלמידי הישיבה. דהיינו, הפסקה בחינוך התורני לשנה ושמונה חודשים (כפי שהוצע בחוק הגיוס) היא בעייתית מבחינת ערך ואפקטיביות לימוד התורה.

חשוב להזכיר כי חוק הגיוס דיבר על שילוב במסגרת השירות הלאומי בעיקר, ולאו דווקא בשורות הצבא.

עד כאן לעניין סקירת התפתחות הדברים בנושא זה.

הסקירה שלמעלה הובילה אותי לחשוב על רעיון מחוץ לקופסה. רעיון שאינו בבחינת קריאה לפעולה או מלווה בסימן קריאה, אלא בחזקת הצעת מחקר למסטרנטים ודוקטורנטים לכלכלה ומדע המדינה, כמו גם למתכנני המדיניות במשרדים הרלוונטים.

חוק הגיוס דיבר על שירות לאומי של שנה ושמונה חודשים. כשפורטים זאת למציאות בשטח זו תרומה של כל חרדי בגילאים אלו (מלבד המוגדרים כעילויים) של עבודה קהילתית/חברתית משמונה בבוקר ועד חמש אחה”צ למשך 20 חודשים לטובת המדינה.

אבל מה יקרה אם נחשב את תרומת המגזר החרדי לפי שעת עבודה למשק, המוערכת בכארבעים שקלים?

מה אם היינו לוקחים את אותם 20 חודשים, לפי 9 שעות עבודה ביום, פורסים אותם על פני 24 או 26 חודשים, ומציגים את הדרישה כעבודה בחצי משרה? כך ניתן היה לשלב את תרומתם במסגרת השירות הלאומי עם המשך הלימוד התורני וסדר היום בישיבה.

אחד ההיבטים המרכזיים בלימוד תורני ובעולם התורה הוא “ואהבת לרעך כמוך”. מה אם נציג את השתלבות תלמידי הישיבות בשירות הלאומי כמעין תקופת התמחות (סטאז’) ב”אהבת לרעך כמוך”, תוך שילובם בבתי החולים וכלל מערכת הבריאות, בשירותים הסוציאליים וכלל מערכת הרווחה.

לפני שאתם יוצאים בקריאות מול כותב שורות אלו שהשירות אינו “תוכנית כבקשתך”, ואם הם יקבלו אז כולם יתבעו, וכל המערכת תתפרק – בואו נעצור רגע לחשוב. חשבו שעת עבודה למשק כפול עבודה בחצי משרה שבועית כפול מכסת תלמידי הישיבה השנתית למשך 24 או 26 חודשים. יש כאן החזר משמעותי למשק בשעות עבודה חברתיות כנגד המשך תקציבי הישיבות.

ודאי שיש בעייתיות, ולכן יש צורך במחקרים מקיפים בנושא מצד חוקרים בתחומי כלכלה ומדע המדינה – איך ליישם או האם ניתן ליישם מהלך כזה בלי שכל המערכת תתפרק.

אחד הרעיונות המרכזיים שעלו בשנים האחרונות היה מעבר לצבא מקצועי. יש לרעיון זה תומכים ומתנגדים, אבל אין ספק שהרעיון יכול להשתלב בהצעה שכותב שורות אלו העלה. כל לוחם קרבי וכל תומך לחימה זכאים למשכורת מהמדינה ולכל ההטבות והמלגות שניתן להעניק להם, וזאת כתמריצים מוצדקים שבהם המדינה מביעה את הערכתה לתרומתם המשמעותית והערכית. זאת מעבר לערכי הציונות והאתוס הציוני ובנוסף להם. אך יש בצבא גם מגזר של “ג’ובניקים”, ומה יהיה עליהם? ומה אם גם הם יתבעו לתרום בחצי משרה? אלו נקודות חשובות שצריך להשקיע בהם חשיבה.

אין ספק שיישום רעיון כזה ידרוש התאמות וחשיבה יצירתית. שהרי הכוונה למקסם את התפוקה מכל שעת התנדבות בשירות הלאומי, לרבות עניינים לוגיסטיים וגאוגרפיים. אולי ניתן לחשוב על הקמת סניפים של הישיבות בבתי החולים, אולי ניתן להסתייע בארגוני המגזר השלישי המחברים מתנדבים פוטנציאליים לגופים המחפשים ידיים עובדות וסיוע. אולי הרבנים וראשי הישיבות יוכלו, בשיתוף עם מערכת השירות הלאומי, להיות מעורבים בניתוב ושיבוץ כל תלמיד ישיבה לסטאז’ המתאים עבורו, תוך ליוויו במהלך שנות ההתנדבות, וודאי ניתן לחשוב על עוד תחומים ורעיונות לחקור ולדון בנושא זה.

אך הרעיון שאני מציע למחקר הוא אף רחב יותר.

שהרי עוד נושא המצוי במחלוקת הוא תקציב דמי הקיום המחולק לתלמידי בתי המדרש והכוללים לאחר שסיימו לימודיהם בישיבה הגבוהה. הסטודנטים תובעים גם הם הכרה מצד המדינה ודורשים השוואת תנאים וקבלת דמי קיום לשנות לימודם.

אחלק הצעתי בנושא לשניים.

ראשית לעניין תלמידי הכוללים ובתי המדרש – הרי שכמו שיש שרות סדיר יש במדינה גם חובת שירות מילואים, וניתן לפי אותו אומדן של תרומת שעות עבודה למשק לרתום את עשרות אלפי תלמידי הכוללים לעשר שעות התנדבות חברתית בשבוע, למשך כל שנות לימודם בכולל, וזאת כנגד התקציבים הניתנים להם. כמובן אציין בנקודה זו שגם התנדבות בתוך קהילתם צריכה להיות מוכרת למניין שעות העבודה למשק, אך אפשר בניתוב נכון וחכם, תוך חשיבה על ענייני צניעות וכולי, למצוא להם תעסוקה בכלל המציאות הישראלית על כל מגזריה ובעיותיה החברתיות. תנסו לחשוב על כמה שעות עבודה למשק מדובר בשנה.

מנגד, לציבור הסטודנטים המדינה יכולה להרחיב משמעותית את היקף שעות פרויקט “פרח” והיקף המלגות החברתיות. ובכך לרתום גם אותם לעשייה חברתית רחבה ומשמעותית יותר ביחס למציאות כיום.

כך יכול להיווצר דגם של סיבסוד לימודים על ידי המדינה, תמורת רתימת הלומדים לשעות עבודה למשק בתחומי בריאות, רווחה, וכל אשר יהיה נחוץ. זאת תוך הגברת הלכידות בין המגזרים השונים. אם תרצו זה מעין נדבך נוסף לדגם “הדרך השלישית” שראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר היה אחד מסמליו.

חשוב לי לציין שוב שאין כאן סימן קריאה, יש כאן הצעה למחקר ולחשיבה חדשה בנושא.

העניין השני, שהוזכר בתחילת המאמר בנוגע לתקופת כהונתם של לפיד ובנט בשיתוף פעולה תחת הנהגת נתניהו, היה רעיון “המינהלת לזהות יהודית”. גם רעיון זה נתקל בהתנגדויות.

אחד הסעיפים שדובר בהם היה חבילת לימודי מורשת בבתי הספר. מבחינה מסוימת היתה התקדמות בנושא זה עם השנים, אך יש להפעיל כאן זהירות רבה שלא ליפול לכיוונים של מיסיונריות, ויש לתת הדעת על הגיל הצעיר של התלמידים.

סעיף אחר דיבר על אירוח משפחות חילוניות לשבת אצל משפחות דתיות, ועל הרחבת הידע באוכלוסייה בנוגע לענייני מורשת יהודית.

במקביל קמה בשנים האחרונות תנועת היהדות המתחדשת. ארגונים כמו “עלמא”, “בינה”, “תנ”ך 929”, ועוד. לאחרונה אף גובתה פעילותם בניתוב תקציבי מהמדינה.

לדעתי כיוון זה מבורך ויש להעמיקו תוך זהירות רבה והקשבה לאלו הטוענים להדתה, יש להפעיל אמצעי פיקוח רכים, ולהשגיח שלא מיושמות טקטיקות עם מאפייני מיסיונריות.

אבל אם ניקח כדוגמא את פרויקט תנ”ך 929 של הרב בנימין לאו, הרי שהוא לווה בזמן הקמתו בהתנגדות מצד חילוניים שטענו להדתה, וגם מצד דתיים שטענו לרידוד התוכן התורני. ועדיין פרויקט זה נחל הצלחה מרובה וקירב רבים לתכני התנ”ך.

לדעתי יהיה מבורך להרחיב פרויקט זה לעוד נדבכים בארון הספרים היהודי. אולי לנסות ליישם מאגר מידע נגיש לשפה החילונית של כל פרשני התנ”ך לאורך הדורות (כמובן שבאלמנטים מסוימים מהלך כזה כבר נמצא בעיצומו מזה שנים).

לעניין רעיון אירוח משפחות חילוניות לשבת – לדעתי רעיון כזה לא ישים בהיקף רחב. אירוח לשבת שלמה דורש לוגיסטיקה ודורש מהציבור החילוני מבחינתו הסובייקטיבית יותר מדי התערבות בשיגרת חייו. אך רעיון של אירוח משפחה חילונית לארוחת שישי אצל משפחה דתית, תוך שהצד החילוני מכבד בשהותו את מנהגי המארחים – הוא רעיון אפשרי, שכותב שורות אלו התנסה בו מספר פעמים. אף כאן יש היבט חדשני – משפחה דתית שתארח תהיה מודעת לכך שבסיום הארוחה המשפחה החילונית יוצאת בדרכה חזרה הביתה ברכב תוך חילול השבת, וזה יכול להוות קו מתווך בין המגזרים. בנוסף ראוי לחשוב על דרכים בהם הציבור החילוני יכול מצדו לארח משפחות דתיות מבלי ליפול לכיוון ציני דוגמת מסיבות וצריכת סמים, כמו שהוצג פעם במערכון סאטירי, אלא בבילוי זמן משותף מלא בתכנים של עולם המערב – ממוסיקה קלאסית ועד ניו אייג’, רפואה משלימה, תורות המזרח וכולי.

בפרספקטיבה רחבה יותר יש כאן שאיפה להביא את המגזרים לשהות יחד באותה מציאות ישראלית על מורכבותה, תוך שיש למגזרים בסיס משותף של תכנים לשיחה כגון ארון הספרים, המציאות הציונית, עולם המערב והמזרח, וכאן יהיה פתח לדור הבא לליבון סוגיות והתקרבות בין הצדדים.

ביאליק בזמנו ועמוס עוז דיברו על הצורך בכינוס התכנים היהודיים, לרבות המצוות, ולתהליך של בירור וליקוט מתוכם, מה נשאר ומה יוצא החוצה. היו עוד הוגים במשך השנים שהרחיבו על כך. אך לדעתי בפרספקטיבה רחבה תוכנית כזו צריכה להיות מחולקת לשלבים. פינסקר דיבר בזמנו על חשיבות המנהגים המשותפים להתבססות של עם ומדינה. אם לדמות זאת לבניין ארכיטקטוני, הרי שבקומת הבסיס יש לנו את סדר פסח, יום כיפור, ועוד, ועלינו להרחיב ולהעמיק קומת בסיס זו, ובנוסף לבנות קומה שניה, שבה המגזר הדתי והחרדי ימשיכו בדרכם בלי ניסיון של המדינה לשנות את דרכם, אך כן בנסיון לשתפם בחיי המציאות והמעשה הציוני. מנגד המגזר החילוני ילקט ויברור מתוך התכנים היהודיים עוד ועוד נדבכים שהוא יכול לאמץ, ובכך יתקרב ויתגבש יחד עם המסורתיים, וכפועל יוצא תיווצר לכידות חזקה יותר בין חלקי העם בתהליך התקרבות דינמי ומתמשך.

2 תגובות

  1. הרעיונות של דוד הם מענינים, וכלכלנים יקבלו בברכה את הרעיון לעשות ״מוניטציה״ של ערך השעות שהחרדים לומדים. אבל האם יש פרטנר בצד השני? הרי מנהיגי החרדים מתנגדים לכל שינוי, כולל שירות לאומי. באופן אישי לא הבנתי אף פעם איך הם מעזים להתנגד למשהו כמו שירות לאומי בבתי חולים שלפי הבנתי זו ממש מצווה של לסעוד חולים. אבל אני לא רב, ויש הרבה דברים שנהוגים אצל החרדים ושלפי הבנתי מנוגדים ליהדות כפי שהיתה עד לפני כמה עשורים – כמו למשל עצם הרעיון שכל הגברים ילמדו בישיבה ויקבלו כסף עבור זה. הרי נאסר במפורש לעשות את התורה קרדום לחפור בו, ובגולה בודדים למדו בישיבות, אפילו לא 1% מהגברים.

    • אוהבים מאד לנפנף מול החרדים את נושא התשלום עבור הלימוד ומביאים תמיד את דברי הרמב”ם שהתנגד לכך בתקיפות, אבל לאמיתו של דבר יש פה בורות מוחלטת כי מה שקובע אצל החרדים זוהי ההלכה, ולהלכה נפסק לא כמו הרמב”ם כי כל הפוסקים לא הסכימו עם הרמב”ם ואין איסור הלכתי לקבל תשלום עבור הלימוד.
      הרמב”ם בעצמו מציין שהוא דעת יחיד בנושא ואף אחד לא מסכים איתו, אבל כרגיל, מגייסים גם את הבורות כדי לתקוף את החרדים

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 1 =