תולדות עם ישראל: הצד הלא סימפטי

משה גרנות סוקר ספר שמראה את הטימטום והטירוף האנדמיים לאורך ההיסטוריה היהודית עד השנים האחרונות ממש. האם נצליח להשתחרר מטימטום-טירוף זה?

המערכת

תקציר הספר מצעד האיוולת היהודי – איך הפקירו אבות היהודים את עתיד עמם:

"האם היה אי־פעם עוד עם שמנהיגיו היו אויביו המובהקים כפי שהיו מנהיגי העם הזה?" כך שאל רוברט ג'ורדן, גיבור "למי צלצלו הפעמונים" מאת ארנסט המינגוויי, לגבי מנהיגי ספרד בזמן מלחמת האזרחים. את השאלה הזאת מעלה אמוץ עשהאל בנוגע לשורה של מלכים, נביאים, כוהנים, רבנים, והוגים, שהולידו לדעתו תרבות יהודית של אנרכיה פוליטית, ניכור מגזרי, התנשאות לאומית, פטליזם מדיני, והפקרה של המולדת. תסמינים שיחדיו הצטרפו למצעד היסטורי של איוולת מנהיגותית.

"מצעד האיוולת היהודי" הוא פירוש חדשני של ההיסטוריה הפוליטית היהודית, המפנה אצבע מאשימה כלפי מנהיגות שהובילה לאסונות לאומיים כבירים, החל באובדן עשרת השבטים, עבור בכיבוש הרומי, וכלה בשואה.

בכתיבה סוחפת המדמה סיור עיתונאי בין דרמות מדיניות, טרגדיות אישיות, מהפכות רוח, וסערות נפש, משחזר עשהאל רגעים מודחקים בהיסטוריה היהודית, כמו התמוטטות הברית שכרתו אחאב ויהושפט, פתיחת שערי יהודה בפני רומא, או המסקנות של דון יצחק אברבנאל מגירוש ספרד. מתוך ראייה היסטורית רחבת יריעה הוא טוען שהחולשה המדינית היהודית לא נבעה מהתקפות מדיניות מבחוץ, אלא מניוון פוליטי מבפנים, ושהפסיכולוגיה שעיצבה את העבר היהודי מאפילה כעת על ההווה הישראלי, ומאיימת על עתידו של המפעל הציוני.

"מצעד האיוולת היהודי" הוא קריאת השכמה לחברה הישראלית דווקא עכשיו, כאשר המולדת היהודית עומדת להיהפך, לראשונה מאז ימי קדם, לביתו של רוב העם היהודי. האם יסמן הנרמול הגיאוגרפי של העם היהודי את קץ מצעד האיוולת היהודי? השאלה שבה מסיים עשהאל את חיבורו צפויה לעורר דיון סוער בארץ ובעולם.

חכמי ישראל ומנהיגיו בכל הדורות נהגו, ונוהגים, לטפוח לעצמם על השכם בשביעות רצון לנוכח דברי הימים הארוכים של עם ישראל: אנו עם נבחר; קיבלנו משמיים תורת אמת לפני 3300 שנים; הבאנו לעולם את בשורת המונותיאיזם; שרדנו אלפי שנים לעומת האימפריות הגדולות שנעלמו מעל במת ההיסטוריה; אנשי השם בכל תחומי הדעת הם רבים בעם ישראל הרבה מעבר לאחוז של בני עם זה ביחס לאוכלוסיית העולם; ועוד ועוד. בא הספר שלפנינו ומתאר את הכישלונות לאינספור של עמנו לאורך ההיסטוריה כתוצאה של התנהלות פוליטית אווילית של מנהיגיו – בעיקר מנהיגיו הדתיים.

את השם לחיבור חשוב זה שאל מחברנו משם ספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" שראה אור ב-1983 (ראו עמ' 17), אלא שבניגוד לטיעונים שבספר ההוא – נדמה שאין בספר שלנו אף טיעון מופרך. אצל טוכמן נמצא, למשל, טענה לגבי הטרויאנים שבאיוולתם, כביכול, הכניסו לתוך חומות העיר את סוס העץ שהסתיר בתוכו לוחמים יוונים, אלא שהטרויאנים לא נהגו כך מתוך איוולת, אלא משום התערבות בוטה של השמיים: נחשים מפלצות הגיחו מהים בפקודתו של אל, והרגו את לאוקואון ואת בניו על כך שהעז לטעון שסוס העץ הוא מלכודת. עד כמה שזכור לי מעידה כזאת אין בספר שלפנינו.

את שורשי האיוולת בעם שלנו מוצא המחבר כבר בתקופת השופטים, כאשר יש שבטים מועדפים (יהודה, אפרים), ושבטים מקופחים הנדחים לפריפריה (ראובן, גד, חצי מנשה, שמעון, דן). חלוקה לא צודקת זאת מסתברת כבר במשפחתו של יעקב, אשר לפני המפגש עם עשו הוא מעמיד את נשיו וילדיו כשהמועדפים מוגנים מאחור, והפחות מועדפים לפנים (בראשית ל"ג 3-1). אין אחווה בין השבטים בתקופת השופטים: דבורה מוקיעה ומקללת את השבטים המשתמטים; בני יהודה מסגירים את שמשון לפלשתים; שבט דן נאלץ לנדוד צפונה, ואף שבט לא נחלץ לעזרתו. יפתח הורג את בני אפרים המתגרים בו. בתקופה הזאת, וגם אחר כך, שלטת הדעה הפוליטית המופרכת שאין צורך בשלטון מרכזי, כי השלטון הוא לאלוהים: "לא אמשול אני בכם, ולא ימשול בני בכם, ה' ימשול בכם" – אלה דברי גדעון לאחר ניצחונו על מדיין (שופטים ח' 23). איך בדיוק זה אמור היה להתבצע? הרי כדי לעמוד בפני האויבים שמסביב, לא ייתכן לגייס כל פעם מתנדבים שמוכנים ללחום, אלא צריך להיות שלטון מרכזי שמגייס צבא קבע המוכן לכל פורענות, וצריך להכין מראש כלי מלחמה – אלתור ברגע הקריטי הוא פתרון גרוע לאיומים מבחוץ. השקפת העולם הדתית הישראלית פסלה שלטון מרכזי, כזה שבדרך הטבע אינו יכול להישמע להנחיות של אנשי הדת. שמואל ממשיך את דרכו של גדעון, ומתאר את המלוכה כמפלצת, וכאשר הוא נענה לעם ובוחר מלך, הוא בוחר את שאול מהשבט הקטן והחלש בנימין, ולימים מעמיד כנגדו מתחרה משבט מועדף – יהודה.

גם מלך חזק ומוכשר כמו דוד אינו מסוגל לאחד את העם, וכאשר בנו מורד בו, מצטרפים אליו שבטי ישראל, וצצים מורדים כמו שמעי בן גרא ושבע בן בכרי.

הפילוג בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל אירע בעיקר משום איוולתו של רחבעם (גם ברברה טוכמן מזכירה איוולת זאת), אבל אנשי הדת עודדו את הפילוג: אחיה השילוני ממליך את ירבעם בן נבט על ישראל בשם האל (מלכים א' י"א 39-29). לאורך כל תקופת המלכים יש יריבות בין שתי המלכויות האלו, ומלכים אף משחדים מעצמות זרות להילחם באחיהם. היוצאים מן הכלל הם אחאב מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה שהיו שותפים במדיניות, ואף התחתנו ביניהם. יהוא, טובח ההמונים, הפר את הברית הזאת והתוצאה – הוא הפך לעבד שנישק את רגליו של מלך אשור. המחבר מניח שאילו פעלו שתי המלכויות יחד, ייתכן שהיה נמנע חורבן שבטי הצפון, והוא מביא כדוגמה הפוכה את השבטים היווניים שהשכילו להתאחד אל מול הפלישה הפרסית.

המחבר סוקר את הנבואות ששללו בריתות עם מעצמות זרות (הושע י"ב 2, ישעיהו ל' 3-1, ל"ט 8-1, ירמיהו ב' 18), ומראה כי הנביאים האמינו שעם ישראל צריך לסמוך רק על תשועת האל, מה שלדעת המחבר שלנו מתויג כאיוולת מדינית.

המנהיגים הדתיים בימי בית שני צעדו כמו קודמיהם את צעדת האיוולת שבה טיפשות ורשעות חברו יחד: עזרא ונחמיה מגרשים את הנשים הזרות ואת ילדיהן, ואוסרים על סוחרים זרים להגיע לירושלים (עזרא י' 11-9, נחמיה י"ג 21-16).

הגישה הזאת, שבה השליט צריך להיות קצוץ כנפיים אל מול הסמכות הדתית נמשכה גם בתקופה הקצרה של שלטון החשמונאים: אלכסנדר ינאי, שבעיני המחבר היה מדינאי מוכשר, למרות אכזריותו, התעמת עם שמעון בן שטח, אשר קבע שבענייני משפט המלך חייב להיות כפוף לסנהדרין, שמייצג את האל עלי אדמות.

המחבר מתאר את האיוולת בהתנהגותם של צאצאי ינאי ושלומציון, שנלחמו ביניהם, ובעצם הזמינו את רומא להשתלט על יהודה. הורדוס, השליט העריץ והאכזר, השכיל להפוך את יהודה לבת ברית של רומא שבראשות הקיסר אוגוסטוס, אבל אחרי מותו נסעו חמישים נכבדים לרומא, וביקשו שישלוט עליהם שליט רומי, ולא מלך יהודי. המחבר רואה בצעד הזה את שיא האיוולת, כי הרומאים שודדים את המקדש, ואף דורשים להעמיד בו את פסל יופיטר. הפוגה קצרה הייתה בעת מלכותו של אגריפס, נכדו של הורדוס, וידידו של הקיסר קלאודיוס. אבל עם מותו מתחוללת אנרכיה נוראה בירושלים, כאשר קנאים חותרים לנקום במושל הרומי גסיוס פלורוס ששדד וטבח בירושלים, ויחד עמו נקמו בכל המתונים המתנגדים למרד ברומי, ביניהם אגריפס השני שהבהיר לקנאים עד כמה חסר סיכוי הוא מרד ברומא ששולטת בכל העולם. נהרות של דם שופכים הקנאים באחיהם המתונים, והקנאים בינם ובין עצמם (שמעון בן גרא נגד יוחנן מגוש חלב). ברשעותם ובטמטומם הם שורפים את הארכיון המשפטי ואת מחסני התבואה. אספסיאנוס וטיטוס מחריבים את ירושלים, שורפים את המקדש, הורגים מאות אלפים, מוכרים את הניצולים לעבדות, ומוליכים את הנאים שביניהם בתהלוכת ניצחון ברומא. זאת התוצאה כשהאליטות מסרבות למשול, וכשאנשי הזרוע מסרבים שימשלו בהם (עמ' 201).

המחבר מלמד אותנו שפיזור עם ישראל בגולה לא נבע מחורבן המקדש וירושלים בימי טיטוס, אלא התרחש מאות שנים קודם: מרדכי היהודי לא עלה מבבל ליהודה בימי זרובבל בן שאלתיאל לאחר הצהרת כורש (מלך בשנים 530-560 לפני הספירה), אלא פנה בכיוון הפוך, לפרס, ופעל כחמישים שנים אחר כך בימיו של אחשורוש (465-486 לפני הספירה). יש תיעוד מהאי ייב במצרים, ממנו נשלח מכתב לירושלים ארבעים שנה לפני עליית עזרא לירושלים. נבוזראדן, שר הטבחים של נבוכדנאצר, מקבל פקודה לשחרר את ירמיהו, כי ניבא חורבן ליהודה מידי בבל, והוא מרשה לו לבוא עמו בבלה, או ללכת לאן שיחפוץ (ירמיה מ' 5-4). ירמיהו יורד יחד עם קבוצת יהודים למצרים, ואלה מתערים ברצון בארץ האלילית (שם מ"ד 18-17). מסתבר שיהודים ירדו למצרים גם לפני החורבן (ישעיה ל' 2), ושגם שבימי בית שני רוב היהודים התגוררו בגלות. מהאוונגליון אנו לומדים שיהודים מעשרות תפוצות היו עולים לירושלים בשלוש רגלים (מעשי השליחים ב' 11-9). המרכז הרוחני נדד מירושלים, קודם בערי ארץ ישראל, ואחר כך נדד לבבל, ולא רק זאת – שם אוסרים חכמים על עלייה לארץ ישראל, ומנסחים שלוש שבועות שכביכול נשבע הקדוש ברוך הוא: שלא יעלו בחומה; שלא ימרדו באומות; ושהגויים לא ישעבדו את ישראל יותר מדי (כתובות קי"א ע"א). חכמי בבל העזו לצטט כביכול את אלוהים, ובלבד שיוכלו לקבוע כי הגלות לא רק לגיטימית, אלא גם עדיפה.

המחבר מתאר את הנדודים של חכמי ישראל מארץ לארץ, את בליל השפות שבהן יצרו בגלות, את העובדה שבעל ידע מדיני וכישרון כמו דון יצחק אברבנאל, אשר היה מקורב לשלטונות פורטוגל, ספרד, וונציה – לא עלה בדעתו רעיון של הקמת כוח צבאי ומדיני שיחזיר את העם למולדת, ובמקום זה הוא חישב את הקץ על פי החישובים החידתיים שבספר דניאל.

על פי המחבר שלוש הנחות יסוד גרמו לאנומליה המדינית של היהודים: ההנחה שהאל מוביל את ההיסטוריה; שהעתיד ייוולד מתוך קטסטרופה; ושהעם היהודי הוא עם מיוחד, והאל מצפה ממנו ליותר מאשר משאר העמים (עמ' 315).

המחבר מתעכב הרבה על תופעה שלא ניתן להכחיש, כי עם האמנציפציה של העם היהודי בעולם הנאור אחוז הגאונים בעם ישראל הוא הגבוה מבכל עם אחר, וכל כך משום שתופעה זאת כביכול מאשרת את ההנחה השלישית שהאל מצפה מעם ישראל ליותר, והעם נענה לדרישה הזאת. אלא שהנימוק לתופעה אליבא דמחברנו הוא בכך שבגלות עם ישראל הקדיש את כל מאודו ללימוד, והוא הראשון בעולם שהסדיר חינוך חובה (שמעון בן שטח, ויהושע בן גמלא).

התופעה השנייה המייחדת את עם ישראל היא האחוז הגדול של המהפכנים היהודים, בעיקר בתנועה הקומוניסטית. המחבר שלנו תולה תופעה זאת בעוינות ההיסטורית כלפינו  (בעקבות יעקב טלמון), ובהזיית המשיחיות שדבקה בנו לאורך תולדותינו, ואינה נוטשת אותנו גם במולדת (האנרכיזם המשיחי של ישיבת מרכז הרב).

את הפזורה של עם ישראל מדמה המחבר למפץ הגדול ביקום, והוא היה מבקש להיות אופטימי כמו סרג'יו דלה פרגולה החוזה ריכוז רוב היהודים בארץ ישראל בזמן הקרוב, וגם מסתבר שהציונות למדה את הלקח, והיא כן נשענת על מעצמות זרות. אבל עומדים די הרבה סימני שאלה באשר לעתיד, כמו פנייתו של אלון ליאל לפרלמנטים האירופיים לפעול נגד מדינת ישראל בכל הנוגע לשטחים, כשהמחבר משווה את המעשה הזה למעשה האיוולת של חמישים הנכבדים שיצאו לרומא לבקש עליהם שלטון זר. סימני שאלה אחרים הם האם הרבנים יסכימו לכפוף עצמם לעליונות הכנסת ובתי המשפט, האם נצליח להתגבר על הפלגנות (למשל, כלפי הרפורמים), על המשיחיות ההזויה, על האנרכיזם והפטליזם בהם לוקים היהודים כבר דורות כל כך רבים.

הבאתי כאן סקירה לא ממצה של שפע הידע שהספר הזה מכיל, ושפע הראיות בו על כך שבמשך דורות האמונה הדתית ניתבה את עם ישראל אל הכרעות אוויליות. הספר חכם מאוד, וחושף ידע באינספור תחומים. הספר מיטיב להשוות את הטופוגרפיה במקורות (תנ"ך, משנה, ועוד) לטופוגרפיה של היום, וכך הוא מקרב את הקורא אל המאורעות המסופרים. כן, מיטיב המחבר, בכישרון ספרותי מעולה, לתאר הווי ורחשי לב שאינם מופיעים בתעודות עליהן הוא מסתמך. מדי פעם יש השוואות מחכימות בין אירוע מן העבר לאירועים של ימינו.

לסיום אני מבקש להעיר הערה:

המחבר מסתמך על התעודות המקראיות והאחרות כמות שהן, מבלי לנבור בכוונות הנסתרות שלהן. הוא מתייחס, למשל, לכתובים בספר דברי הימים, כאילו מדובר באמת היסטורית (עמ' 97 ואילך). והרי ברור שלמחבר הספר הזה הייתה אג'נדה של הערצה לדוד – הוא מתעלם מחטאיו, ומאיין את קורות ישראל. הוא ממציא זכות למנשה "המלך הרשע" שמלך 55 שנים ומת בשלום, וממציא חטאים ליאשיהו "המלך הצדיק" שנהרג על ידי פרעה נכה במגידו – כל זה כדי להצדיק את תורת הגמול ההזויה. איך אפשר לסמוך על דבריו של שקרן לשם שמיים זה?

המחבר סבור שבסיפור פילגש בגבעה התאחדו כל ישראל כנגד שבט בנימין שחיפה על אנסי הפילגש (עמ' 104), והרי נקל להבין שהסיפור הזה חסר כל בסיס היסטורי, ולא רק משום המספרים האסטרונומיים שהוא נוקט באשר למספר הלוחמים והנהרגים בקרבות. ברור שזו תעמולת זוועה נגד שאול וביתו: הגבעה, עירו של שאול, היא עיר חטאה, שאנשיה מתנהגים כמו אנשי סדום; הלוי מנתח את גופת הפילגש כמו ששאול ניתח את הפרים ושלח לכל שבטי ישראל; והעיר היחידה שלא נלחמה בבנימין היא יבש גלעד, העיר ששאול הציל מבני עמון, ואשר הסתכנו להביא את גופותיהם של שאול ובניו לקבורה.

המחבר סבור שמשה כתב את חוקת המלך בדברים י"ז 15-14, והרי כל תלמיד מקרא יודע שספר דברים כולו הוא מעשה קולמוסו של סופר-כהן שחי בימי יאשיהו, 620 לפני הספירה, כלומר, 700 שנים אחרי התקופה בה אמור לפעול משה רבנו, או קצת לפניו, והפסוקים האלה הם מאוצרו של הדויטרונומיסט. הרי עד ימי יאשיהו שום בחיר ה' לא הכיר את התורה: יהונתן, נכדו של משה, סוגד לפסל; יפתח מקריב את בתו לה' (לא לאליל!); שמואל ישן ליד ארון האלוהים; דוד נכנס טמא מת למקדש; ועוד ועוד.

המחבר מזכיר את התעמקותו של דון יצחק אברבנאל בחזיונותיו של דניאל כדי לשער את מועד בוא הגאולה, אלא שמסתבר כי המחבר עצמו סבור שמחבר ספר דניאל חי בימי גלות בבל (586 לפני הספירה) ובימי בלשאצר בן נבונאיד שליט בבל (553 לפני הספירה), והרי מדובר בהונאה ברורה, ובנבואות בדיעבד – המחבר של ספר דניאל חי בימי החשמונאים, ויוכיחו המילים היווניות הפזורות בטקסט העברי והארמי, וכן האופק האחרון של "הנבואות" שלו שמסתיימות בניצחונותיו של יהודה המכבי. הנבואות והחזיונות החידתיים בספר דניאל מושמות בפיו של איש שחי כביכול כמעט 400 שנים לפני שנכתב.

זה קצת מוזר שידען מופלג כמו אמוץ עשהאל התעלם מדקויות אלו, אבל צריך להודות שאין בכך כדי להפחית בחשיבות האדירה של הנחות היסוד של ספר זה, שלפיהן השקפת העולם הדתית, המתבססת על שלוש ההנחות שפורטו לעיל, הובילה את עמנו אל הגלות ואל מוראותיה. לא נותר אלא לקוות כי אלה המתיימרים לדעת מה רצון האל, המשיחיים ההזויים, והאנרכיסטים השוללים את הלגיטימיות של המוסדות הנבחרים של המדינה, יקראו את הספר החשוב הזה, ואולי אף יפנימו את מסקנותיו.