זהו עוד סיפור זוכה פרס שאנו מפרסמים מחדש. הפעם סיפור מתוך קובץ הסיפורים “דולפינים בקרית גת” (ספרא והקיבוץ המאוחד, 2015), שזכה בפרס אס”י (איגוד הסופרים) ופרס שרת התרבות לספר ביכורים, ועוסק בנסיון ליצור קשר עם חברה שהקשר איתה נותק.

שופטי פרס אס”י נימקו: “כתיבתה של דנה חפץ מרתקת בזכות העיצוב הפסיכולוגי של הדמויות בסיפוריה, והתבוננותה בחייהם של צעירים בישראל העכשווית, וגם בזכות הסגנון הנקי והמדויק של כתיבתה.”

לאחרונה ראה אור ספרה הרביעי של דנה חפץ, קובץ הפרגמנטים “במדבר דברים” (הוצאה עצמית, 2021)

כריכת ספרה הרביעי של דנה חפץ ״במדבר דברים״

הביטוח הלאומי דואג לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם להבטיח לעצמם הכנסה למחיה, ומשלם להם קצבת הבטחת הכנסה.

אבל יותר לא ראיתי אותך.

הקצבה משולמת למי שאין להם הכנסות או שהכנסתם נמוכה, והם מתייצבים בשירות התעסוקה ולא נמצאה להם עבודה, או שנמצאה להם עבודה בשכר נמוך.

אבל יותר לא יכולתי לדבר איתך. אסור היה לצלצל, כלומר את לא ענית. גם לא לסמס.

קצבה מלאה משולמת לאנשים שאינם מסוגלים להבטיח לעצמם הכנסה מעבודה, כגון חולים, נכים, נפגעי עבודה, או מובטלים, ושאינם זכאים לתשלומים על פי תוכניות אחרות. קצבה חלקית משולמת לאנשים שהכנסתם מעבודה או ממקור אחר נמוכה מרמת ההכנסה המינימלית הנדרשת למחיה (השלמה לשכר נמוך, לדמי אבטלה, לתשלום מזונות, ועוד).

וזה מה שנהיית. בנאדם שלא מסוגל להבטיח לעצמו הכנסה מעבודה. סוג של חולה, או נכה, או נפגעת.

לא מהסוג שלי. וזו הייתה הבעיה. כלומר שלך.

כלומר שלי.

וחשוב להדגיש: מי שסירב לקבל עבודה שהוצעה לו, או סירב לשתף פעולה, אינו זכאי לקצבה במשך חודשיים. מה הציעו לך ולאן שלחו אותך.

ובין תנאי הזכאות גם: אתה ובת/בן זוגך מתייצבים בשירות התעסוקה.

אבל גם בן זוג אין לך. אפילו לא בת זוג.

(רק חתול. ענק, ג’ינג’י, מרושע. תמיד שנאתי את החתול שלך. עכשיו אני כמעט מקנאה בו.)

ומה נלקח בחשבון.

וכמה.

גיל: 54.

מצב משפחתי: גרושה.

בלי רכב מנועי.

ושמונה שדות חובה שחייבים למלא, ובכולם אצלך אפס. אפס ילדים עד גיל 18 שמתגוררים איתך ואפס ילדים עד גיל 18 שלא מתגוררים איתך ואפס ילדים מגיל 18 עד 20 שלומדים בתיכון שמתגוררים איתך ואפס ילדים מגיל 18 עד 20 שלומדים בתיכון שלא מתגוררים איתך ואפס ילדים מגיל 18 עד 24 שמשרתים בצבא (סדיר) שמתגוררים איתך ואפס ילדים מגיל 18 עד 24 שמשרתים בצבא (סדיר) שלא מתגוררים איתך ואפס ילדים מגיל 18 עד 22 המשרתים בשירות לאומי בעתודה או בהתנדבות שמתגוררים איתך ואפס ילדים מגיל 18 עד 22 המשרתים בשירות לאומי בעתודה או בהתנדבות שלא מתגוררים איתך. ועל ילדים גדולים יותר למרבה המזל לא צריך להצהיר, כי מה היית כותבת על אבשי, שהיה צריך להיות עוד חודש וחצי בן 28. לא היו הנחיות איך הביטוח הלאומי סופר ילדים מתים.

והצער הזה שלא נגמר, רק נרדם וברגעים לא צפויים מזנק פתאום ובועט, הצער הזה, מה אפשר להגיד עליו. ועל הגעגועים. הלא אין כמעט יום שלא היינו מדברות בטלפון, לפעמים נדמה היה שכל מה שקורה לי בחיים הוא רק חומרים לשיחות איתך. “קשר סימביוטי”, קרא לזה המטפל שלי, אבל לא היה אכפת לי; לא עליך באתי לדבר איתו.

אפילו המחשב הכזיב. כמה מסובך כבר לענות למייל, רשפתי מול המסך ששילח בי עשרות הודעות אבל סירב בעקשנות להראות אות חיים ממך ולא הותיר לי אלא לשוטט שוב ושוב באתר הביטוח הלאומי, לנסות לנחש אותך בכל הפרוצדורות האלה. איפה את, מיתי.

ואיפה ואיך זה התחיל. וכמה מהר הכל קרה. רשימת ההישגים המקצועיים המרשימה שלך, שהייתי שבה ומונה באוזנייך ואחר כך רק משננת לעצמי בשקט, כמו השבעה, פרי כשרון עצום ותשוקה שלא ידעה גבולות ולא הכירה בדקדוקי עניות כמו שעות עבודה או עייפות (בעיקר אחרי שאבשי, אבל את זה לא אמרתי) – רשת בתי האבות של זהב-עד, שחזור בית אבני, פרויקט דודאים, הספריה העירונית של טבעון, ומעל כולם קומפלקס אפרודיטה, פרויקט הדגל של המשרד – לא עזרו לך כשהמשבר בענף הבניה הביא לירידה חדה בהזמנות. צריך לומר את הדברים במפורש: היית הראשונה שפוטרה, מפני שהמשכורת שלך היתה הגבוהה ביותר מבין האדריכלים השכירים במשרד, הגם שהיתה פיצוי חלקי בלבד על כך שלא צורפת כשותפה כפי שראוי היה שיקרה כבר לפני למעלה מעשור. עזבת בטריקת דלת, פשוטו כמשמעו, רק בקושי רב הצלחתי להניא אותך מלוותר על הפיצויים שהגיעו לך, ואת מכתבי ההמלצה שהכינו עבורך השותפים הבכירים באברוצקי ושות’ סירבת בשאט נפש לקחת. לא רוצה מהם כלום, נהמת. והתחלת לברר על משרדים אחרים, בהתחלה בביטחון שאנן, הרי את ללא ספק אחת הארכיטקטיות הטובות בארץ ואין משרד רציני שלא שמע עליך, אבל מהר מאד התברר שה”מצב”, כמו שקרא לזה כל מי שפנית אליו, קשה אצל כולם. גם אצל אלו שאמרו שיבדקו מה אפשר לעשות, שתשלחי קורות חיים, ואת חרקת שיניים ושלחת. ועם כל דחיה – המתנצלות, המנומסות, האדישות, ופה שם גם כמה מתנשאות ממש –  הלכו העיניים הירוקות שלך וכהו מעוצם העלבון והזעם, עד שהתקשיתי להישיר אליהן מבט. איזה מקצוע לא פרקטי בחרתי, אמרת לי פעם, בנימה קלילה וחיוך מעוות וזר.

ואני ניסיתי לעודד: תסעי, אמרתי. סוף סוף יש לך קצת זמן לעצמך, תיהני, תראי קצת עולם. תפצי את עצמך על החופשות שלא לקחת אף פעם. אבל מי יכול היה לשער שתקומי ותוציאי את כל הכספים שחסכת על מסע דילוגים אקסטרווגנטי כזה, סין ואוסטרליה וגלפגוס ואלסקה ויפן והוואי ופרו ומרוקו ומונגוליה ואיסלנד וסקנדינביה, כמו בזעם סבבת את הכדור מצד לצד ובחזרה, ותמיד במלונות פאר ובמחלקות ראשונות, איזו רוח עיוועים תקפה אותך, את מנסה להרוס את עצמך או מה, כמעט צעקתי באחת משיחות הטלפון הקטועות שהיו אז בינינו, ופתאום השתתקתי. וגם את שתקת, הרבה זמן. רק את הנשימות שלך שמעתי, כבדות. עד שניתקת. וכשחזרת, באותה פתאומיות שבה נסעת, כבר מובן מאליו היה ההכרח למכור את הדירה. ומשהו יותר קטן לקנות איכשהו לא מצאת, ואחר כך שורת הדירות השכורות, כל אחת זולה ועצובה יותר מקודמתה. ואחר כך.

ועכשיו כל דבר בי פוצע ומרחיק אותך ממני. ואין מה להגיד וממש לא עוזר לדוש בזה, אמרת במרחק החדש ההוא בקולך, אם יקרה נס ויקרה משהו טוב אתקשר לספר לך. כי את נתמכת סעד, ככה קוראים לזה וככה אני מתעקשת להגיד לעצמי. ואני עובדת מדינה. עם קביעות. אבל הרי הדבר היחיד שבאמת קבוע בחיי הוא – היה – את. יותר מכל אדם וכל דבר. ודאי יותר מעופר, שרק אלוהים ואת יודעים כמה פעמים רציתי לעזוב אותו וללכת, ועכשיו אין יותר למי להביא את הרגעים המאכלים של התיעוב שאני מרגישה כלפיו לפעמים. או את השמחה על כשרון חדש שגיליתי והצלחתי לארגן לו תמיכה ב”ועדת התרבות” שלי, כמו שנהנינו שתינו לקרוא למינהל ולצחוק, וכבר אי אפשר לצחוק, כי לך אני לא יכולה לארגן תמיכה. ולו יכולתי זה היה אפילו גרוע יותר. וכבר אי אפשר לספר לך את הפעמים שבהן העבודה שלי משמחת, אפילו מרגשת, וגם לא לקטר על ההכרח לתמרן בין כל המינויים המטומטמים שמצניח עלינו כל שר חדש מדי קדנציה, וכשאין ברירה גם להתפשר, מפני שאת מעולם לא התפשרת ולא ידעת לתמרן. ובגלל זה את עכשיו ככה. כלומר חיה מהבטחת הכנסה.

והסכומים. 1,730 ש”ח לחודש (אם כי כשתגיעי לטבלה של בני 55 שנים ומעלה הסכום יעלה ל-2,162). וזה מפני שאת יחידה, כלומר לבד, לגמרי; אם היית עדיין נשואה הייתם מקבלים עוד 648 ש”ח לחודש, ואחר כך עוד 1,081. אבל על העניין הזה לא חשבת כשנפרדתם, אחרי שאבשי. פעם אחת, בהתחלה, עוד ניסיתי לעשות לעצמי רשימה מאוזנת של הכנסות והוצאות: לו הייתי צריכה לחיות מסכומים כאלה כי אז. אבל ההיעלמות המיידית של ספרים, והצגות, וקונצרטים, אפילו סרטים, שלא לדבר על נופש אחד בשנה באיזה צימר קטן וצנוע, בסך הכל בארץ, והרשימה המתארכת של רכיבי חיים שתמיד נראו מובנים מאליהם, וגם הכרחיים, שלא יכלו להיכנס למאזן הזה. מאזן אימה, חשבתי. ולא ניסיתי לעשות את התרגיל הזה שוב.

ובלילות לפעמים קופצת ומתיישבת ואומרת בשמחה עצומה “כן, מה”, ומתעוררת לגלות שאני במיטה, ליד עופר, ואת לא איתי ולא קראת לי. ובבקרים שוב ההימשכות לאתר הביטוח הלאומי, יודעת שאי אפשר למצוא אבל לא יכולה להפסיק לחפש אותך בין המילים האלה. שירות התעסוקה. פקיד תביעות. שכר נמוך. זכאות. תנאים. הכללים הקבועים ב. הכשרה. התייצבות. דורש. מוכן לקבל.

קבלי אותי.

ואולי הפנו אותך לאבחון ושיקום, אני מתחלחלת פתאום. ואולי ניסו, וגרוע יותר: הצליחו – לתקן ולכבות את האינדיבידואליזם הנחרץ שלך, שהציב אותך שוב ושוב במסלול התנגשות עם העולם. להפוך אותך למישהי שמשתפת פעולה, שמתייצבת ונרשמת וממלאת ומוכנה לקבל כל מה שמוצע לה.

והיום הכל מתנקז אל התאריך הזה, שמזמזם לי כבר חודש בראש. מאיים להטביע. היומולדת שלך, שתמיד היה לנו תירוץ לחגיגה פרטית מאד של הדוניזם משולח רסן, והשנה ארב וחיכה והתקרב, איטי ומתמיד כמו מכבש, צועק עלי שהוא גם יום השנה לפעם האחרונה שבה ראיתי אותך. לפני שנתיים. ביום ההולדת האחרון יחד. בשנה שעברה איכשהו התחמקתי מזה, האחיינית של עופר בדיוק התחתנה בסקרמנטו וכמובן שנסענו, עם ההורים והאחים שלו וכל החמולה, ובתוך כל הרעש המשפחתי כמעט הצלחתי לא לחשוב על התאריך, ורק בלילה התעוררתי במלון המפואר ושלחתי מייל, לא ידעתי מה להגיד ואיך אפשר לאחל לך משהו, ואיך אפשר שלא, אבל הג’טלג היה תירוץ טוב לעילגות של המכתב העלוב ההוא. ככה לפחות אמרתי לעצמי. אבל השנה אין לאן לברוח. מוכרחה לקום ולנסוע לשיכון שכוח האל שבו את גרה, עכשיו ומיד, באמצע יום עבודה. בדרך לחניון הלב דופק ואומרת לעצמי שזו שמחה, ולמה בעצם חיכיתי עד עכשיו, אבל כבר בירידה לאילון דרום צריך להודות שזה פחד, פחד נורא. איך קרה שאני מפחדת ממך. מדליקה את הרדיו שלא לחשוב מה ואיך יהיה, ובאמת איכשהו המוח מיטשטש לאיטו, לא שמה לב לדרך ולא לזמן, ומתעוררת רק כשהג’י פי אס מודיע לי שהגעתי ליעד. מכריחה את עצמי לצאת מהאוטו, ואפילו זוכרת לוודא שנעלתי כי בסביבה כזאת ממש אי אפשר לדעת, ולהיכנס לחדר המדרגות ולהתחיל לטפס עד לקומה הרביעית, ולדחות את המחשבות על הלובי המהודר והמעליות המצוחצחות המחליקות למרומי הקומה בה שוכן המשרד ממנו יצאתי לפני שעה וחצי, רק שעה וחצי. והמחשבה עליך הולכת ברחוב הזה, חשופה לכיעור הבלתי נסבל של בתי השיכון האפורים עם חוטי המזגנים המסתחררים סביבם, והכניסה לבנין עם תיבות הדואר הפעורות, והצמחים העלובים שמישהו התאמץ ושתל ולא הצליח לגדל, והגרפיטי עם הכיתובים הגסים על הקירות. אבל אני מתעקשת וממשיכה ועולה, קיצרת נשימה בגלל המאמץ ואולי לא רק בגללו. ומגיעה.

עומדת מול דלת עץ שרוטה, דופקת ודופקת, וכבר כמעט באלימות. יודעת שאת שם, מנסה לא לשמוע את המילים שלי שזוחלות מתחת לדלת כמו נמלים ונכנסות לך מתחת לעור. אבל את, בעקשנות הבלתי נסבלת שלך, ממשיכה לסרב. מיתי, אני קוראת. תפתחי. אני לא זזה מכאן עד שאת פותחת. די. תגידי משהו. וכבר לא מרגישה את היד, ועוצרת לרגע. שתיקה משונה משתררת פתאום בחדר המדרגות הנטוש.

מיתי, אני אומרת, יותר בשקט. תקשיבי. זוכרת איך ישבנו ביום ההולדת האחרון שחגגנו לך, בבית הקפה שלנו על החוף? איזה יום סתיו יפהפה היה, עם האור אפור ורך, והים בכחול כהה, עמוק וחלק בלי גבול. זוכרת שהזמנו שמפניה ועוגת שוקולד ענקית עם קצפת, ולעזאזל הדיאטה? וגולשת לאט לאורך הקיר ומתיישבת ליד הדלת וממשיכה לדבר אליך, כמו מספרת אגדה לילדה חולה מאד ומבוהלת, להזכיר לך, למרות שאי אפשר ששכחת, שאת בדיוק סיימת אז את הסבב של הכנה ומשלוח קורות חיים לארבעה עשר משרדים, ולראשונה מזה זמן רב היית אופטימית, “משהו מכל זה חייב להצליח”, אמרת, “אני הלא צריכה רק עבודה אחת”, והרמנו כוסית לחיי המשרד המאושר שיזכה בך. והמשכתי וסיפרתי לך, לנו, איך שלפתי מהתיק את הספר על פרנק לויד רייט שקניתי בשבילך בחנות המוזיאון, באיזה עונג ראיתי אותך מקלפת את העטיפה ופותחת וקוראת את ההקדשה, ואיך שקענו בתמונות והתחלנו לפנטז איך נגור פעם שתינו בבית המפל שלו, לפחות לכמה חודשים, ואני התחלתי לזייף לך את השיר של סיימון וגרפונקל “סו לונג, פרנק לויד רייט”, וסיפרתי לך שפעם, כשלא היה לי מושג באדריכלים, שאלתי את עצמי מי זה הפרנק לויד הזה שלא כותב כל כך הרבה זמן, ואת צחקת וצחקת ולא הצלחת להירגע, זוכרת? וגם איך פתאום אמרתי לך “תבטיחי שאף פעם לא תיעלמי לי”, ואת, עדיין משועשעת, אמרת “לא מתאים לך הדרמטיות הזו, ועלי לא מפתחים חרדת נטישה אותי מגרדים בשפכטל”, אבל אני התעקשתי במין דחיפות לא מובנת, “אז תבטיחי”. ואת הבטחת לי, מיתי.

הבטחת.

כריכת ״דולפינים בקרית גת״ של דנה חפץ

קיראו גם:

היכרות” סיפור נוסף מ”דולפינים בקריית גת”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × שלוש =