היפוך יוצרות – א.ב. יהושע כחסיד א”י השלמה

ד”ר דוד אדלר דן בהשקפתו הפוליטית של הסופר המנוח אברהם ב.יהושע.

המערכת

הפובליציסט ישראל הראל, המתבסס במאמרו “כשבולי נאחז בביבי” (הארץ, 17.6.22) על רשימתו של בני ציפר “א.ב. יהושע מסר את נפשו על צדקת הציונות” (הארץ, 14.6.22), הזכיר לי את המשחק “טלפון שבור”, ששיחקנו בילדותנו אי-אז. באותה דרך מעוות הראל את השקפתו של א.ב. יהושע, כדי שתתאים לצרכיו. עוד מעט קט וינחילו לנו את מורשתו של יהושע כחסיד של א”י השלמה, כפי שניתן להסיק גם מרשימה נוספת של ציפר שכותרתה “מדינה אחת של א.ב. יהושע”, (“הארץ תרבות וספרות”, 17.6.22). הראל מסלף בבוטות את השקפתו של יהושע בשני נושאים מרכזיים: הכיבוש, והענקת זכויות לפלסטינים בשטחים. הוא כותב: “שנים רבות שלל יהושע, בעוצמה אופיינית, את רעיון א”י השלמה. אולם לא, כרבים הנוהים אחריו, משום שאנחנו נמצאים שם ככובשים — עם אינו יכול להיות, בהגדרה, כובש בארצו — כי אם משום שחשש שאם נתנחל בהר ונחיל בו את החוק והמשפט הישראליים, הדבר יחייב הענקת אזרחות מלאה לאוכלוסייה הערבית, דבר שישים קץ לרעיון הציוני”.

אי אפשר לטעות באשר ליחסו של יהושע לכיבוש בשל כותרת מאמרו: “להפחית את דרגת הממאירות של הכיבוש הישראלי” (“הארץ”, 30.12.2016), שבו שטח את תכניתו החדשה לראשונה. במאמר זה הוא כותב “בשלב הראשון, כדי להקל את מצב הכיבוש, ששלוחותיו מרעילות גם את הדמוקרטיה הישראלית בתוך הקו הירוק, נדרש להעניק תושבות ישראלית ל–100 אלף הפלסטינים החיים בשטח C ומתעמתים עם הכיבוש הישראלי הן מול הצבא והן מול המתנחלים…… מתן התושבות לא יהווה סיפוח של שטח C למדינת ישראל. מעמדו של שטח זה יישאר כפי שהוא היום — שטח הנתון במחלוקת, שתוכרע בהסכם בין הפלסטינים לישראלים בעתיד”.

נכחתי בהרצאתו של יהושע, כשזה העלה את רעיונותיו לראשונה, בהרחבה רבה יותר, במכון ירושלים לחקר מדיניות ב-30.11.16, מיד לאחר שנפגש עם נשיא המדינה ראובן ריבלין והציג לו את השקפתו החדשה. למרות השינוי בעמדתו, נימוקיו ורוח דבריו היו הפוכים לפרשנותו של הראל, הן במאמר והן בהרצאה, שבה באו לידי ביטוי מועצם בספונטניות הסוחפת שלו. השינוי נבע אך ורק ממבט הומני וחומל על האוכלוסייה הערבית באיזור C. הוא הדגיש שבחיים המשותפים בירושלים, שהיו נושא הכנס במכון, הוא רואה מופת והוא מבקש להעתיק את המודל לשטח C.

בשל דבריו בהרצאה פרסמתי מאמר בה מתחתי ביקורת על דבריו (“האמנם מהפך או שמא הוטמן פח?”, “עיתון 77” גיליון 393 עמ’ 23-4). האמנתי אז, ואני מאמין גם כיום, בטוהר כוונותיו של יהושע. אני גם סבור שזו תופעה מבורכת שאנשי רוח יוצאים ממגדל השן ומגיבים לעוולות מוסריות, ולא יהא זה הוגן לתקוף את מי שעושה זאת, גם אם דעתי לא עולה בקנה אחד עם דעתו. בנוסף, כך חשבתי מלכתחילה, יש להעריך אומץ לב ציבורי מהסוג שיהושע הפגין בהבעת דעותיו החדשות, אם הן אכן משתנות לפי הנסיבות. ביקורתי נבעה מאי התמצאותו של יהושע בעובדות פוליטיות ידועות וגלויות, שהיו הזרזים להצעת תכניתו, וכן מהשימוש הלא ראוי שיעשו בכך חסידי הסיפוח – מה שאכן קרה, וקורה ביתר שאת עם פטירתו.

קל להבין את הייאוש שתקף את הסופר המחונן והמצפוני לנוכח המהומה שפרצה בפינוי כמה קרוואנים בעמונה, בעת שנשא את דבריו. הרי כל מי שעיניו בראשו מבין כמה יהיה זה מורכב וקשה לפנות כמה עשרות אלפי מתנחלים באזורים מבודדים (גם אם לא מאות אלפים כדבריו), והמקרים החדשים של אביתר וחומש, אף מחזקים זאת. ביקורתי נבעה מאי התמצאותו בעובדות ידועות וכן תמימותו הפוליטית. הוא הביא שתי דוגמאות שהובילו למסקנתו שהפלסטינים אינם חפצים בהסדר בשום תנאי סביר. הוא תמה איך זה יכול להיות שאבו-מאזן לא הסכים לתת לאולמרט את מפת הוויתורים שהוצעה על ידו – אך מה לעשות שההיפך הוא הנכון ואולמרט הוא שסירב לתת לאבו-מאזן את המפה. הוא גם ראה בסירובו של אבו-מאזן לקריאתו של ביבי להיוועד עמו, ללא תנאים מוקדמים, בירושלים או ברמאללה, עדות מובהקת נוספת לאי-רצונו של הראשון להגיע להסכם. הוא לא היה מודע לעובדה שהתנאי של הפלסטינים הייתה הקפאת ההתנחלויות. כי לטענתם, אי אפשר לדון איך יש לחלק את הפיצה ובו בזמן לאכול אותה. מתגובתו להערותיי בנושאים אלה בסיום הרצאתו נוכחתי עד כמה אין הוא בקיא בעצם קיומן של עובדות ידועות אלה. בנוסף, כעניין משני, חלקתי על דעתו באשר למידת ההצלחה של החיים המשותפים בי-ם.

בעקבות המאמר ביקש יהושע מהמערכת לשוחח עמי ונעתרתי ברצון. בשיחה לובנו העובדות המוטעות שהובאו במאמר ועם האסמכתאות שהעברתי לו, הדברים יושבו. יחד עם זאת, במאמרי הנחתי, בשגגה, שהעובדות המוטעות שהציג, כמו גם התפנית בהשקפתו, נבעו משיחה מוקדמת עם בנט (שר החינוך אז). יהושע טען, ובצדק, שלא הייתי נוכח בשיחה ולכן איני יכול לדעת את תוכנה. בשיחה העניינית והנעימה שארכה למעלה מחצי שעה התגלו, הפעם מכלי ראשון, וביתר שאת, אנושיותו, נעימותו, כנותו, ומניעיו הטהורים של יהושע, שלא פקפקתי לגביהם ולו לרגע, ושמצאו ביטוי בולט גם במאמרי.

לאחר שיחתנו הוא כתב לי: “אני הייתי שמח לו היית מתקן במכתב קצר ל׳עיתון 77׳ את ההנחה השגויה בעניין בנט”. בנדיבותו הידועה הוסיף “אבל גם אם לא תעשה זאת לא אנטור לך”. כמובן שנעתרתי ברצון לבקשתו בגיליון הבא.

קראו גם

קיראו על השקפותיו הפוליטיות של יהושע בגירסתם הסופית והמפורטת ביותר כפי שפורסמו ב”יקום תרבות” ברשימה מדינה אחת לשניים