אברהם ב. יהושע מציע פתרון לסכסוך היהודי ערבי בדמות מדינה רב לאומית. במאמר ראשון מתוך שניים.

המערכת

המדינה האחת

במשך 50 שנה פעלתי ללא ליאות למען פתרון שתי המדינות. אך היום, דווקא כאשר המושג “מדינה פלסטינית” הופך להיות מושג קבע בעולם הרחב, נדמה שהחזון הזה לא יוכל עוד להתגשם במציאות, ושהגיעה העת לחשוב ביושר על פתרונות אחרים.

א. ב. יהושע

ביום השלישי למלחמת ששת הימים, כאשר הושלם כיבושן של ירושלים המזרחית, הגדה המערבית, ורצועת עזה, אני זוכר את עצמי חוזר ומודיע, במין חגיגיות: “עכשיו צריך להקים מדינה לתושבי השטחים”.

תחילה נהוג היה לומר “תושבי השטחים” ולא פלסטינים, בעוד הגדה המערבית ורצועת עזה נקראו “שטחים”, שאט־אט הפכו ל”שטחים מוחזקים”, וב–20 השנים האחרונות ל”שטחים כבושים”. מחנה השלום החדיר אט־אט לשיח הציבורי את הכינוי “פלסטינים” ולא ערביי ארץ ישראל, ואילו המחנה הלאומי, שהצמיד לשטחים את התואר “משוחררים”, החדיר אט־אט לשיח הלאומי את השמות “יהודה ושומרון”, כחלקים טבעיים ולגיטימיים של ישראל עצמה, כמו ירושלים המזרחית שהצטרפה למערבית והפכה לעיר אחת.

לאורך כל סדרת המאמרים הזאת אנסה להימנע מהמושגים “שמאל” ו”ימין”, ולהמיר אותם בשמות “מחנה השלום” ו”המחנה הלאומי”, וזאת מכמה סיבות: ב”מחנה הלאומי” פעלו ופועלים עד עצם היום הזה גם אנשי שמאל על פי השקפתם החברתית, כמו למשל חלק מאנשי הקיבוץ המאוחד, בעוד ש”במחנה השלום” ישנם פעילים רבים, שהשקפת עולמם הכלכלית והסוציאלית היא ליברלית קפיטליסטית, השונה לחלוטין מהאידיאולוגיה השמאלית. ועדיין, מעבר לכינויי הגנאי ההדדיים בפולמוסים, מוסכם על רבים, שרוב המזדהים עם “מחנה השלום” פועלים גם ממניעים לאומיים מובהקים, ומאידך יש ב”מחנה הלאומי” גם אלו המבקשים דו־קיום הוגן, על פי תפיסתם, עם הפלסטינים. לפיכך, ההבחנה הקיימת בין “לאומי” ובין “שלום” מצביעה רק על ההדגשים השונים, שיוצרים את מוקדי הוויכוח על עתיד ואופי פתרון הסכסוך ההיסטורי בין הישראלים לפלסטינים. אם כי יש לציין שבשנים האחרונות, למרות הטונים הארסיים והניסוחים היצריים והאישיים משני הצדדים, הוויכוחים המהותיים והענייניים באמת על פתרון “שתי המדינות” הולכים ומתקהים, בגלל המצב הכאוטי במזרח התיכון, הלקח מן הנסיגה החד־צדדית מעזה, הפסיביות של הרשות הפלסטינית, והייאוש של מחנה השלום הישראלי, שהחל משקיע אנרגיה במאבקים אזרחיים אחרים. אבל בראש ובראשונה דועך הפתרון של שתי המדינות לנוכח ההתנחלויות שהולכות ומתרחבות בשטחי יהודה ושומרון. מכאן, שעל פי יודעי דבר רבים, המכירים בפועל את המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית, לא יהיה ניתן עוד לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות ריבוניות נפרדות, וחלוקתה האפשרית של ירושלים לשתי בירות נפרדות עם גבול בינלאומי ביניהן הופכת יותר ויותר לבלתי מתקבלת על הדעת.

במשך 50 שנה, כלומר במשך רוב חיי הבוגרים, פעלתי ללא ליאות למען פתרון שתי המדינות. הדמות הפוליטית והציבורית ששימשה לי כמודל והשראה היתה של מזכיר מפלגת העבודה לשעבר, חבר הכנסת אריה (לובה) אליאב, שבספרו האידיאולוגי המעולה “ארץ הצבי”, שהופיע בתחילת שנות ה–70 של המאה שעברה, הובהר לפרטיו חזון השלום הראוי בין ישראל ושכנותיה, ובפרט בין הישראלים לפלסטינים. בעקבותיו הצטרפתי באמצע שנות ה–70 להכרה באש”ף כנציג העם הפלסטיני למשא ומתן, והייתי בין החותמים על הסכם ז’נבה. תמכתי יחד עם רוב העם בנסיגה החד־צדדית מעזה, ותוך כדי האינתיפאדות השונות, והרחבת ההתנחלויות, לא הפסקתי להעלות רעיונות אפשריים לגבי מעברי הגבולות ולגבי מעמדם של מיעוטים ישראליים במדינה הפלסטינית העתידה. כל זה כדי להנשים חיים בחזון “שתי המדינות” שהלך ואיבד גובה, מול תסכולים אין ספור, הן מצד הממשלות הישראליות והן מטעם הרשות הפלסטינית. גם אני, כמו כל אנשי מחנה השלום, קיוויתי שמדינות העולם, במיוחד ארצות הברית ואירופה, יפעילו לחצים כלכליים ודיפלומטיים על שני הצדדים כדי לאלץ אותם למצוא את הדרך לפשרה ההיסטורית של אחד הסכסוכים הארוכים והמסובכים ביותר מאז תחילת המאה ה–20.

ואכן, לכאורה הגיע הרגע המיוחל כאשר ההנהגה הרשמית של הפלסטינים, וגם שני ראשי ממשלה של ממשלות הימין, אולמרט ונתניהו, הודיעו רשמית על רצונם לפעול למען פתרון שתי המדינות. אולמרט לפני פרישתו יזם תוכנית מפורטת ונדיבה ביותר של חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות, אולם אבו מאזן, לפי עדותו של אולמרט, חמק מרוב הפגישות שנועדו לדון בתוכנית הזאת. לגבי נתניהו אין לדעת מה בלבו כשהוא פולט לפעמים את הביטוי שתי מדינות. לפעמים כוונתו לאוטונומיה פלסטינית ולא למדינה של ממש. אכן, הסדר שלום יכול למצוא את תבניתו גם במודל של אוטונומיה ולאו דווקא של מדינה עצמאית, אבל אין אוטונומיה מבלי שלתושביה תוענק גם אזרחות של מדינת האם, כמו לבסקים בספרד או לקוויבקים בקנדה. כן, יש אנשים במפלגות הימין שמגמגמים “שתי מדינות”, כגון כמה מחברי הליכוד, ישראל ביתנו, כולנו, ואפילו ש”ס (המפלגות החרדיות האשכנזיות לא עוסקות בעניינים קטנוניים כאלו). וכמובן, עקרון שתי המדינות ניצב במרכז הפתרון הפוליטי שמציעות מפלגות כמו יש עתיד, המחנה הציוני, וכמובן מרצ והרשימה המשותפת של ערביי ישראל. גם הרשות הפלסטינית ורוב מדינות ערב המתונות דוגלות בפתרון שתי המדינות. גם רוב המדינות בעולם, מהודו ועד כוש, תומכות רשמית בפתרון שתי המדינות, כולל אלו שכנראה אזרחיהן אינם יודעים בכלל היכן נמצאת ארץ ישראל.

פתרון הסכסוך בהקמתה של מדינה פלסטינית לצד ישראל, שנראה הזוי ובלתי מציאותי לפני 50 שנה, כאשר לובה אליאב הציג אותו בסניפי מפא”י, ושומעיו תהו ברחמים “מאיפה לובה יקירנו המצאת את הפלסטינים?”, הפך היום לאבן פינה בכל המערכת הפוליטית. בשנות ה–70 ליגלגה גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל, על משמעותו הפוליטית והזהותית של המושג “פלסטיני”, וטענה באירוניה שגם היא בעצם פלסטינית אותנטית, ואכן, בצדקנותה, עיקשותה, וקוצר ראייתה, היא היתה דומה למנהיגים פלסטינים רבים. ואילו היום ראשי ממשלות הימין מדברים עליו באופן טבעי ודנים בגלוי עם נציגי אש”ף. והנה, כאשר המושג מדינה פלסטינית הופך להיות מושג קבע בעולם הרחב, דווקא אני וכמה מחברי הטובים, שלחמנו עבורו במשך 50 שנה, מרגישים, והלוואי שאתבדה, שהחזון הזה לא יוכל עוד להתגשם במציאות, והוא משמש רק כיסוי מתעתע וערמומי לזחילה אטית אבל מעמיקה למציאות של כיבוש מרושע, ואפרטהייד משפטי וחברתי, שאנחנו במחנה השלום, הישראלי והפלסטיני גם יחד, משלימים איתו מתוך עייפות ופטליזם.

לכן יש לנסות לבחון את המציאות ביושר אינטלקטואלי, ולנסות לחשוב על פתרונות אחרים שיעצרו את התהליך הזה, ויסיגו אותו לאחור. לא זהותה היהודית והציונית של מדינת ישראל היא עכשיו בסכנה, אלא אנושיותה ואנושיות הפלסטינים הנמצאים תחת שלטוננו.

סכסוך ממושך ומושקע

מפה של ישראל ומדינות ערב. ויקיפדיה

אינני בעל ידע מספיק על מנת לקבוע שהסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא אחד הסכסוכים הממושכים ביותר במאה ה–20. העולם גדול ויש בו סכסוכים רבים במקומות שאיננו יודעים אפילו להגות את שמותיהם. ועדיין, אם אנו קובעים את תחילתה של הציונות כבר בסוף המאה ה–19, ואם היישובים היהודיים הראשונים החדשים בארץ ישראל החלו להיבנות על ידי חובבי ציון כבר בשנות ה–70 וה–80 של אותה מאה, הרי שאפשר לקבוע שהסכסוך הזה נמשך כמעט 150 שנים. ועל אף שהיו בו מעלות ומורדות, באופן בסיסי הוא עדיין נשאר תקוע ומסובך מבחינת כל פתרונותיו האפשריים. אבל התמיהה על אורכו ועקשנותו מחריפה עקב העובדה שזהו אחד הסכסוכים הידועים והמושקעים ביותר בזירה הבינלאומית, ובעיקר ב–50 השנים האחרונות. שליחים רבי מעלה יוצאים ובאים, ונשיאים, שרי חוץ, וראשי ממשלה בהווה או בעבר, מנסים לפתור אותו. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון פינה את עצמו מכל עיסוקיו בשנת 2000, וישב שבוע שלם בקמפ דיוויד על מפת ארץ ישראל כדי להתדיין על פיתולי הגבול שבין פלסטין העתידה לקום ובין ישראל. שר החוץ לשעבר של ארצות הברית ג’ון קרי ציין שיותר מ–60% מנסיעותיו הרשמיות מחוץ לארצות הברית בתקופת כהונתו נועדו לנסות לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

הסכסוך הזה הוא נושא קבוע במוסדות האו”ם, ובהרבה מוסדות בינלאומיים אחרים. מכונים מיוחדים הוקמו לכבודו. מפגשים רבים נערכים כבר שנים רבות למען הבנתו ופתרונו. אינטלקטואלים, סופרים, בני נוער, יוצאי משפחות שכולות, וארגוני נשים עוסקים בו בהתמדה. פרסומים רבים, חלקם מדעיים ממש, על תולדות הסכסוך ודרכי פתרונו מציפים זה שנים רבות את שוק הספרים, וכל זאת מלבד העיסוק הרב של התקשורת, כולל העולמית, על כל שלוחותיה. הסכסוך הזה הוא גם מקור לא אכזב לפעילות אמנותית ענפה. מיצגים, תערוכות אמנותיות, רומנים, סיפורים, הצגות תיאטרון, סרטים, ומה לא. הנשיא הנוכחי של ארצות הברית (דונלד טראמפ) מדבר על השלום בין הישראלים והפלסטינים כ”דיל”. עד שיגיע ה”דיל” שהוא מתכנן יעבור כנראה עוד זמן, אבל בינתיים עשו רבים מאוד “דילים” נאים מהסכסוך הזה.

אם כן, חוזרת השאלה לקדמותה, היכן טמון העוקץ הכפול — גם בקשיי הפתרון של הסכסוך הזה, וגם בעניין ובפעילות הרבה שהוא מעורר. אני ממקד את דברי בסכסוך הישראלי־פלסטיני בלבד. כי בשונה מהסכסוך הזה הושגו, ובמהירות יחסית, הסכמי שלום רופפים, אבל עדיין יציבים, בין ישראל ובין שתיים מאויבותיה המובהקות, מצרים וירדן.

מעבר לסיבות רבות וטובות שמנו אחרים, הסיבה העמוקה לדעתי היא בייחודיותו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. למיטב ידיעתי מעולם לא היתה בהיסטוריה האנושית דוגמה לעם שנטש את ארצו כבר לפני לפחות 2,000 שנה, שוטט בכל רחבי תבל, והנה לאחר אלפי שנים מבקש (בעיקר בגלל החרפת האיבה כנגדו) לחזור למולדתו ההיסטורית, שעמה הוא אמנם קיים זיקה רוחנית ודתית, אבל מתוך הימנעות עיקשת לא חזר והתיישב בה ממש במשך מאות בשנים. הנה למשל, מספר היהודים בעולם בתחילת המאה ה–19 היה כשני מיליון וחצי, אבל בארץ ישראל היו רק 10,000 יהודים (באפגניסטן היו 40 אלף יהודים, בתימן כ–80 אלף, ובפולין כבר כמיליון יהודים). מאה שנה לאחר מכן, עם התנופה הציונית, בעת הצהרת בלפור, שאנו מציינים לה מאה שנים, חיו ברחבי ארץ ישראל 550 אלף פלסטינים אבל רק 50 אלף יהודים מתוך עם שהתקרב כבר ל–14 מיליון וחצי (הנתונים מתוך האנציקלופדיה העברית).

אבל זו לא רק שיבת ציון המאוחרת והמדהימה, שאנו מתגאים בה, ואילו הפלסטינים והערבים פוסלים אותה, אלא העובדה ששני העמים בעצם תובעים ריבונות על אותה טריטוריה עצמה, על כל סנטימטר מרובע בה. אין זו מחלוקת על אזור מסוים, כמו מחלוקות על טריטוריות שהיו קיימות ועדיין קיימות בין עמים לאורך כל ההיסטוריה. ביסודה, זו מחלוקת על הבעלות כולה, כאשר עדיין קיים הבדל מהותי בגודלם של שני העמים המתכתשים על אותה טריטוריה. ברור ומובן למה הפלסטינים מבחינתם דחו דחייה מוחלטת את הצהרת בלפור, ולא רק משום שלא היתה לבריטניה שום סמכות מוסרית להבטיח את ארץ ישראל ליהודים, כשם שלא היתה לה שום סמכות מוסרית לתת את קניה לסנגלים, או את הודו לפיליפינים, או את אוגנדה ליהודים. גם לחבר הלאומים או לאו”ם אין שום סמכות מוסרית או משפטית לחלק ארץ מסוימת בין תושביה לבין עם שבא מבחוץ. ואנחנו האחרונים כמובן שנעניק סמכות מוסרית או משפטית גורפת להחלטות האומות המאוחדות בעבר או בהווה, מלבד החלטות שימצאו חן בעינינו. הוא הדין בבריטניה, שנגד בעלותה הלא־לגיטימית על ארץ ישראל התקוממו לא רק הפלסטינים, אלא גם היהודים בשנות ה–30 וה–40 של המאה שעברה. והרי עד היום חלקים מן הימין הפוליטי מתגאים שהם “גירשו את הבריטים”. ארץ ישראל אינה שייכת לבריטניה אלא לתושביה, אמרנו כולנו, פלסטינים ויהודים גם יחד. וזה בהתאם לכלל האוניברסלי המוסרי התקף בכל מקום ומקום: ארץ שייכת לתושביה ולא לצבא זר שכבש אותה. זה כלל שנמצא תקף אפילו לגבי גרמניה הפושעת והרוצחת לאחר מלחמת העולם השנייה.

אבל הסכסוך הפך להיות חמור ומסובך לא רק מבחינת תביעת הבעלות הכוללת של שני העמים, אלא גם מבחינת היחסים הדמוגרפיים בין שני העמים, שמנעו ועדיין מונעים אפשרות של התפשרות וחלוקה. בצדק דחו הפלסטינים פשרה וחלוקה עם היהודים הן ב–1917 והן ב–1947. בעת הצהרת בלפור היו בארץ ישראל כחצי מיליון פלסטינים, אבל בעולם היו אז כמעט כ–15 מיליון יהודים, שגם אם רק רבע מהם, כארבעה מיליון, היה מגיע לארץ ישראל, לא היה נשאר לפלסטינים סנטימטר מרובע שיכלו להניף בו את דגלם. ב-1947 היו בארץ ישראל כבר כמיליון ו–300 אלף פלסטינים ו–600 אלף יהודים, אבל שוב מעבר לגבולות עמדו כ–12 מיליון יהודים, חלקם פליטי שואה חסרי בית, וחלקם מבוהלים מעוצמת האיבה נגדם ואכזריותה, שהתגלתה במלחמת העולם השנייה. לכן ברורה וטבעית היתה התנגדותם של הפלסטינים להחלטת עצרת האו”ם, שדרשה מהם לחלק את מולדתם ולתת מחצית ממנה לעם שאמנם ישב בה לפני 2,000 שנה, אבל מאז התפזר לו בכל העולם. כל עם אחר היה נוהג כמו הפלסטינים וקורע את החלטת האו”ם לגזרים (גם אנחנו עשינו זאת בעבר ועושים זאת בהווה, וחיים הרצוג נציג ישראל באו”ם אף קרע פיזית על דוכן האו”ם את החלטת עצרת האו”ם שגינתה את הציונות). גם עשרה מיליון שוודים, הספוגים, לפחות לפי עדותם, בערכים אנושיים נעלים, לא היו מעלים על דעתם למסור אפילו חלק מארצם הענקית (כ–450 אלף קילומטר מרובע לעומת 27 אלף קילומטר מרובע של ארץ־ישראל) כדי שהיהודים הנואשים והמוכים יוכלו סוף סוף לנרמל קצת את עצמם בפיסת טריטוריה משלהם. ואכן, לפלסטינים ב–1948 היו באמת כל הסיכויים, בעזרת שבע מדינות ערב, למחוץ את היישוב היהודי הקטן, שהיה עוד בחיתוליו ובחולשה אובייקטיבית גדולה. סגן הרמטכ”ל דאז יגאל ידין אמר להנהגת היישוב שהסיכויים של ישראל לשרוד את מלחמת השחרור הם בקושי 50%.

אבל גם אם מובנים שורשי הסכסוך המיוחד הזה, נשאלת השאלה למה לאחר 70 שנה, ובעיקר לאחר התבוסה הגדולה של הפלסטינים ומדינות ערב, הן במלחמת העצמאות, הן במלחמות 67′ ו–73′, והן באינתיפאדה השנייה, עדיין אי אפשר לסיים את הסכסוך הזה כפי שמציע כל העולם בחלוקה ובהתפשרות. מהן הסיבות העמוקות, הנוספות, מעבר לייחודיותו של הסכסוך הזה שבולם בעקשנות את פתרונו.

הפגם הכפול במרכיב המולדת

דגל מדינת ישראל. ויקיפדיה

מולדת היא המרכיב הראשון והחשוב ביותר בכל זהות לאומית. על תשתיתה של המולדת נבנים שאר מרכיבי הזהות הלאומית — שפה, דת, היסטוריה, תרבות, ולפעמים גם מוצא משותף. בלי טריטוריה אין עם. אין לאומיות צרפתית בלי הטריטוריה הצרפתית, על הריה, נהרותיה, מישוריה, אקלימה הגיאוגרפי המיוחד רק לה. אין לאומיות אמריקאית בלי הטריטוריה האמריקאית, שמוגדרת היטב בגבולות ברורים. אדם שנולד בארצות הברית של אמריקה, גם במקרה, רשאי לתבוע לעצמו את אזרחותה. הדת והשפה יכולים להיות משותפים לכמה עמים, אבל הטריטוריה היא זו שמעמידה את בסיסה הייחודי של הלאומיות. דברים רבים מאוד השתנו במצרים במרוצת אלפי השנים מאז תקופת הפרעונים, אבל הזהות הלאומית הבסיסית נשמרת בגלל הנילוס, המדבר, ערי החוף. הוא הדין באיראן או ביוון, שבהן הדת והשפה השתנו, אבל הלאומיות עומדת על מכונה כבר אלפי שנים. גבולות יכולים להתרחב ולהצטמצם בנסיבות מסוימות, עיר בירה יכולה להחליף את מקומה, אבל תמיד תהיה מאסה קריטית של טריטוריה שהיא ליבת המולדת, ושבלעדיה אין לאומיות. עמים רבים על כל תהפוכותיהם שמרו על זהותם בהיצמדם למולדת המקורית שלהם.

בשפות רבות מהדהדות במילה מולדת המילים אם או אב, ובעברית ההדהוד חזק במיוחד — מולדת היא היולדת. אדם יכול לא לדעת מי אביו, אבל אמו היא הבסיס הראשוני לזהותו.

והנה, כאשר אנו מחפשים להבין את עומקו ועיקשותו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אנחנו מגלים שהפגימוּת במרכיב המולדת בזהות הלאומית היהודית וגם בזהות הלאומית הפלסטינית, היא שגורמת להחרפה של הסכסוך הזה. במיוחד לנוכח העובדה שהפגמים הם הפוכים זה לזה, כך ש”הפגימות המהופכת” עוד מעמיקה את הסכסוך ומעכבת את פתרונו. אולם לפני שאנסה לתאר תחילה ובקיצור את שני הפגמים הללו, שבהם דנו גם מומחים טובים ממני, עלי לציין, למען ההגינות, שהפגם הייחודי במרכיב המולדת בזהות הלאומית של העם היהודי, הוא הרבה יותר חמור ורב אסונות מהפגם במרכיב המולדת הפלסטיני, שאולי קיים במידה זו או אחרת גם בעמים אחרים.

מראשית היווצרותו של העם היהודי, ואין זה משנה אם כך היא התרחשה בפועל בהיסטוריה, או שזוהי רק תשתית מיתולוגית־דתית שנוצקה עמוק בתודעה הלאומית, מרכיב המולדת בזהות הלאומית היהודית־ישראלית פינה את מקומו הראשוני והעיקרי לטובתו של המרכיב הדתי־אלוהי, שבשמו ובסמכותו נעשה ריתוך (אבל לא היתוך) בין דת ייחודית לעם ייחודי. כל מי שמתחבר לדת היהודית מתחבר ללאומיות היהודית, וכל יהודי שעובר לדת אחרת מנתק את שייכותו ללאומיות היהודית. בתהליך ההחלשה המכוון של מרכיב המולדת בזהות היהודית־ישראלית אפשר למנות את העובדות הבאות: העברי הראשון אברהם, נקרא לעזוב את מולדתו ואת בית אביו ולעבור לארץ חדשה, שמוגדרת כארץ קודש, ארץ ייעוד הניתנת לו בברית על ידי האלוהים, ובכך אין היא בבחינת ארץ מולדת הנקנית לעם ישראל באופן טבעי כמו בכל עם אחר; לפי המיתוס התנ”כי, שהוא עדיין המיתוס המכונן בתודעה הלאומית היהודית, הדתית והחילונית גם יחד, הזהות הלאומית הישראלית־יהודית לא נוצרה או צמחה באופן טבעי במולדתה, ארץ ישראל, אלא בגלות מצרים; גם התורה, כמרכיב ראשוני בזהות הלאומית, לא ניתנה במולדת, בארץ ישראל, אלא במדבר סיני, שאינו מולדת של אף עם; מכאן שגם הטריטוריה המובטחת, שאמורה להיות תשתית טבעית ללאומיות של העם שיצא ממצרים, אינה ניתנת לו בזכות כיבוש או צמיחה טבעית, אלא רק בזכות הנאמנות לחוקי האלוהים, ונטישה או הפרה של חוקי האלוהים תמיט על העם פורענויות קשות, שהקשה בהן תהיה סילוקו מארץ ישראל ופיזורו בין העמים. ביושר נאמר בתפילה: “מפני חטאינו גלינו מארצנו”, ולא הוגלינו בגלל כיבוש זר.

בטרם מימש העם דקה של עצמאות במולדתו היעודה, כבר היתה מסומנת אופציית הגלות כשיא הפורענות על הפרה של חוקי התורה. אולם מכיוון שהמולדת כשלעצמה היא רק מרכיב משני ולא ראשוני בזהות היהודית, אובדנה אינו אמור למחוק ולבטל את הזהות הלאומית. העם שנולד בגלות יחזור לגלות וימשיך להתקיים בה. איך נאמר — “אין אומתנו אומה אלא בתורותיה”, או בנוסח קצר יותר, “אין ישראל אלא בתורתו”. המולדת, הטריטוריה, היא על תנאי, ורק האלוהים הוא הקבוע המוחלט. אין עם אחר בעולם, שלאחר שאיבד, או ליתר דיוק נטש, את מולדתו, והחל מתפזר למשך הרבה מאות בשנים בטריטוריות זרות בכל רחבי העולם — עדיין, לפחות חלק ממנו, הצליח לשמר את זהותו הלאומית. הגלות היא חלק אימננטי ולגיטימי בזהות היהודית. ולאורך כמעט 2,000 שנה הרוב המכריע של העם היהודי לא חי ב”מולדת” שניתנה לו על ידי האלוהים אלא במולדות של עמים אחרים. היחס בין מספר היהודים שהעדיפו מרצונם לחיות מחוץ לארץ ישראל לבין אלו שחיו בארץ ישראל עד הקמתה של מדינת ישראל הוא מדהים ומזעזע. במשך מאות בשנים היתה נוכחות יהודית כמעט בכל מקום על פני תבל, ממדבריות אפגניסטן עד ערבות אוקראינה, מדרום אפריקה ועד דרום ארגנטינה, שלא לדבר על אירופה ועל כל אגן הים התיכון. ככל שנשבעו על גאולה וחזרה לארץ ישראל, וחזרו על הפסוק “אם אשכחך ירושלים”, כך הנוכחות בפועל של היהודים בארץ ישראל היתה מזערית או כמעט אפסית. ההימנעות העיקשת של היהודים מלהתיישב בארץ ישראל בולטת במיוחד בקרב יהודי המזרח בתקופה שנמשכה 500 שנה, שבה ארץ ישראל היתה תחת שלטון האימפריה העותמאנית. בכל רחבי האימפריה העצומה הזאת פרחו קהילות יהודיות רבות, שמתוכן יכלו רבים להגיע בקלות רבה לארץ ישראל ולהתיישב בה, אלא שהיהודים המזרחים שהסתובבו בין הקהילות הרבות לא הגיעו אליה. ב–1839 מספר היהודים בארץ ישראל היה, לפי רישומי הקונסול הבריטי, רק כ–10,000, בהם גם יהודים אשכנזים ממזרח אירופה.

הרתיעה בקרב היהודים מהמולדת האמיתית, ההיסטורית והדתית שלהם היא הגורם לפגם הרה אסון בזהותם. וכיוון שמרכיב המולדת הוא במהותו משני בתודעה הלאומית של היהודים, הם משליכים את תחושתם זו גם על אחרים, ומכאן שהם מזלזלים, או מפחיתים, בערכה הזהותי של המולדת בעמים אחרים. הם לא מבינים שישיבתם בקרב עמים אחרים היא חדירה עמוקה ורבת סכנות לתוך זהות לא להם. רוב היהודים, אם נאמר זאת בדימוי, התייחסו, ועדיין מתייחסים, למולדות של עמים אחרים כמו אל שרשרת בתי מלון. לכן הם יכולים, בליווי ארון הספרים היהודי, לעבור ממלון למלון על פי תנאי האירוח המשתנים. “היהודי הוא בכל מקום ובשום מקום”, הגדירה חנה ארנדט את הקיום היהודי, ובחייה הפרטיים גם הומחשה הקביעה הזאת.

ולמרות שהיהודים השתדלו לאורך כל ההיסטוריה להתנהג כלקוחות טובים ומנומסים ב”בתי המלון” הללו, עדיין עצם נוכחותם הביאה לתגובות קשות. אם בגירושם, אם באיסור על כניסתם, אם בניסיונות לשנות את זהותם על ידי המרת דתם, ואפילו בכליאתם, כלומר במניעת עזיבתם את “בית המלון” כאשר התנאים בו משתנים, כפי שהיה למשל בברית המועצות ובסוריה. לכן הנדידה בין הגלויות הביאה גם לצמצום דרמטי במספרם של היהודים. משלושה עד ארבעה מיליון בסוף בית שני, פחת מניינם למיליון אחד בתחילת המאה ה–18. אולם התגובה הנוראה ביותר היתה בהשמדה, ודווקא במקומות שבהם חדירתם של היהודים לזהות הלאומית המקומית היתה עמוקה ביותר. מבחינה זו השואה היא המפלה הקשה והאכזרית ביותר שספג עם כלשהו בתולדות ההיסטוריה האנושית. במשך חמש שנים הושמד שליש מהעם היהודי, לא עבור טריטוריה, לא בגלל דתו ואמונתו, לא עבור נכסיו החומריים, וגם לא בגלל איזו אידיאולוגיה שהיתה ייחודית רק לו. המפלה הנוראה הזאת שאותה חזו כמה מאבות הציונות (“אם לא תחסלו את הגולה, הגולה תחסל אתכם”, זאב ז’בוטינסקי), נבעה לא רק משום אי חשיבות הטריטוריה כבסיס האיתן והעיקרי בזהות הלאומית, אלא גם בשל אי הכרה מספקת בחשיבותה בזהותם של עמים אחרים.

במקביל לזלזול היהודי ההיסטורי בטריטוריה כבסיס העיקרי לזהות הלאומית, גם של עצמו ומכאן גם של עמים אחרים, ניצב פגם פלסטיני הפוך. הבית, או הכפר, ולא הטריטוריה הפלסטינית כולה, הם שמסמלים עבור הפלסטיני את הבסיס הראשוני והעיקרי לזהותו. ולכן העימות בין שני פגמים אלו עוד מחריף ומקבע את הסכסוך בין שני העמים, ותולדות המאבק הנמשך ברצועת עזה יוכל להדגים זאת.

מאמר ראשון מתוך שניים.

את החלק השני והמשלים קיראו כאן.

א.ב. יהושע

7 תגובות

  1. ניר זילכה בפייסבוק :
    מדינה אחת תהפוך עד מהרה למדינה עם רוב פלשתיני מוסלמי, וסביר להניח שלא תהיה דמוקרטית ולא ליברלית. היהודים יוכלו לחיות בה במקרה הטוב תחת פחד והשפלה, ובמקרה הרע יישחטו בחרב. לסיכום: לא, תודה.

  2. יורם שורק
    ניר זילכה מדינת ישראל השקיעה את מירב משאביה בדיוק למטרה זו : מחיקת הקו הירוק כלומר יצירת מדינה אחת. איכשהו מי שמדבר על מדינה אחת הוא פסול בעיניך אבל מי שמשקיע את כל משאבי המדינה ואת עתיה בפרוייקט הזה נחשב בעיניך שלטון לגיטימי.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

fourteen + 16 =