אסתי הלפרין מימון מנתחת באופן מעמיק ספר ילדים של דורית רביניאן שמציב בפני ילדה את השאלה הרגישה: מה עושים ההורים בלילות?

המערכת

כריכת ״אז איפה הייתי אני״ של דורית רביניאן איורים נטע הררי נבון

מיניות בספרי ילדים

שלוש פעמים, טען פרויד, טעם האדם את עלבון חוקי היקום: קופרניקוס הבין כי כדור הארץ נכנע למלוכתה של השמש; האבולוציה חשפה שמוצאו של האדם מן הקוף; והפסיכואנליזה הציבה את הבבואה המביסה, אדם אינו אדון בביתו שלו, הלא מודע הוא המושל בו (פרויד, 1988). התפכחות מכאיבה זו, במהותה, מתקיימת בתודעתנו בכל עת. מצד אחד, אין לנו דרך לחוות את העולם אלא דרך תודעתנו הסובייקטיבית, כלומר, בכל מקום בו נמצאת מחשבתנו, בהכרח אנו נוכחים. מצד שני, אנו בבירור איננו נמצאים בכל מקום וזמן. אין אחד מאתנו שהעולם חג סביבו. מבחינת הקיום, אין אנו יותר מגרגר זעיר הנבלע בנצח. ההבנה הרציונלית של עובדה זו מתנגשת שוב ושוב באופני החוויה הסובייקטיבית שלנו, ומהווה אתגר אינטלקטואלי ונפשי גם יחד.

אחד המונחים הפסיכואנליטיים המתארים את ההתמודדות עם האתגר הזה, אתגר האגוצנטריות הטבועה בתודעתנו, הוא הסצינה הראשונית (primal scene). זהו מונח של פרויד המתאר את היחסים בין ההורים שמחוצה לילד, המיוצגים על ידי פנטזיה ארכאית של הזיווג ההורי כפי שהוא נתפס או מדומיין. קליין תיארה בהמשך לפרויד, כי ההכרה הראשונית במערכת היחסים המינית שבין ההורים כרוכה בהסכמה לוותר על רעיון הבעלות הבלעדית הקבועה על האם, ומובילה לתחושת אבדן עמוקה (בריטון, 1989). הסצינה הראשונית הנה במובנים רבים דימוי, מדומיין או מוחשי, של היות ההורה נפרד לגמרי מן הילד. כלומר, המפגש המנטלי של הילד עם הדחף, התשוקה והמימוש המיני של הוריו, מסמל במובנים רבים את האפשרות שהוא אינו מתקיים בתודעתם, ובעצם כך, הוא נחשף למציאות בה הוא אינו קיים. למציאות זו פנים רבות, ביניהן העובדה שלעיתים הוא אינו קיים בתודעתם של אחרים, וכן בכך שאינו קיים בטרם לידתו ולאחר מותו.  

המשמעות הסמלית של ההכרה במיניות ההורה הינה התייתמות מאותה אשליה אגוצנטרית מתוקה. כך, המיניות ההורית נוטה להיות מוכחשת, הן בתודעה הפרטית של ילדים, והן בנוף התרבותי. התחושות המתעוררות לנוכח המיניות ההורית הן לרוב עלבון, פחד, בלבול, וכעס. תחושות אלה מתעוררות נוכח הפגיעה הנרקיסיסטית של הילד, הכרוכה בהכרה בסובייקטיביות של ההורה. להכיר בהורה כאדם נפרד, בעל תודעה שיכולה שלא לכלול את הילד, הינה שאיפה התפתחותית שהגשמתה המלאה אינה אפשרית לחלוטין. מעצם טבענו, לעד תיוותר בנו מידת מה של אגוצנטריות.  

ספרות ילדים בכלל, וספרות ילדים עברית בפרט, אינה מרבה לעסוק במיניות. העיסוק במיניות בספרות ילדים קיים לרוב בטקסטים העוסקים בחינוך מיני או בכאלה שמטרתם התמודדות עם טראומה. אולם, התנזרות זו של ספרות ילדים ממיניות הינה עניין חדש יחסית. הפרידה ההיסטורית של ספרות הילדים מספרות המבוגרים, בהקשר המיני, מקורה בתפיסת הילד במאה ה-17. עד המאה ה-17 היו הילדים חלק מעולם המבוגרים. הם חלקו איתם מגורים, בגדים, עבודה, ופנאי. השינוי שחל בתפיסת הילד, שהחל להיתפס כמאופיין במתיקות ובתמימות, וכקרוב לאלוהים, הניב הפרדה בין ילדים למבוגרים. הפרדה זו הייתה הבסיס לספרות ילדים ייעודית שמטרתה הגנה וחינוך עבור ילדים. מפנה זה בתפיסת הילד הוא מקור הצנזורה המינית בספרות ילדים (שביט, 1996). יתכן כי הפרדה היסטורית זו משקפת אולי יותר מכל את המשאלה להכחשת המיניות הילדית. בפועל, המיניות נמצאת בסביבתם של הילדים כל הזמן, במשפחה, בתרבות, ובחוויות אירוטיות שלהם.

בהתאם לכך, נדיר למצוא ספרי ילדים העוסקים במיניות, ונדיר עוד יותר למצוא כאלה העוסקים בסוגיה של המיניות ההורית. הבולט מבין אלה העוסקים בכך בספרות הילדים העברית הוא אריה בלילות‘, של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה.

כריכת ״אריה בלילות״ של מאיר שלו ויוסי אבולעפיה

ב’אריה בלילות’ נחשף הילד לרמזים שונים אודות מיניות הוריו, המגולמת באמצעות אריה המעיר אותו בשאגותיו בלילות. אימה עזה ותוקפנות מתעוררות בו בעקבות מפגש זה, ולבסוף מבוסס הפתרון לרמזי המיניות ההורית, ולרגשות הקשים העולים כלפיה, באמצעות הדחקה. בסוף הספר, הוריו של הילד כבר לא שותים מאותו הספל, אך האיור מלמד שהם אוחזים ידיים מאחורי גבו. בעוד שיש ערך בטקסט זה, הנותן הד רגשי ואופני המשגה לקשיי ההתמודדות עם הסצינה הראשונית של המיניות ההורית, נראה שבזה תם העניין: פתרון בריא ומוצלח של הדחקה, יחסים מוסדרים טובים בין בני המשפחה, הסדר שב על כנו.

בניגוד לכך ‘אז איפה הייתי אני‘ (עם עובד, תשס”ו 2006) מציע התמודדות רב ממדית לסוגיה זו, ובכך מוסיף עומק ויופי לעיסוק בה. אדון בהד הרגשי המתאפשר דרך הקריאה בטקסט, בניסיון להתמודד עם האתגר ההתפתחותי, כמו גם עם האתגר הקיומי של לא להיות קיים כסובייקט. אציע שתי דרכים לקרוא את הטקסט, האחת מתוך המשגת הגבול המנטלי כפאלי, והשנייה מתוך המשגת הגבול המנטלי כחלל מטריקסיאלי (ראו כאן להסבר המונח).

למן ההתחלה מציג הספר את הנושא המהותי בו הוא עוסק, קו התפר בין הקיום לחוסר הקיום, שבא לידי ביטוי ברובד הפואטי:

“…במקום בו נגמרת העיר תל-אביב,

אבל יפו עוד לא ממש מתחילה,

בשעה בה היום עוד לא עזב

אבל גם הירח טרם נגלה,

על קו המים…”

הטקסט עוסק במקום בו מתחלף קיום מסוג אחד בקיום מסוג אחר. כלומר, המקום בו הדברים כפי שהם נעלמים ומתהווים. על שפת הים יושבת משפחה – אבא, אמא, בת, וכלב – וההורים נזכרים בפגישתם הראשונה. עד מהרה הרומנטיקה משתלטת:

“… הם מתחילים להתנשק.

ללחוש. להמתיק דברים.

שוכחים לגמרי מהעננים,

מהשקיעה,

מהציפורים.”

השיכחה של כל מה שסביבם היא התוצר המאיים של היחס המיני בין ההורים. שיכחה שמזמינה את השאלה של הילדה לגבי המפגש הרומנטי מן העבר: “ואיפה אני הייתי?”. התגובה של הילדה לקושי להבין היכן היא הייתה בטרם הופרתה היא קודם כל פחד: “נועה נבהלת”. תשובתה של האם היא טקסט יפה ומרגש, ותמציתו היא שבהווייתה הייתה הילדה בחלומותיה, ניבטת אליה מכל היופי שמצאה בעת שהתהלכה בעולם. וכך, הייתה גם הייתה באותו מפגש בו נולדה האהבה בינה לבין האבא. את ההוכחה לקיומה בקרבם מקבלת נועה דרך השתקפות דמותה בעיניהם.

“…נועה נרדמת.

היא חולמת שהיא ציפור.

היא חולמת שהיא עפה גבוה-גבוה,

מעל קו המים…”

“אז איפה הייתי אני” מציע התמודדות עם הסוגייה של לא להיות קיים כסובייקט בשני רבדים. ברובד הגלוי יותר, המסר של הטקסט הוא כי אי הקיום הוא אשליה, אנו מתקיימים לנצח במובנים רבים, שכן הקיום האנושי הוא ביטוי של משאלה, רצון, חלום. הכיצד? ראשית כל, אנו קיימים באופן מופשט כמשאלה או כזיכרון בתודעתו של האחר גם כאשר אנו לא קיימים באופן מוחשי. מן הבחינה הזו אנו קיימים באופן נצחי. הקיום הנצחי הזה מתאפשר בזכות יחסים בינאישיים, כלומר, אנו יכולים להיות קיימים מנטלית בקרב אחרים ובמובן זה הקיום הנצחי תלוי ביחסים עם הזולת. אם נרחיב את ההנחה הזו ביחס לקיום האנושי וקיום העולם בכלל, כיצד החל הקיום מאין ליש, יתכן שההנחה של הספר היא כי יש סיבה ראשונה, והרצון, המשאלה הראשונה, הוא שהוליד את העולם כולו. כלומר, מקור העולם בכמיהה.

במהותו עוסק הספר בשאלת ההיעלמות וההתהוות, מה הייתי בטרם הייתי. אם נניח ש”הייתי” מייצג קיום כסובייקט, שכן מובלע בו ה-“אני”, נראה כי משמעות השאלה הזו מבחינה פסיכואנליטית נגזרת בחלקה מהמשגת הגבול בין הקיום כסובייקט לקיום במצב של טרום סובייקט. מהו הגבול בין צורת קיום אחת לאחרת? האם הגבול המבחין בין הקיום כטרום סובייקט לקיום כסובייקט הוא חדיר או בלתי חדיר? מה המשמעות של המשגת הגבול כחדיר או בלתי חדיר ומה מציע הטקסט בהקשר זה?

הגבול הפאלי

בפסיכואנליזה הלקאניאנית הקיום כסובייקט נוצר באמצעות הכניסה לסדר הסימבולי באמצעות הכניסה לשפה. זהו גבול ברור, גבול אל חזור. האובייקט המקורי אבוד לעד. מה שמחליף אותו הוא המסמן, אבל לנצח יוותר חלק שאינו נגיש לסובייקט, החלק שאבד עם הכניסה לשפה. אם כן, מה הייתי בטרם הייתי לסובייקט? לא כלום, נצח, אינסוף, הדבר שאבד, זהו הממשי, כזה שאינו נגיש להמשגה (ישראלי ופלד, 2019). בהתאם לכך, הניסיון לדבר על קיום בטרם היות סובייקט מוגבלת מאוד. מה כן ניתן לומר על אותה צורת קיום? אפיקורוס הציע ש”האטומים הגשמיים והנפשיים חוזרים לאחר מותו של האדם אל המקום שממנו באו – הראשונים אל העפר והמים, והאחרונים אל האוויר והאתר” (אפיקורוס, תשמ”ב). האטומים המפוזרים לפני ולאחר תקופת החיות נפוצים אל העולם כמו הציפורים שמבריח הכלב שבטקסט. הן עפות גבוה-גבוה, אל מקום רחוק שאין לנו דרך לחשוב אותו, כי הוא כה רחוק מהווייתנו. המקום ממנו באנו ואליו אנו הולכים. זהו מקום בו אין לנו קיום כסובייקטים. במקום זה ניכר הצד השווה שבין המוות לבין טרום הלידה. הקיום שלנו כסובייקטים הוא הבזק של חיות ונוכחות בתוך נצח של אין. עבור רבים, ההקבלה בין הנצח העלום שבטרם החיים לזה שאחריהם מהווה מקור לנחמה אל מול הפחד מפני המוות. עמוס עוז מנסח נחמה הזו במילותיו:

“… מה בעצם ההבדל בין התהומות השחורות שלפני ואחרי החיים שלנו?… הרי בעצם כבר הייתי שם בתהום השחורה של החידלון הגמור, לפני שנולדתי. מיליוני שנים הייתי שם, ולא היה לי רע. למה כל כך רע להיות שם שוב?” (עוז, 2018).

אבל האם זו אכן נחמה? ואולי האמת היא שהנצח הטרומי מעורר אימה לא פחות מן הנצח של האחרית? שהרי החלחלה המקורית מצויה בעצם המחשבה על לא להיות קיים כסובייקט. האימה אינה נובעת מן הנקודה הכרונולוגית בה אנו ניצבים על ציר הזמן, אלא על היות ציר הזמן אשליה מנטלית ותו לא.

הגבול המטריקסיאלי

ברכה אטינגר, פסיכואנליטיקאית פמיניסטית פוסט-לאקאניאנית, מציעה להרחיב את ההמשגה של הגבול ולהציע שעוד בטרם הכניסה לסדר הסימבולי ישנו מפגש עם גבול מטריקסיאלי (matrixial space) רחמי-הריוני-נשי שהינו גבול דיפוזי וחדיר. משמעות אופיו של גבול ראשוני זה הינה גשמית וסמלית גם יחד. במובן זה היא מנגישה את ההתבוננות אל עבר צורות קיום שנמצאות בתווך שבין הקיום כסובייקט לקיום במצב של טרום סובייקט. היא מציעה שבתווך זה מצויות חוויות שונות שנרשמות בגוף ובמובן מסוים גם בנפש. הנחה של גבול חדיר משמעה הבחנה חדה בין אי הקיום כסובייקט של המוות לעומת אי הקיום כסובייקט של אי-חיים (non-life). אי-חיים הינה חוויה בעלת איכות ייחודית (Johnson, 2006). המובן המטריקסיאלי של הגבול מאפשר לראות בטקסט את הסקרנות והפליאה אל מול איכות החוויה המאפיינת את האי-חיים בניגוד לחיים ובניגוד למוות. כמיהה אל אותו התווך בו ישנה ציפייה, ערגה וחמלה שנרשמות בגוף, ונחווית על ידו עוד בטרם היותו לסובייקט.

אם נשוב אל הטקסט מנקודת מבט זו, נוכל למצא בו את תיאורה של אותה החוויה האוקיאנית, בה נושרת הזהות של הסובייקט והחוויה הופכת דיפוזית. בחוויה זו משתנה בהכרח הפרספקטיבה, וכך גם היחס אל ממד הזמן. כך, בסוף הטקסט של ‘אז איפה הייתי אני’, אנו נרמזים שההכרה באיכות החוויה של אי הקיום כסובייקט פותחת יריעה נטולת קץ עבור התודעה. הספר נחתם באותו קו פרשת מים בו מתחלפים אופני קיום זה בזה, הצורות משתנות והתפר שביניהן חדיר: המקום הוא בין תל-אביב ליפו; הזמן בין היום ללילה; וגם הילדה הופכת לציפור שנעה בין המים לשמים. הגבולות חדירים, מעורפלים, ונדמה שמתפרקת הרקמה ממנה עשויים החיים עצמם.

בכל קריאה מבין אלה שהוצגו כאן, מסתמנת התעוזה שניחן בה הטקסט – הנכונות להתבונן בסוגיות קיומיות דרך מבט ילדי, והנכונות לכתוב אודות מה שכה עמום ומופשט עד שכמעט וחסר טעם לנסות ולכתוב אודותיו. הטקסט צולח את האתגר שמציבה הכתיבה לילדים: התעמקות בסוגיות מורכבות תוך הותרת הפלא כפלא, ללא נימה דידקטית, ובכך מעניק את הכבוד הראוי לקוראים באשר הם.   

רשימת מקורות:

בריטון, ר. (1989). החולייה החסרה: מיניות הורית בתסביך האדיפלי. בתוך: תסביך אדיפוס היום, השלכות קליניות (2020). תולעת ספרים.

ישראלי, י. ופלד, א. (2019). חיים בשפה, חיים בתשוקה- שיחה על פסיכואנליזה לאקאניאנית ועוד. רסלינג, תל-אביב.

פרויד, ז. (1988) מבוא לפסיכואנליזה. עריכה מדעית דר. ח. אורמיאן. הוצאת דביר.

עוז, ע. עם חדד, ש. (2018). ממה עשוי התפוח? שש שיחות על כתיבה ועל אהבה על רגשי אשמה ותענוגות אחרים. כתר ספרים בע”מ, מושב בן שמן.

רביניאן, ד. והררי, נ. (2006). אז איפה הייתי אני? עם עובד, תל-אביב.

שביט, ז. (1996). מעשה ילדות- מבוא לפואטיקה של ספרות ילדים. האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב.

שפיגל, נ. (תשמ”ב). אפיקורוס האיש ומשנתו. הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאננס, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

Johnson, L. A. (2006). Bracha Ettinger’s Theory of the Matrix: context and commentary. PHD thesis, University of Leeds.

דורית רביניאן. ויקיפדיה Dorit Rabinyan (Autorin, Israel), Foto: stephan-roehl.de

קיראו עוד על דורית רביניאן

מופע מחול על פי סיפור ילדים של דורית רביניאן “העננה רננה”

דורית רביניאן בלקסיקון “הקשרים”

דף הפייסבוק של דורית רביניאן

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eight − 3 =