בין הכלב צוציק לכלב בלק ב’תמול שלשום’, הערות למאמר הביקורת: “לסיפורו של כלב שאהיד קריאה פוסט קולוניאלית ב’תמול שלשום'” מאת אלון חילו, שהתפרסם ב”הו!”, כתב העת לספרות ספטמבר 2006.

עטיפת ספרו הידוע של ש”י עגנון “תמול שלשום”

דומה שאין קץ לחילופי הפרשנויות והניסיונות לרדת לפישרן של יצירות ספרות גדולות, והביקורות משתנות ומקבלות צורה על פי צורת השכל הבוחן, והשפעת רוח הזמן, ה”צייטגייסט”, על המבקר. כזהו מאמרו של אלון חילו אודות היצירה ‘תמול שלשום’, שכתב בפתח המאה העשרים ואחת אודות יצירה שנתפרסמה ב-1945, ונושאה הוא ארץ ישראל שבין 1908-1911.

הארץ הישנה חדשה, האלט נוילנד, פלשתינה, פלך באימפריה העותומנית, שרוב תושביו ערביים, בין אם הם יושבי ערים ובין כפריים או נוודים, בעלי אדמות עשירים או אריסים, דגם של חברה פיאודלית תחת משטר מושחת על פי אמות מידה של אירופה. בארץ זו מתקיימים גם ה”יישוב הישן”, הציבור היהודי בירושלים צפת טבריה וחברון, החי על כספי נדבות ה”חלוקה”, תושביו אף הם נתונים במסורות של ימים עברו, ולצידם שכונות יהודים חדשות מעבר לחומות, ויהודים הגרים ביפו ומקימים שכונות סמוכות לה, וכעשרים מושבות חדשות שכבר התבססו והפכו לישובים של איכרים היושבים על אדמתם ומבטיחים עתיד חדש ליהודי הארץ.

אל פסיפס זה מצטרפים בני התנועה הציונית המעשית החדשה, בני העלייה השניה הצעירים. חלוצי העלייה השניה, המגיעים בעיקר מתחום המושב, מגליציה, ומרוסיה גופא, שתערובת של רעיונות הסוציאליזם ורגשות לאומיים תוססים בהם. חסרי כול מלבד אמונה בצורך להתיישב בארץ, שואפים לממש את חזונם בעבודת כפיים, “כיבוש העבודה”, בהקמת יישובים שיתופיים בקבוצות על פי האידיאלים הסוציאליסטים, ובהגנה על עצמם.

“תמול שלשום” מנציח ומחייה את הפסיפס האנושי היהודי הזה בצורה מרתקת ורבת פנים, זוהי יצירה קנונית.

עטיפת קובץ איורים מאת הצייר אביגדור אריכא לספר “כלב חוצות” הכולל חלק מפרקי ״תמול שלשום״ של עגנון

הסופר אלון חילו הוציא תחת עטו מאמר ביקורת על הספר, שעל חשיבותו ואיכותו אין הוא חולק.

אך אין בגודל היצירה בכדי למנוע ממנו ביקורת חברתית ואידאולוגית ממרחק הימים. בראיה רטרואקטיבית לאחור קורא המבקר חילו את הספר כיצירה מגויסת לתנועה הציונית בראשית דרכה המעשית, שהיא לתפיסתו תנועה קולוניאלית מתנחלת, ולכן יחסה אל האוכלוסייה הילידית, על פי תורות ביקורתיות סוציולוגיות “פוסט קולוניאליות” שפותחו בשנים האחרונות, פוגעני ומשפיל.

בפתח דבריו פונה המבקר לקורא לשוב ולקרוא את “תמול שלשום” אבל “לאור התובנות הפוסט קולוניאליות של העשורים האחרונים, וביניהם הכלים המתודולוגיים שסיפקו הוגים שונים על היחס בין אירופה והאדם הלבן לבין האוריינט והמזרח התיכון”. כאן הוא מסייג את ההגדרה “לאו דווקא ראיה פוסט ציונית הרואה את הציונות כסוג של קולוניאליזם…….אלא את עצם המפגש הגלום בציונות לבין התושבים הערבים המקומיים”.

ובמילים פשוטות, יש לדעתו לקרוא את יצירתו של עגנון רק לאחר התעדכנות בזרמי הביקורת החברתית הפוסט מודרנית. יתכבד הקורא ויקרא את “אוריינטליזם”, פרשנותו של אדוארד סעיד על יחסו של האירופאי הקולוניאליסט אל איש המזרח הלבנט, או את ספריו של פרנץ פנון על יחסו המשפיל של הצרפתי הלבן לילידי הקריביים, או לתושבי אפריקה, החוסים בצל הקולוניאליזם משכבר הימים.

במרכז הביקורת מונחת הקביעה כי הציונות היא תנועה שסממני קולוניאליזם כבר נזרעו בראשיתה, ולכן ביטוייה ניכרים בספר שעלילתו מתרחשת בין 1908-1911. המאמר של חילו מסווג את “תמול שלשום” כיצירת אמנות ספרותית העומדת לצד הציונות בחזית העימות האידיאולוגי חברתי, שבין ילידים ערבים בפלשתינה למתיישבים יהודים ממזרח אירופה. לפי המבקר טמון בספר “צופן” על הלך הרוח הציוני, שרק הביקורת הפוסט קולוניאלית יכולה לחשוף.כתיבתו של עגנון היא חמקמקה ומיטיבה להסוות דעות קולוניאליות, שהן כידוע דכאניות ולמצער מפלות ומתנשאות, והסופר מיטיב להסתירן ברוב כשרונו, בדרך של שימוש באסטרטגיה סיפורית שמרכיביה שלושה:

א.  “התעלמות מהאחר” שהוא הציבור הפלשתיני. 

ב. זריעת רמזי אגב משפילים אודות מעט מהפלשתינים.

 ג. השימוש בכלב בלק כאלגוריה מתוחכמת לשנאת היהודים את הערבים הפלשתינאים.

אליבא דהמבקר,הציונות אינה תנועה קולוניאליסטית “פר אקסלאנס”, אלא תנועה לאומית, שמאפייניה מתנגשים בתרבות תושבים פלשתינאים ילידים, באופן דומה לאלה של הקולוניאליזם האירופאי. מכך הצורך להשתמש בביקורת פוסט-קולוניאלית בקריאת הספר, כאמור “לאו דווקא ראיה פוסט ציונית הרואה את הציונות כסוג של קולוניאליזם …….  אלא את עצם המפגש הגלום בציונות לבין התושבים הערבים המקומיים”.

המבקר מציע לסווג את המפגש בין הערבים בפלשתין ליהודים והתנועה הציונית כמפגש מהדגם הקולוניאלי, וכך לקרוא את “תמול שלשום” ככלי ספרותי התואם ומשרת את הנרטיב הציוני הקולוניאלי, שיש בו זלזול ושנאה סמויים לפלשתינאים תושבי הארץ.

אלא שהתנועה הציונית, בוודאי בראשיתה ובשנים נשואות הספר 1908-19011, לא הייתה תנועה בעלת מאפיינים קולוניאליים כלל. בפועל מה שהיה הוא זרזיף של מהגרים, שניסו להגשים חיים של עבודת האדמה בשכנות לתושבי הארץ, ובמסגרת השלטון העותומני. הציונות לא כפתה את דתה, שפתה, או מנהגיה על אוכלוסייה הערבית הילידית בעשור הראשון של המאה העשרים ואף לא התכוונה לכך. לתנועה הציונית לא היו בתי משפט, צבא, או כוח שלטוני אחר שהיה בהם כדי להדיר או לפגוע באוכלוסייה הילידית, כפי שהיו להולנדים באינדונזיה, לבריטים בציילון, או לספרדים בפיליפינים. אין ספק שהמבקר יודע מה הוא שלטון קולוניאלי, ולכן הוא מסווג את שהתרחש כמפגש בין תרבות אירופאית, המיוצגת על ידי הציוני, ליליד הפלשתיני. מפגש שהוא בצורה כזו או אחרת בעל סממנים של התנשאות, זלזול, ודחיקת מקומו של הילידי.

כאמור, מעמיד המבקר את ביקורתו על שלוש רגליים: האחת, התעלמות מערביי הארץ “התעלמות מהאחר”; השנייה, שתילת הערות בעלות גוון שלילי בתיאור ספורדי של ערבים; והשלישית היא האלגוריה הטמונה בסיפור המעשה של כלב החוצות, בלק, שהוא המייצג את שנאת ישראל מימים ימימה לפלשתינאים הילידים.

נסקור את הבסיס לטענות הללו.

ראשית טוען המבקר כי עגנון מתעלם בעלילת ספרו עב הכרס מערביי הארץ, וכי הספר מאופיין בהעדרה של הישות הערבית פלשתינית, ומכך יש ללמוד על התעלמות או ניכור של התנועה הציונית מהערבים.

אכן הרומן הוא בעל יסודות ריאליים היסטוריים לרוב, אך הסופר מתמקד בעיקר בהווייה היהודית בארץ ישראל, ואינו פורש את יריעת הרומן מעבר למתרחש בציבור היהודי. את המתרחש בפלחי אוכלוסייה אחרים שישבו בארץ באותן שנים של טרם מלחמת העולם הראשונה, אין הוא מזכיר אלא בדרך אגב. עגנון אינו מתאר את הפקידות העותומנית, את הקונסולים האירופאיים, את הבנקאים, את בעלי האוניות הנוצרים, את בעלי האחוזות הערבים, את הארמנים, הנזירים, הכמרים, המתיישבים הגרמנים הטמפלרים, אלא באקראי. ולא מתוך התעלמות מכוונת, אלא פשוט באשר עיקר יצירתו הוא תיאור הציבור היהודי, על מגוון אנשיו: איכרים; יהודים מהישוב הישן; חלוצים; תושבי יפו יהודיים בטרם עברו לתל- אביב; ומאוכזבים-יורדים.   

עוד טוען המבקר, כי מופיעים בספר תיאורים אקראיים של הערבי כדמות אלימה, או כדמות מזוהמת, או כמפיץ מחלות, ועוד. אלא שגם באמירה זו לא דייק המבקר. לדוגמא ”פעם אחת הלכתי לעין זיתים ובא עלי ערבי ואמר לי קח לך מענבים שלי. אמרתי לו מוכן אני ליקח אבל אם לא אתן לך מעות לא תיתן לי ענבים. אמר לי, קח ולכשיהיו לך מעות תשלם לי” (עמ’ 500). ושוב בעמוד 502 “ולשם הרבי מבעלזא שיחיה עושה הייתי יין מענבי הערבים,…”.       

יותר מכך, כנגד הפעמים שבהם יש תיאור שלילי של ערבי בספר יש תיאור שלילי של יהודי. לעומת תיאור סוורי הנמל הערבים תאבי בצע, מתקיים תיאורו של בעל האכסניה היהודי ביפו כנצלן, פושט עור, שכול רצונו הוא לרושש את יצחק קומר ולהוציא ממנו את פרוטתו אחרונה. וקיימים גם תיאורים נטולי כל שיפוט ערכי של סיעת ערבים וגמליהם, כמו למשל “..סמוך להם ישבו כמה ערביים ושפופרות ארוכות בפיהם, ועיניהם נשואות לשמיים, סמוך להם עמדו כמה יהודים ופלפלו עם הערבים”.

גולת הכותרת במאמר הביקורת היא “צופן בלק”, האלגוריה רחבת היריעה אודות הכלב, שהוא לדעת המבקר סימבול לפלשתינאי, והשנאה המתמקדת בכלב, לאחר שהוכרז “ככלב משוגע”, חושפת לטענתו את שנאת ישראל לערבי בן הארץ.

על נוכחות הכלב בלק בספר ותפקידו האלגורי בעלילה נכתבו כבר אין ספור פרשנויות, כולל על ידי עגנון עצמו, הן בספר, בשימו פרשנויות בפי דמויות, או בידיעות עיתונאיות המתפרסמות על מעללי הכלב בלק, והן בהתכתבות עם ברוך קורצוייל, מפרשו הגדול, לאחר השלמת הספר. יש להניח שעגנון הותיר את הפרשנות לסיפור בלק לקוראים, ויתכן שגם לו עצמו לא היה מחוור עד תום מה משמעותו של הכלב.

הביקורת ה”פוסט קולוניאלית” של אלון חילו השליכה את יהבה על כלב, פשוטו כמשמעו. ולא סתם כלב. לא הכלב צוציק, שתפקידו בספר זניח, שהיה כלבו של אחד המכונה רגל מתוקה, שהיה חובב כלבים (עמ’ 375), אלא הכלב בלק, הכלב בהא הידיעה. הכלב ש”נמשח למלוכה” בצבע ולא בשמן. מרגע שכותב יצחק קומר על גב הכלב “כלב משוגע”, יודע העם בישראל כי ניתן האות. הכלב המשוגע מגלם מעתה את התיעוב היהודי לפלשתיני הילידי. רגע ה”הכתרה”, הוא רגע הגילוי בו מפצח המבקר את ה”צופן” בכלים פוסט קולוניאליים: שנאת הציוני החבויה אל היליד הפלסטיני יוצאת אל כיכר העיר. אפשר לידות בו אבנים, לרגום אותו, לחבוט בו באלות ומקלות. הכלב בלק מייצג את הפלשתינאי, אותו פלשתינאי שבתחילת מאמר הביקורת נכתב כי הוא “האחר הנעדר”, זה שעגנון מתעלם מקיומו בארץ. את מקומו בספר ממלא מעתה הכלב בלק, “הכלב המשוגע”. לפי חילו כאן גלום הקונפליקט בין הציוני החדש בארץ ישראל לבין יושבי הארץ השורשיים, והפחד הקמאי מהם, והדרך הספרותית בה נקט הסופר, היא העתקת רגשות השנאה והפחד, והרצון להתנקם בערבי, אל הכלב בלק. כך מתפענח הצופן העגנוני, ובאה הארה לציון.

למצער, הביקורת על “תמול שלשום” כספר המשרת או משתלב באידיאולוגיה ציונית לאומית מתנחלת מקפחת, כשלה באנכרוניזם. באופן רגיל יש לבחון רומן היסטורי במידת התאמתו לתקופה בה הוא מתרחש. המאורעות, אפילו הם דמיוניים, יש צורך שיחפפו נסיבות היסטוריות קונקרטיות. חריגה מסדר זה יש בה אנכרוניזם, כלומר אי התאמה בזמן. המבקר מסכים לכך שהסופר הקפיד שלא להכניס מאורעות מאוחרים לרומן, ואפילו לא אלה שהתרחשו לסופר עצמו בשנים מאוחרות יותר על ידי פורעים ערבים. גם את הרצח של חברו הסופר ברנר, המוזכר בספר, לא מעלה הסופר, באשר הרצח הנתעב של הסופר בידי פורעים ערבים אירע רק עשור לאחר התקופה המתוארת ברומן.

אפשר לדייק ולומר כי בשנים 1908-1911 לא היו החיכוכים בין יהודים ציונים, או מהישוב הישן, לבין ערביי ארץ ישראל נושא שעמד בלב ענייני היום. קריאה בעיתונות התקופה כגון “הדואר” של איתמר בן אבי או “החבצלת” מאותן שנים, מלמדת על עניינים אחרים שהעסיקו את הציונות – ענייני השפה העברית, ענייני העלייה והירידה מהארץ, חינוך הנוער, פרנסה לעולים החדשים, ובעיקר קונפליקטים בתוך הציבור היהודי. ההגנה מפני ערבים נשאה אופי של הגנה מפני “ליסטים” עבריינים אינדיבידואליים, ולא ציבור ערבי בכללותו המתנכל לציונות. מקרי רצח של סוחר ארמני בידי עבריין מוגרבי, או רצח ערבי בידי ערבי אחר, לצד פגיעה ביהודי ורכושו, משמשות בכרוניקת התקופה. ארגון השמירה הראשון שקם באותן שנים לא נועד לגרש או להדיר את הערבים מארצם או להפכם לאזרחים נחותים. עיקר ההתנגשויות היו באזור הגליל התחתון, בו התקיימו כנופיות ערביות שחיו על גזל שלא אופיין בשנאת יהודים, וההגנה שהתגבשה לא נשאה אופי לאומי לעומתי אלא צורך קיומי.

אפשר לקרוא במכתבי בן גוריון מאותה עת המקובצים בספרו “זכרונות” את התרשמותו מהמצב בארץ באותה תקופה, הזהים למדי עם המסופר ב”תמול שלשום”.

האנכרוניזם ההיסטורי של המבקר נעוץ בתפיסה על קיום זהות יהודית מגובשת לעומת זהות פלשתינית לאומית בעת התרחשות הסיפור, המייצרת התנגשות שביטויה הנסתר מתגלה באלגוריה אודות הכלב בלק. בעוד שעל פי ההיסטוריה – הציונית ואף זו של היסטוריונים זרים – ההתגבשות לכלל זהות לאומית מסתמנת לראשונה לכלל סכסוך פוליטי אלים לכל המוקדם במאורעות 1920, או במאורעות תרפ”ט-1929.

הביקורת צועדת במתווה מוכר אצל כותבים פוסט ציוניים, כברוך קימרלינג המנוח, הקוראים את ההיסטוריה הציונית המוקדמת כבעלת שאיפות טריטוריאליות כאלה המציבות מולן זהות פלשתינית קיימת כמכשול.

חופש הדעה, הסברה, והדמיון מאפשרים למבקר לכתוב את אשר על ליבו או דעתו, בעיקר כשנושא המאמר הוא רומן אפי ולא ספר היסטוריה, שבמרכזו סיפור אלגורי הניתן לפרשנויות. אולי כדאי להזכיר את שעשה זיגמונד פרויד בסיפור תנכ”י קדום בספרו “משה ואמונת היחיד”, המנתח בכלים של הפסיכואנליזה את האמונה היהודית ואת מחלתה המושתתת על רגשי אשמה של רצח אב קולקטיבי.

הסופר ש”י עגנון. וקיפדיה

קיראו גם

אבי גולדברג הרהורים על גרמניה של “עד הנה” של עגנון – חלק ראשון

והחלק השני

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

thirteen + 18 =