גורלה של זבנית – מדור "מה הקטע היום" לכבוד 1 במאי יום העובדים

לציון יום העובדים, האחד במאי, אביבה זרקא ברשימה על הספר "בשולי הנוחות" של הסופרת היפנית סייקה מורטה, על גורלה של זבנית פשוטה.

המערכת

האחד במאי, חגם של הפועלים, מהווה הזדמנות נאותה לעסוק בזבנית, פועלת בחנות נוחות, וגיבורת הנובלה "בשולי הנוחות" (כתר ,2019). ספרה עטור הפרסים של הסופרת היפנית סָײָקָה מוּרָטָה מציג עובדת מסוג מיוחד ביותר. כזו שתודעתה לא פחות מאשר נכבשת על ידי תרבות העבודה של חנות הנוחות שבה היא עובדת. זה מוזר, אירוני להקצין, ומעלה שאלות נוקבות על האופן שבו רכיב התעסוקה מגדיר את זהותנו האישית בעידן המודרני. אך לא פחות מכך, מהווה ניסוי ספרותי מעניין. כזה, הנסמך על העובדה שמורטה עצמה עבדה בחנות נוחות שנים לא מעטות.

קֵייקוֹ פוּרוּקוּרה היא אישה רווקה בת 36 הגרה בדירת חדר זעירה ביותר. מאז ימיה כסטודנטית, למעלה מ- 18 שנים, היא עובדת בחנות הנוחות. וכך, אף שסיימה זה מכבר את לימודיה הגבוהים, היא ממשיכה לעסוק באותה עבודה זמנית, נהנית להניח על מדפים משולשי אורז ובקבוקי שתייה, לא שועה לקריאות חבריה ובני משפחתה האוהבים למצוא עבודה ההולמת יותר את גילה ומעמדה, מבלה בחנות הנוחות את מרבית שעותיה הפעילות, מפגינה בה חריצות שאין שניה לה, ובעיקר הופכת אותה לכל עולמה ומטמיעה באורח מוזר וחריג את עולם החנות אל תוכה. כי באיזו דרך אחרת אפשר להסביר תפיסות או מחשבות מתודעתה המבוטאות בספר שלפיהן: "חנות הנוחות היא מקום שבו הנורמליות מושתתת בכוח". או: "חנות הנוחות לא צריכה להיות מקום שבו לקוחות יכולים לקנות רק את מה שנחוץ להם, כי אם מקום שיש בו הנאה ושמחה, מקום שבו אנשים יכולים לגלות ולמצוא את הדברים האהובים עליהם. בלילות שבהם שנתי נודדת, אני מהרהרת בחלון הזכוכית השקוף והמתפתל ההוא […] בבוקר אני שוב 'עובדת חנות', ויכולה להיות שוב גלגל שיניים בעולם."

האם לכך התכוון קרל מרקס, אבי המרקסיזם, כאשר כתב כי "לא תודעת בני האדם היא הקובעת את הווייתם, אלא להיפך, הווייתם החברתית היא הקובעת את תודעתם"? על אחת כמה וכמה, שביצירה היא מצומצמת כל כולה לתחום העבודה.

בכל הנוגע להשתלטות עולם העבודה על תודעת הגיבורה, דומה שמורטה מוליכה ניסוי ספרותי מעניין שבמרכזו שתי שאלות מרכזיות העולות לדיון. הראשונה היא האם דמות שנראית חסרת מודעות עצמית, שמדקלמת סיסמאות וערכי עבודה המאפיינים את מקום עבודתה – משמעת, צייתנות, חריצות, נימוס, מהירות, צורות ביטוי ופנייה ללקוחות המזדמנים למקום – כזו שמגדילה עשות ומחקה את שפתם של מנהלים ועובדים מצטיינים, כדי להצליח לדבר כמותם ולזכות בהערכת המנהלים והעובדים, יכולה להיות גיבורה של יצירה ספרותית? שהרי הורגלנו להכיר שגיבור ספרותי הוא מי שמבעד למודעותו העצמית – אם ישנו בכלל דבר כזה – מסופרת העלילה. והשאלה השניה, האם הקוראים יכולים לאהוב דמות כזו, ספק אדם ספק אוטומט?

איפיון דמותה של קֵייקוֹ מציב אתגר לא פשוט. זוהי דמות שקשה ביותר להזדהות איתה או לחמול עליה. כל זה משתנה עם הגעתו של עובד חדש לחנות הנוחות, שיראבה שמו. מדובר בעצלן מפוכח שחומק מבעלי חוב, שסולד מקֵייקוֹ, ומבקש לנצל אותה. הוא מציע לה עיסקה: הוא יסכים לשאת אותה, למרות הדחייה שהוא חש כלפיה, ובתמורה היא תינצל לטעמו מלעג חברתי על היותה רווקה מזדקנת העובדת בחנות נוחות. המחיר: השתלטות על ביתה הקטן, על מזונה הדל, ועל חדר האמבטיה שלה, עד כדי כך שקֵייקוֹ נאלצת להתקלח במרחצאות מחוץ לביתה. וגם: קֵייקוֹ תצטרך מעתה גם למצוא עבודה מכניסה יותר שתצליח לפרנס את שניהם. ולא, לא בחנות נוחות, בשום פנים ואופן לא.

נוכח הניצול הזה ליבו של הקורא נחמץ בקירבו. אבל תחושת החמלה הזאת מקבלת ממד אמביוולנטי בסוף היצירה. עת שקֵייקוֹ מחליטה לחזור לנקודת ההתחלה של מסע השינוי שהיא לכאורה עוברת.

כל זה קורה כאשר השניים יוצאים יחדיו לראיון עבודה. שיראבה נכנס לרגע לרוקן את מימיו בחנות נוחות וקֵייקוֹ נכנסת אחריו, הולכת שבי אחרי צליל פעמון הכניסה למקום. בנקודה הזו היא מוצאת שוב את מקומה. עד כדי כך שהיצירה מסתיימת ברגעי הגילוי מעוררי המחלוקת הבאים: "באותו רגע ראיתי את דמותי משתקפת בחלון חנות הנוחות שממנה יצאתי לפני כמה דקות. חשבתי על כך שידיי ורגליי קיימות למען חנות נוחות. ובפעם הראשונה יכולתי לראות בדמותי שנשקפה אליי מהזגוגית ברייה בעלת משמעות. 'אירשאימסה!' נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את אחייני שרק נולד, מבעד לזגוגית בבית היולדות. מאחורי הבבואה המשתקפת נשמע קול עליז דומה מאוד לשלי. יכולתי לחוש בבירור איך כל התאים בגופי הומים בהתרגשות תחת עורי, מגיבים למוסיקה שהדהדה מעברה השני של הזכוכית".

באפילוג הזה הקורא מתקשה להכריע האם להעריך את קֵייקוֹ על דבקותה בעולמה, או להירתע ממנה על שאין לה עולם אחר ממנו. ניסוי ספרותי מעניין כבר אמרנו.

אפשר להתווכח עם ביקורות אחרות שהדגישו כי קֵיי,קוֹ היא ככל הנראה דמות של חולת אספרגר או מי שמצויה על הרצף האוטיסטי, מה שמסביר את אובססיית העבודה שלה. אכן, קֵייקוֹ מוצגת בתחילת היצירה כמי שמעורבת בילדותה במספר אירועים לא מובנים. למשל, היא איננה מבינה מדוע יש להתאבל על ציפור מתה שהיא רואה בדרכה, שהרי אפשר לאכול אותה כיַקיטוֹרי, עוף צלוי. אבל בכל היצירה אין כל ציון מוגדר של מצבה הנפשי. שלא כמו ביצירה "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" של מארק האדון. יצירה שובת לב, שבה ההתייחסות לאיפיון דמותו של הגיבור הצעיר כאוטיסט מופיעה לכל הפחות בסוף היצירה. מה עוד, שלמרות הדבר, עולמו מצטייר כרחב ביותר: מתמטיקה, בלשות, אבא, אמא, והכלב שעומד במרכז היצירה.

לא זו אף זאת: בני משפחתה של קֵייקוֹ, ובעיקר אחותה, אינם מקבלים את מצבה האישי והתעסוקתי כמות שהוא, ומצפים שתינשא או תעסוק בעבודה אחרת. הלא גם מחברת היצירה עצמה לא נותרה עובדת בחנות נוחות, והפכה לימים לסופרת בעלת שם.

כמו כן, ככל שיהיה מורכב, קשה לקבל רק את ההסבר הנפשי להתנהגותה של קֵייקוֹ כמסגרת הפרשנית של היצירה. כי כל הסובבים אותה, בני משפחתה וחוג מכריה המצומצם, מדברים אודות נושאי תעסוקה, ומציתים שיחה באמצעותם. אך היא, כאמור, מציגה מקרה קיצון של התופעה, מקרה שבו עולם העבודה משתלט על התודעה, אופן המחשבה והתפיסה.  

לבסוף, די לקרוא פרסומים על אודות היצירה לפיהם "סַיַיקָה מוּרַטָה, מהסופרות היפניות הבולטות בנות זמננו, משרטטת בספרה זה דיוקן בלתי נשכח של אישה, ומביטה באירוניה חדה על תרבות העבודה והלחצים החברתיים המופעלים על הפרט."

בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, ההקשר החברתי הבולט של היצירה מקבל משנה תוקף לאור תופעת ה"קארושי" האיומה. הכוונה היא למוות כתוצאה מעבודת יתר לאור תרבות העבודה האינטנסיבית ביפן. לאמור, השפעת לחצי העבודה על איכות החיים והבריאות. אחת מההשפעות המבורכות של הקורונה היא המודעות ליכולת לעבוד בממדי זמן ומקום אחרים מהמוכר. עיתון "גלובס" (28.6.2021), דיווח כי תחת רישומה של המגפה, ממשלת יפן פרסמה לאחרונה קובץ הנחיות כלכליות שנתיות הקוראות לצמצם את שבוע העבודה לארבעה ימים. תקוותה היא שבדרך זו יוכלו תושבי יפן לאזן בין חיי העבודה לבין חיי החברה והמשפחה שלהם, כמו גם להקטין את הסיכוי למוות מ"קארושי".

האם יכול צעד כזה להשפיע גם על האופן שבו, בעולם המודרני, זהותנו האישית מושפעת מעיסוקנו? זו כבר שאלה אחרת.

קיראו גם

פרק מ"בשולי הנוחות"

ד"ר ניסים כץ על "בשולי הנוחות"

קטע מהסרט "זמנים מודרניים" עם צ'רלי צ'פלין על עובד ומכונה במיוחד עבור הראשון במאי