תמי כץ לוריה סוקרת מופע מחול יוצא דופן, עיבוד למחול של סיפור קצר לילדים של דורית רביניאן “העננה רננה”‘ שהפך למופע מחול למבוגרים ולכלל הגילאים. האם השילוב יוצא הדופן אכן הצליח?
תקציר העלילה :
מַעֲשֶׂה בַּעֲנָנָה שְׁמָהּ רְנָנָה, שׁוֹבָבָה וּסְמוּקַת לְחָיַיִם.
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב, הִיא רַק מְשַׂחֶקֶת – יוֹצֶרֶת צוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם.
הִיא עִם צִפּוֹרִים מֵעַל גַּגּוֹת,
אֲבָל הוֹרֶיהָ מוּדְאָגִים מְאוֹד:
“עַד מָתַי” שׁוֹאֶלֶת אִמָּא, “תִּרְדְּפִי אַחֲרֵי רוּחוֹת?”
וְאַבָּא בְּקוֹלוֹ מַרְעִים: “עָלֵינוּ לְהוֹרִיד גְּשָׁמִים!”
וּבֶאֱמֶת, עִם עֲנָנָה שֶׁכָּזֹאת, מָה עוֹשִׂים?
עִם עֲנָנִים צְעִירִים שֶׁלֹּא מַמְטִירִים, וְלוּ טִפָּה אַחַת שֶׁל מַיִם –
מָה עוֹשׂים בַּשָּׁמַיִם?
המופע אָנְטוּ antu נולד מתוך שיתוף פעולה בין הסופרת דורית רביניאן, אבשלום פולק ולהקתו, והכוריאוגרף אנדריאה מרטיני.
“העננה רננה” (עם עובד, 2019), סיפור קצר של רביניאן, מתעורר לחיים על הבמה במופע מחול תיאטרלי, קומי, וצבעוני, אשר רוקח עולם דמיוני ממילים, תנועה, ומוזיקה. יוסי פולק, האב, מקריא את הקטעים מהסיפור של דורית רביניאן, על עננה ש”משתמטת” מתפקידה המסורתי להוריד גשם, ובוחרת לשוט מעל הבית ולשחק עם ציפורים.
ביצירתו השנייה, ללא בת זוגו לשעבר ענבל פינטו, אבל בשיתוף עם כוריאוגרף מוכשר אחר, אנדריאה מרטיני, פולק רוקח, כהרגלו, תמונות יפיפיות. לעומת יצירתו העצמאית הקודמת, סלאג, הפעם השפה התנועתית מעניינת ואחידה, והיצירה כולה פחות פומפוזית, יותר מאופקת, מגובשת ואחידה. הבמה נקייה, מצד שני מרהיבה, הכל מדוייק.
הקישור בין התרחשות הדברים, ובין הסיפור לבין המתרחש על הבמה, מעניין בעיקר כי הוא מאד אסוציאטיבי. מילים כמו רוח, מים, מובילות את היוצרים פולק ומרטיני, באופן אסוציאטיבי, ליצירת תמונות יפיפיות, בצבעי כחול וירוק. במקרה הזה היה, לרגע, קשר בין הסיפור למתרחש על הבמה: טיפות המים שבסיפור התגלמו לדליי מים, ומכאן הפליגו למחוזות נוספים.
מוטיב תנועתי משובח, ומאפיין את פולק, הן ״המכונות האנושיות״, שלעיתים מתרחשות על ספסל, או על כסא, או בתוך קופסא, או בתוך מסגרת חתומה. אלה הן קבוצת רקדנים הנעים כמכונה משומנת היטב, כשתנועה של אחד מפעילה תנועה של אחר, וכן הלאה, באופן מקורי, מיומן, ואסתטי, הומוריסטי ומשעשע.
האוירה היא של ישן וחדש – על הבמה פזורים מסכי טלויזיה ישנים, שרוב הזמן מרצדים שלג, ולעיתים מוקרן בהם סרט הקשור למתרחש על הבמה, כמו פניו של הרקדן בחלק הראשון.
הרקדנים נהדרים – למשל הרקדן הקליל, חסר החוליות, שפותח את המופע, ובהמשך פושט את בגדיו ונשאר בתחתונים בלבד. הוא נע כמו מכונה, רובוט, או כמו נער גומי. נגה הרמלין, הותיקה מבין רקדני הלהקה, מדהימה כרגיל, ורקדנית נהדרת אחרת ביצעה קטע על הרצפה ונדמה היה שאין לה מפרקים. בקטע הזה היא, כרננה, הדמות הראשית בסיפור, רוצה לשחק, למרות שהסביבה רצתה להוביל אותה למקום חדש, לעשייה שונה מאשר רק לשחק, והיא עוד כולה שקועה במשחקים, חסרת עמוד שדרה, ילדה, חסרת מפרקים. פה היה הקשר היחיד הקונקרטי לסיפור.
השחקן הקבוע צבי פישזון, לא הופיע בתפקיד המקובל עליו במופעים אחרים, וזאת הייתה הפתעה מרעננת.
אהבתי שהתיאטרליות בעבודה היתה צנועה, והתמקדה בגוף וברקדנים, בתנועה ובתמונות יפות, ובשילוב מעניין עם הוידאו, ולא בתלבושות ובתמונות ותנועות גרנדיוזיות, עם המון אביזרים. שינוי מרענן. בכך היצירה הזאת בעלת מינון מדוייק של תיאטרליות ומחול.
נקודת החולשה בעיני היא הקישור הכפוי, המהדהד כל הזמן, לטקסט שמושמע ברקע. בתור מופע שמיועד אחרי הכל למבוגרים, הוא מיותר על הבמה. מספיק שהיה מוזכר או מצוטט בתור השראה. המופע כנראה יועד להיות גם לילדים, אבל ככזה, לדעתי, הוא צריך לעבור שינויים, כדי להיות יותר מובן ונגיש עבורם. מה שמרגיש כקסם חזותי מופלא למבוגרים, עלול להיות בלתי מובן לילדים, למרות הסיפור המושמע ברקע, והקישורים המועטים האסוציאטיביים יהיו קשים לפירוש לקהל הזה.
אולי אפשר ליצור מהמופע גרסה מיוחדת לילדים, ולהסתפק במחול ללא מילים והסברים מיותרים עבור המבוגרים.
מסקנה נוספת: עבודה בשיתוף עם כוריאוגרף נוסף מיטיבה ביותר עם אבשלום פולק, מפרה ומאזנת אותו.
ושאלה שנותרה פתוחה: מה הוא השם אנטו?….
צפו בעוד קטע מהמופע
שילוב חדשני בין מילים מספר ילדים ומחול :סקירה נוספת על המופע