מה בדיוק יכולתי לעשות עם הגבר הערבי/אפרת בן-יהודה לוין – השיר השבועי עם אילן ברקוביץ'

מה בדיוק / אפרת בן-יהודה לוין

מַה בְּדִיּוּק יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם הַגֶּבֶר הָעַרְבִי בֶּן גִּילִי

שֶנֶּעֱמַד מוּלִי בְּבֵית קָפֶה בְּבַּקְעָה וְהִצִּיעַ לִי

אַרְנָקִים רְקוּמִים, עֲבוֹדַת יָד שֶל אִשְתּוֹ, לִמְכִירָה.

קֵיסָם הָיָה נָעוּץ בֵּין שִנַּי. לֹא תּוֹדָה, אָמַרְתִּי.

יֵש לִי תֵּשַע יְלָדִים בַּבַּיִת, גְּבֶרֶת, אָמַר.

נָתַתִּי לוֹ מַטְבְּעוֹת כְּדֵי לְהַשְתִּיק אֶת הָאַשְמָה.

הָאַרְנָקִים שֶלּוֹ, הַמַּטְבְּעוֹת שֶלִּי

לֹא יוֹשִיעוּ אוֹתָנוּ.

השיר שלפנינו מופיע בספר השירים הראשון של המשוררת אפרת בן-יהודה לוין, "הסירי חול מעיניך" (2020, הוצאת פרדס, עריכה הדס גלעד, עמ' 42). מדובר בספר שיצא לאור במהדורה דו-לשונית, עברית וערבית (תרגום לערבית מאת רים גנאיים). אודות הספר נודע לי בעקבות התייחסות אליו במאמר ששלחה לי זה מכבר הד"ר קציעה עלון "בסוף כל משפט בעברית: הרהור על שירה עכשווית בועטת ב'ערברבית'" (המאמר של ד"ר עלון פורסם בכתב העת "עיתון 77" ביוני-יולי 2021 גיליון 419, עמ' 9-8).

על אפרת בן-יהודה לוין מצוין בגב הספר שהיא "משוררת, מחזאית, ובימאית תיאטרון", וגם, בין השאר, שהיא "מתרגלת ומנחה מדיטציה". קריאה בשירי הספר מגלה שמוצא משפחתה מהעיר מֶקְנֶס שבצפון מרוקו ("אני רוצה לספר לָך", עמ' 90-88), ושהיא מתגוררת בשכונת עין כרם בירושלים ("מדרגות הכפר", עמ' 94). אלו פרטים שרלבנטיים לקריאה בשירים אחרים בספר, בעיקר אלו שעוסקים בזהות המזרחית של המשוררת, או ביחסיה הבדיוניים עם האישה הפלסטינית שגרה לפניה בביתה שברחוב מדרגות הכפר (לעיל), אך אפשר להחיל אותם גם על השיר שבחרתי לקרוא בו כאן. כך למשל רגש האשמה המוזכר בשיר מטופל גם באופן מורכב בשירי השער השלישי והאחרון בספר, "ההכרה פותחת דלת", העוסקים ביחסים בין בעלת הבית היהודייה לבין קודמתה הפלסטינית (ראו למשל את השיר בכוכבית המתחיל במילים "כשתראי לי את המפתח", שבעמ' 114).

יש עוד אלמנטים בשיר הקצר בן שמונה השורות, שיכולים לסמל משמעויות נוספות. למשל הארנקים של הגבר הערבי מול המטבעות של האישה הישראלית, היהודייה. תחילה היא מסרבת להצעתו לרוכשם, כשקיסם נעוץ בין שיניה. תיאור זה יכול להיות אגבי אך גם לסמל דריכות שלה לעומתו. לאחר מכן, כאשר הוא מספר לה על נסיבות חייו, "יש לי תשע ילדים בבית, גברת" – נשים נא לב: "תשע" ולא תשעה כחיקוי של לשון-דיבורו וגם "גברת" אולי כסימון נוסף של יחסי הכוח בין השניים – היא מתרצה ונותנת לו מטבעות "כדי להשתיק את האשמה".

באיזו אשמה מדובר ומדוע ארנקיו של הגבר הערבי ומטבעותיה של האישה הישראלית, היהודייה, לא יושיעו אותם או כלשון המשוררת בשיר, "אותנו"? ברמת הקריאה הליטרלית של השיר המשמעות פשוטה – מכירת הארנקים אין בה די כדי להושיע את הגבר בעל המשפחה ברוכת הילדים, ונתינת המטבעות לא באמת תשקיט את רגש האשמה של האישה. קריאה סמלית יותר של השיר מאפשרת לחשוב עליו אולי גם כסמל לסכסוך הישראלי-ערבי, שנדרשים לו פתרונות אולי רוחניים יותר מארנקים ומטבעות, כלומר מפתרונות כלכליים. אז, ה"מה בדיוק" מכותרת השיר ומתחילתו יכול להוביל גם למחשבות אפשריות על תיקון, לאמור: מה בדיוק עלינו לעשות כדי לפתור את הסכסוך.

קיראו גם

אתר "לב המילים " של אפרת בן -יהודה לוין

דף הפייסבוק של אפרת בן-יהודה לוין

"חצויה" הבלוג של אפרת בן-יהודה לוין