לפניכן הרצאה באירוע נשים לכבוד יום האישה הבינלאומי של חוקרת הפמיניזם והאישה בספרות, ד"ר שלומית אהרוני-ליר. ד"ר ליר מסבירה את חשיבותן של נשים משוררות, וחשיבותה בפרט של שירה פמיניסטית, כמקור תקווה וכאמצעי לשרטט שבילים לנפש ולמחשבה.
המערכת
שלום לכולן, אני מתרגשת מאוד לקחת חלק באירוע השירה הזה, שמתרחש בזום לרגל יום הנשים הבינלאומי 2022.
יום הנשים הבינלאומי הוא אחד הימים המשמעותיים ביותר בלוח השנה הפמיניסטי. היום מצוין ברחבי העולם למעלה ממאה שנה, ומוכר על ידי האו"ם מזה חמישים שנה כיום המסמן את מאבקן של נשים על מקומן השוויוני בחברה במנעד נרחב של היבטים.
זהו יום בעל משמעות פוליטית-חברתית שנועדה לסמן את הסולידריות ויכולת שיתוף הפעולה בין נשים ממגוון מיקומים, במטרה לקדם שינוי חברתי חשוב בעולם. מקצת הנושאים בהם עוסק היום כוללים את ההתייחסות לכך שמרבית העניים הן נשים. מרבית ההון בישראל ובעולם מצוי בידי גברים. נשים עדיין מהוות קורבנות לאלימות מגדרית לסוגיה. נשים נמצאות בשיעורים נמוכים באופן מובהק בתחומי הלימודים והתעסוקה במקצועות הטכנולוגיים, בדרגים הגבוהים באקדמיה, בדירקטוריונים, ובעמדות ניהול. וגם הייצוג של נשים בכנסת ובקרב דרגי מקבלי ההחלטות בישראל נמוך באופן משמעותי.
כדי להבין מדוע מצב זה מתמשך, חשוב להתייחס בראש ובראשונה למיתוס השוויון המגדרי, אותו הגדירו בין השאר החוקרות חנה הרצוג ואורית קמיר. המיתוס שהתקבע מבוסס על מספר עקרונות מרכזיים. ראשית, זכות ההצבעה, שנשים בתקופת היישוב נלחמו עליה, ואשר מקבעת את מקומן של נשים לכאורה כשוות בין שווים. שנית, חוק שירות הבטחון שכולל את הנשים בין הכוחות המגויסים לשירות החובה. ושלישית, חוק שיוויון זכויות האישה, שמצהיר מפורשות כי מטרתו "להשוות אשה לאיש, ולמנוע ולעקור כל אפליה משפטית שהיא לרעת האשה".
אלא שמה שנקבע בחוק אינו דווקא מה שמתרחש במציאות. נשים אומנם זכאיות להצביע לכנסת, אולם למין ימיה הראשונים תת-הייצוג המגדרי מתבטא גם מבחינה מספרית וגם מבחינת התפקידים אותן נשים ממלאות. כך למשל, מעולם לא הייתה לנו שרת אוצר, שרת ביטחון, שרה לביטחון פנים, שרה לדת, או סגנית ראש הממשלה. גם לא נשיאה. ראשת הממשלה הבודדה שהייתה לישראל הפכה לעלה תאנה להעדר הייצוג השוויוני.
הגאווה על שירות צבאי שוויוני לכאורה בין נשים לגברים, אינה לוקחת בחשבון שהצבא משמש במקרים רבים דווקא להעמקת הפערים, כאשר נשים אינן מגיעות לתפקידים בכירים בצה"ל, ואינן יכולות לפיכך להשתמש במקפצה שהוא מהווה לאזרחי.
לבסוף, חוק שוויון זכויות האישה, לפחות עד השנים האחרונות, ביסס את מעמדה של האישה דווקא במרחב הביתי, ולא בזה הציבורי.
מכאן כי מיתוס השוויון מייצר מציאות מדומה. כזו שמכסה על המתרחש בשטח, ומקשה על ההתנגדות למצב שבו נשים הן שותפות שוות זכויות על הנייר ובאופן רשמי, אך לא בפועל. מצב מתמשך זה מרדים נשים מהכרה בחשיבות המחאה והמאבק על זכויותיהן, ומייצר שתיקה מתמשכת שנוגעת בכלל תחומי החיים של נשים.
השירה היא לכאורה תחום שאינו פוליטי. מקום זך להבעת נבכי הנפש. אלא שגם במקום זה, של משוררות הפורצות חומות של שתיקה והשתקה ומעזות בכוח עטן לשתף את עולמן, טמונה עוצמה. זאת בהתאם לתפיסה המכוננות של הפמיניזם אותה טבעה קרול האניש "האישי הוא הפוליטי".
כשאת כותבת על עצמך, משתפת אחרות ואחרים בעולמך הפרטי, יש בכך אמירה פוליטית. שכן מצבים אישיים, כמו מערכות יחסים המתרחשות במסגרת הכמוסה של הבית, משקפות את חייהן של נשים בזמן ותקופה מסוימת, כחלק ממסגרת היחסים החברתיים.
במובן מסוים, הכאב שלנו אינו רק שלנו, לא רק שבכוחו לגעת בלבות של אחרות ואחרים ולחשוף עבורם מחשבה או תחושה שקשורה לעולם הפרטי, אלא שיש בו בכדי להדהד מקום, מצב, ומבני כוח שכיחים המתקיימים במערך החברתי.
בכוחה של שירת נשים מודעת לצאת כנגד שירה קנונית שחיזקה סטריאוטיפים מגדריים ותפיסות מינניות, כמו למשל שירו של נתן אלתרמן, ניגון עתיק בלחן של מרדכי זעירא:
אך אם פעם תהיי צוחקת
בלעדי במסיבת מרעייך,
תעבור קנאתי שותקת
ותשרוף את ביתך עלייך.
או שירים מודרניים יותר, שגם בהם נשים מתוארות דרך המבט הגברי כמטבע עובר לסוחר, כמו בשירו של יעקב רוטבליט עם מתי כספי "היא חזרה בתשובה":
וכעת לשידוך הוציאוה לשוק
ואני הנגזל מרומה ועשוק
חילוני עד כאב ואוהב כמאז
הותירו אותי מחוץ למכרז.
לעומת שירים אלו שירה פמיניסטית מכירה בדיכוי. היא יכולה לתאר את הדיכוי תחתיו חיות עדיין נשים רבות. בכוחה להעניק לו שם ומבע ובכוחה למחות כנגדו.
בכוחה של שירה פמיניסטית לערער על מבני השפה הקיימים, להציג את חוויותיהן של נשים כתקפות וראויות לתשומת לב, להבליט חוויות חיים של מיעוטים ושל נשים החוות הצטלבות של דיכויים, להפוך את האסור למותר ואת המותר לאסור. לתת מקום לחוויות שקודם לכן היו בגדר טאבו, ולסמן קו במקום שקודם לכן היה פרוץ ונחשב חזקת הכלל. לקחת חזקה מחודשת על הגוף, על השפה, ועל המיניות הנשית, בכוח השפה והמילים, ולמחות על מחיקתן של נשים, על האלימות כלפיהן, ועל חוסר השוויון שאותו נשים חוות.
כך למשל מאיה אנג'לו בשירה "And Still I Rise", בתרגום עפרה אורן "אתעלה", מתריסה כנגד דיכויה כאישה של צבע:
בְּשִׂנְאַתְכֶם אִם תִּקְטְלוּ,
כְּמוֹ הָאֲוִיר עוֹד אֶתְעַלֶּה.
מִינִיּוּתִי כֹּה מַטְרִידָה?
כַּמָּה מַפְתִּיעַ, הֲלֹא כֵן,
לִרְאוֹת אוֹתִי רוֹקֶדֶת כְּמוֹ
עִם יַהֲלוֹם בֵּין יְרֵכַי.
מִתּוֹךְ בִּקְתּוֹת שְׁפֵלוֹת שֶׁל פַּעַם
אֶתְעַלֶּה,
בשירה של ויקי שירן אקט ההתרסה פרטי יותר, אבל מחזק את תחושת החנק ואת הצורך לצאת מהמסגרת הקיימת כדי להשתחרר:
אִשָּׁה שׁוֹבֶרֶת קִיר
קוֹרַעַת לַיָּם
רוֹצָה אֲוִיר
תחושת החנק ניכרת גם בשיר "חומות חימר" של רחל שפירא, וגם האחווה הנשית עם הדמות המוצגת בשיר כאחות קטנה:
חוֹמוֹת חֵמָר
סוֹגְרוֹת עָלַיִךְ
אָחוֹת קְטַנָּה
הרצון לחופש ושחרור ניכר גם בשירה של אסתר שקלים "שרקיה – רוח מזרחית עזה", כאשר השיר עוסק בשאלה "סָבְתָא, מָה עָשִׂית עִם הַשַּׁרְקִיָּה שֶׁבָּךְ?":
סַבְתָּא, מָה עָשִׂית עִם הַשַּׁרְקִיָּה שֶׁבָּךְ?
יָלַדְתְּ חֲמִשָּׁה עָשָׂר
וְגִדַּלְתְּ עֲשָׂרָה (הַשְּׁאָר מֵתוּ)
וְיוֹם-יוֹם אָפִית אֶת הַלֶּחֶם
וְיוֹם-יוֹם חָיִית בְּקִינָה שֶׁל חֲמוֹתֵךְ .
וּמָה אֶעֱשֶׂה אֲנִי
עִם הַשַּׁרְקִיָּה שֶׁבִּי
הַכְּבוּלָה בְּחֶבְלֵי רוּחַ מַעֲרָב
הַפְּרוּצָה לְכָל רוּחַ
וְיֵשׁ מָעוֹן לְתִינוֹקוֹת וּלְנָשִׁים
וּמְטַפֶּלֶת לִילָדִים וְלִקְשִׁישִׁים
וְיֵשׁ מִיקְרוֹגָל וּמַדִּיחַ וּמְפַתֶּה
מַקְפִּיא וּמְעַרְבֵּל מַתְכּוֹנִים יְדוּעִים
שֶׁל עוּגוֹת וְטַעַם הַחַיִּים
וְיֵשׁ זְמַן
הֲמוֹן זְמַן.
וְעִם הַשַּׁרְקִיָּה שֶׁבִּי, מָה אֶעֱשֶׂה, אִמָּא?
מתוך שרקיה, כנרת-זמורה-ביתן, תל-אביב, תשס"ו
השמעת הקול השירי משמעותית ביותר. הקול הוא ראשית המוכנות לפרוץ את חומות ההשתקה הסמויות ולהסתכן באמירה "אני משמעותית, חיי משמעותיים, ומה שיש לי להגיד חשוב". זאת במקרים רבים כנגד תרבות המלמדת נשים בדיוק ההפך.
השמעת הקול נושאת עמה את המוכנות הלא פשוטה ולא מובנית מאליה לפומביות, לפרסום הדברים, לעמידה מאחוריהם.
קולן של נשים משוררות יכול במקרים רבים, אך לא תמיד, לאפשר גם סולידריות – חבירה לנשים נוספות ותמיכה הדדית. כאשר כל אישה כותבת מאותת לנשים נוספות שהחוויות שלהן משמעותיות, וכאשר במקרים רבים שירת משוררות מחלצת נשים מבדידותן, ומשקפת להן שהן אינן לבד בחוויה שהן חוות.
כמשוררת פמיניסטית בעצמי, הקמתי את תא שירה פמיניסטית, שנועד לחבר בין שירה, מחאה, ופמיניזם. אני רואה שירת נשים בכלל, ושירה פמיניסטית בפרט, כמקור תקווה ונחמה. בכוחה לשרטט מציאות אחרת, ולסמן שבילים לנפש ולמחשבה, שאחרות ואחרים יוכלו לפסוע בהם לאורך שנים.
אני מאחלת לכולנו יום נשים מעורר השראה ומודה מראש לכל המשוררות על האומץ שלהן לכתוב, לשתף, ולתרום לעולם מתוקן יותר.
כמה רגשי נחיתות במאמר הזה…
העובדה שאננו נשים איננה בגלל שאנו דומות לגברים אלא להיפך, בגלל שאנו שונות מהגברים! אז למה אתן בנות הדת הפמיניסטית (וזו דת על כל המשתמע) מנסות בכוח להפוך אותנו לגברים ובודאי שלא לייצג אותנו הנשים. תייצגו את בנות הקבוצה/דת/או כל שם אחר, אך ממש לא את הנשים.