ד״ר ניסים כץ, עורך הפרוזה של יקום תרבות, ממליץ על
הספר “היקשרויות עזות”
הרבה זמן לא קראתי ספר שגרם לי לקנא במי שכתב אותו. קנאה ברמות עזות כך שלאורך הספר קיללתי את המחברת על הכישרון העז שלה לכתוב ספר כל כך מרגש, אנושי, וכנה. ספר שהוא מאסטרפיס מכל בחינה, ואכן הספר “היקשרויות עזות” של ויוויאן גורניק, בהוצאת “תשע נשמות” הוא כזה, כפי שכתבו בכריכה האחורית שלו. אבל לפני שאתחיל להלל את הספר ואת הכתיבה של הסופרת הייתי רוצה להגיד כמה מילים טובות למתרגמת רעות בן יעקב, שתרגמה את הספר בצורה מעוררת השתאות מאנגלית. מלאכת התרגום היא מלאכה קשה. האתגר הגדול ביותר של מתרגם הוא ליצור בך את התחושה שאתה קורא את הספר מיד ראשונה. כאילו קראת את הספר בשפת המקור, מבלי שתרגיש שתירגמו אותו. הרעיון הוא להעביר את השפה טרנספורמציה לשונית חלקה כל כך שלא תרגיש שמישהו עשה כאן מעשה בלשון, במיוחד ספר שיצא בשנת 1987, קרי שלושה עשורים לאחר מכן. זה אתגר גדול להעביר את הטמפו של הדיאלוגים, להעביר את החיות והנשמה של הדמויות, ובעיקר את האינטונציה המיוחדת, קצרת הנשימה, כפי שאמרה נילי מירסקי ז”ל על מלאכת התרגום. זו הגדולה של המלאכה הזו ובזה צריך להגיד שאפו גדול לרעות.
אז מה מסופר פה? לכאורה סיפור פשוט או ממואר פשוט. אישה בוגרת מתהלכת עם אמה הקשישה ברחובות מנהטן. תוך כדי היא משחזרת זיכרונות, חוויות ילדות, תלונות, והומור משותף, ובעיקר את מאבקה כבת למצוא את מקומה בעולם. יש כאן שני צירי זמן: שנות ה- 40 וה- 50 לחייה, ושנות ה-70 ואז ה-80. בציר הראשון משחזרת גורניק את חוויות ילדותה בניו יורק, כאשר התגוררה עם משפחתה בבניין המאוכלס ביהודים בני מעמד הפועלים, ובלב החלק הזה בספר ניצבות מערכות היחסים בין השכנות. בנוסף, היא מתארת את האופן שבו נחנכה להיות אישה, על ידי נשים שגידלו ילדים ותלו כביסה, על ידי אם יהודייה שרצתה יותר, שהייתה סוציאליסטית, ופעם חברה במפלגה הקומוניסטית – כשנציג יהודי לשעבר מגולח ראש של הרא קרישנה משדל אותה להתעניין בעולמו, היא זוקפת את מלוא קומתה הצנועה ומכריזה: “בחור צעיר, אני יהודייה וסוציאליסטית. אני חושבת שזה די והותר לחיים שלמים, אתה לא חושב?”. וגם על ידי נטי, אישה יוצאת דופן, הלא יהודייה היחידה בבניין, שלדעתי הייתה צריכה לקבל ספר שלם לעצמה בגלל אופייה וסיפור חייה המרתק. שתי הנשים הללו הן נשים שחיות במאבק. מצד אחד, אמה של גורניק, שהתאלמנה בגיל צעיר, הפכה להיות אשה השרויה במלנכוליה תמידית, כזאת שגונבת את כל הצער לעצמה כמו שמעידה הסופרת: “משלא הצליחה לקבל מהחיים את מה שרצתה, מה שחשבה שהיא צריכה, מה שהרגישה שמגיע לה בזכות, נעלמה אמא שלי בתוך עננה של אומללות. בעננה הזאת הרגישה חסרת אונים, שברירית, וראויה לאהדה. כשנאמר לה שהמלנכוליה הבלתי נלאית שלה היא התעמרות במי שנאלץ להיות בקרבתה ולראות אותה, היתה מופתעת”. ומהצד האחר, נטי, שנותרה גם היא לבד, בלי בעל, שנרצח בטרם עת, והשאיר אותה עם ילד קטן. נטי היפה, שהשתמשה בגוף שלה כדי לשרוד. הציר השני, הוא ההווה המתהווה – מה שהיא כותבת, ועשיית הכתיבה. גורניק מתארת את הישיבה מול מכונת הכתיבה, ואיך החשיבה, והרעיונות, מתהווים.
מה שמיוחד לדידי בספר, מלבד הפן הסיפורי של נשים חזקות, הוא הקשר בין האם לבת. הקשר ביניהן מורכב, סימביוטי, קצת חולני, אבל מעורר השראה וקסום בדרכו. הן כמו לוחמות בשדה קרב, שהדיבור ביניהן אישי ואינטימי. הדיבור הזה מוביל לציטוטים בלתי נשכחים שפשוט כיף לסמן אותם לאורך הספר. למשל: “אשה יודע אם היא אוהבת גבר, אם היא לא יודעת היא לא אוהבת אותו”; או “אם את רוצה לגלוש במזחלת בשלג את צריכה להתכונן לגרור את המזחלת”; או כמו מה שהיא אומרת על מאהב אלכוהוליסט לשעבר “הוא לא רגיש לתחושות שלו. הוא היה משומר באלכוהול 15 שנה”; ועוד.
קריאת חובה.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
המחזה “מקומות מופלאים”
הילה בן גרא היא שחקנית ומחזאית, שחזרה ארצה אחרי שנות פעילות בארה”ב. המחזה שלה, שהוצג בהצלחה בחו”ל תחת השם “The Places You’ll Go”, עולה עתה על במת תיאטרון “תמונע” בגרסתו העברית “מקומות מופלאים”, בבימויו של יפתח אופיר.
שם ההצגה לקוח משם ספרו של ד”ר סוס “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים!”, וקטע מהספר מצוטט בהצגה: “עם רגליים בנעליים ועם השכל בראש, תמצא את הדרך שלך – אל תחשוש”. מי שיוצאים לדרך הם שני דוורים שפתאום מואסים בשגרה שלהם: “כל יום אותה עבודה. אותם בניינים. אותם אנשים. אותו סיכוי בלוטו. אם נשנה את מקומנו ישתנה מזלנו? אם נצא ממקומנו נגיע למקומות נפלאים?”. הדוורים מנסים למלא את החסר בחייהם, ותוך כדי מסעם אל המקומות המופלאים הם פוגשים בשלל דמויות.
המחזה נפתח בסצנה נוגעת ללב של זוג, שמתלבט אם להביא ילד לעולם, והם מדברים ביניהם דרך בובות על חוט.
לעלילה אופי מקוטע. דמויות מתפרצות לתוכה, וזה תורם לתחושת הפנטסטיות של ההצגה, ותואם את מהות המסע, שמדלג ממקום למקום. הילה בן גרא משחקת בהצגה. היא פורצת בבהלה מתוך הקהל, אומרת טקסט מהיר, יוצאת החוצה מהאולם, ואז חוזרת לבמה בסצינות אישיות משלה.
תום זינגר ואלעד שנקר הם שני הדוורים המובילים את ההצגה בעקבות מסעם, ושלושת השחקנים מאיה בכובסקי, בני אלדר, וגד קינר קיסינגר מגלמים בכישרון רב את שלל הדמויות הצבעוניות.
ישבתי בקצה השורה, ולידי, על המדרגות, התיישב תוך כדי ההצגה מישהו, שצחק בקולי קולות בקטעים הקומיים הרבים, צחוק מכל הלב, משמח, מדבק. מסתבר שזה היה הבמאי יפתח אופיר, אותו הילה בן גרא הזמינה לבמה בסוף ההצגה, להצטרף לשורת השחקנים המשתחווים. אם ההצגה ממשיכה להצחיק את הבמאי, שחזה בה עשרות פעמים במהלך החזרות, היא מצחיקה בהחלט, ומומלץ ביותר לצפות בה באחד מ-4 המועדים הקרובים, כפי שמצוין באתר תיאטרון תמונע.
יואב וייכסלפיש ממליץ על
הספר “עומדים בשער”
הספר מתאר את יחסי יהודים וערבים בראי הכדורגל מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד הקמת מדינת ישראל.
תוצאות מלחמת העולם הראשונה, והשלטון הבריטי שהחליף את הטורקי, האיצו את התפתחות הכדורגל המקומי בשטחי המנדט בארץ ישראל/פלסטין. המשחק, שמוצאו בבריטניה, קיבל הכרה ברחבי העולם כבר בסוף המאה ה-19 הודות למלחים וסוחרים בריטים שהפיצו אותו, והתאחדות הכדורגל העולמית (פיפ”א) נוסדה כבר ב-1904.
כבר בימי הטורקים נערכו משחקים בהשתתפות קבוצות שייצגו שכונות, כנסיות, ומוסדות חינוך, אבל קפיצת המדרגה אירעה מאוחר יותר. הבריטים תרמו להפצת המשחק בשטח שבשליטתם כפעילות פנאי, ושלחו קבוצות של חיילים ושוטרים לליגות המקומיות (בין היתר ליגות למקומות עבודה). הם סברו שהפצת המשחק תתרום להכרה הדדית וחיים משותפים של יהודים וערבים, אבל בפועל התברר שהעוינות והחשדנות חילחלה גם אליו.
הכדורגל הפך לגורם חשוב בחיי היישוב העברי בשל פוטנציאל ההתאגדות של מועדוני הספורט, והגיוס למשימות לאומיות, וכן בשל הייצוג של זרמים פוליטיים שונים (הפועל – מעמד הפועלים ועסקני ההסתדרות, בית”ר – הרוויזיוניסטים, ומכבי – תנועה ציונית כלל עולמית). העיסוק בו בשעות הפנאי גרם לכך שאנשי צבא ומשטרה זכו להכרה גם בזכות יכולת ספורטיבית. המשחקים משכו קהל רב, והפוליטיקאים, גם הבריטים, התעניינו, יזמו טורנירים, וחילקו גביעים למנצחים. עסקני הדת החרדים גם הם השמיעו את קולם, והתנגדו למשחקים בשבתות.
המועדונים הערביים נוסדו על בסיס זיקה גיאוגרפית וגם דתית, וכך מועדון האורתודוכסים ביפו נועד לייצג את המיעוט הנוצרי בעיר. הוויכוח הפנימי ביניהם היה סביב אוטונומיה מקומית מול הצורך בקשרים עם מועדונים במדינות השכנות.
המשחקים הובילו גם לחיכוכים בין האוכלוסיות, קטטות רבות משתתפים, והשמצות הדדיות בתקשורת המקומית. הפוטנציאל הנפיץ הוביל במשך זמן רב להפרדה פנימית, לסירוב של קבוצות בריטיות לשחק נגד “זרים”, וכן למיעוט משחקים בין קבוצות יהודיות וערביות. ההתאחדות הישראלית נוסדה ב-1928 עם רוב יהודי מוחלט וקבוצה ערבית אחת כעלה תאנה, ונבחרת א”י (מופיעה במסמכים הרשמיים כ-MANDATORY PALESTINE) התבססה על יהודים בלבד, הצטרפה לפיפ”א הודות לתמיכה מצרית, והודחה במוקדמות טורנירי הגביע העולמי של 1934 ו-1938. התאחדות הכדורגל הפלסטינית הוקמה מאוחר יותר, אך לא קיבלה הכרה בינלאומית, והתפרקה לאחר מלחמת העצמאות. הפרספקטיבה הספורטיבית של יחסי יהודים-ערבים-בריטים בימי המנדט מעניקה מימד נוסף לאותה תקופה.
