הפילוסופים קירקגרד, ניטשה, סרטר, והסופר דוסטויבסקי. מקור - ויקיפדיה.
משמאל למעלה ובכיוון השעון הפילוסוף קירקגור, הסופר דוסטויבסקי, והפילוסופים סארטר וניטשה. מקור – ויקיפדיה.

ברשימה אחרת שלי, שכותרתה הייתה כשמות שני הנאשמים בבית הדין המחתרתי של ארגון ההגנה ב- 1946 פפנק ופרוינד, שני עולים חדשים מצ’כיה, הערתי כי היה זה “אירוע קפקאי”.

אולי הגזמתי בהגדרה, אך תחושת אי הנוחות העזה לנוכח ההתרחשות נבעה מהנסיבות בהן שני חשודים עולים חדשים, שלא הבינו לאשורו את מהות המשפט שנערך להם, נאשמו בבגידה על ידי ארגון מחתרתי בעת חירום. הניגוד החריף בין חיי היום יום והמסגרת המוגנת בה מסתתר האזרח, לבין הרגע בו הוא נאלץ להתמודד על חייו במסגרת מערכת המשפט, שימשה סופרים שידעו לתאר את המצב האנושי חסר התקווה, את הייאוש והניכור הנובע מהיותו של האדם, כהגדרתו של היידגר, “מושלך לעולם”. האדם נתון רק להתרחשויות שבין לידתו למותו, ובין לבין רק פעולותיו ומעשיו הם בעלי משמעות.

אפשר לראות בספר איוב את הדיון הפילוסופי הראשון, העמוק והבהיר, בסוגיית הקיום האנושי, האקזיסטנציאליזם. קהלת תיאר את הקיום וקשייו ללא השגחה פרטית הרבה לפני שהניסוח הפילוסופי של היידגר את התורה האקזיסטנציאליסטית בא לעולם. קהלת הוא פילוסוף אקזיסטנציאליסטי שחלק ממשנתו גבלה בניהיליזם שהעמיד את האדם במקומו ללא מטריית האשליות.

את תחושת חוסר האונים והניכור בעולם תירגמו סופרים בחושיהם הדקים, ועיבדו ליצירות ספרות ושירה. העימות של היחיד מול מערכת החוק רק הוסיף זירה בה חש האדם את אפסיותו. תחושת קטנות, מבוכה אל מול אסון טבע, או נוכח התקפת אויב, או בעת מגפה, אינה בהכרח מביאה לתסכול. גם כאשר רואה האדם בתלאות קיום אלה עונש שמימי, או חוסר מזל, הרי אין הוא יכול להתריס אל שמים ואלוהים לישועתו, אלא להתחנן לנס, כפי שעשו יונה והיורדים עמו בים כשספינתם נקלעה לסערה.  

אך כאשר תחושת אין האונים נובעת מהעימות בין האדם לבין מערכות חברתיות, שנבנו סביבו כביכול לרווחתו ולהגנתו, וכאשר מערכת שנועדה להנגיש את הערך המוחלט “צדק”, שבה החוק והמשפט אמורים להיות משרתיו של הצדק בבחינת “שופטים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ”, היא מנוכרת, כי אז מחריפה תחושת הבדידות וחוסר האונים.

דוסטוייבסקי והיינריך פון קלייסט ניסחו את התיסכול הזה בספריהם. “החטא ועונשו” ו-“מיכאל קולהאס”, בהתאמה, מתארים אותו כמלכודת נפשית. גיבורי ספריהם חשים תסכול ואוזלת יד נוכח גולמיותם של כבלי החוק ואטימות ליבם של משרתיו, שלא רק שאינם משרתים את הצדק, אלא פוגעים בו, ובהם.

פושקין בסיפור הפרוזה הקצר שלו “דוברובסקי” מעלה את תחושת חוסר הצדק והקבס בה חש האציל הכפרי הרוסי דוברובסקי, כאשר שכנו הבויאר העשיר ורב ההשפעה מסתייע במערכת דין מושחתת כדי להחריבו. הוא חש תסכול המביא אותו אל סף ההחלטה למרוד בשיטה. התגובה של גיבורי ספרים אלה נוכח המערכת שבגדה בהם הייתה אקטיבית ואף קיצונית – יציאה כנגד מערכת החוק וויתור על שירותו.

לעומת העמדה התקיפה והאינדיבידואליזם הנואש של גיבורי ספרות המאה התשע עשרה האלה נוכח עיוותי הצדק, עולה בספרות המאה העשרים עמדה שונה. תחושה כבדה שהאמונה באלוהים ערטילאי, מגן הפרט, הדבקות במיסטיקה ובמערכת אמונות, או בערכי צדק ומוסר אפלטוניים, או בצו מוסרי קאנטייני, אינה מניבה לאדם בחברה המערבית הגנה ורווחה לחייו אלא באופן אקראי. התפשטות התחושה של חרדה, ותחושת אובדן דרך מתפשטת מוצאת את ביטויה במונחים Angst, Anxiety ,Anguish. זו התחושה כי גם אם יש אלוהים בורא שמיים וארץ, הוא עסוק מדי או אדיש מכדי לטפל בגורלו של האדם הקטן הבודד, שמיליוני פריטים מבני מינו ממלאים את הארץ. תחושת העדר “השגחה פרטית”, או חוסר היכולת של המוסדות הארציים להעניק לאדם את הביטחון והשקט, fin de siècle, הבשילה לספרות ולפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית. החוויית המייסרות את האדם באו לידי ביטוי בצורה חדשה באומנויות של סוף המאה ה -19 ותחילת המאה ה-20.

פראנץ קפקא, בסיפור הקצר “בפני החוק” מ-1915, ולאחר מכן בספר “המשפט”, אשר הסיפור “בפני החוק” הפך לגלעינו, וכן בסיפור “במושבת העונשין”, באו לידי לביטוי אי הנחת, הניכור, והאטימות, שגבהה בין האדם לבין מערכות חברתיות שנועדו לשרתו, עד אבסורד. התמודדות האדם אל מול מערכת החוק אינה נושא חדש. אך הביטוי של קפקא שונה לחלוטין. אין מדובר בכתיבה המבטאת אינדיבידואליזם פרוע של יחיד כמו שמבטא דוסטויבסקי ב”חטא ועונשו”, המתאר את סלידתו של רסקולניקוב מ”ערכי המוסר” של החברה בה הוא חי, ומעמיד מולם ניהיליזם. אין בכתיבתו של קפקא התנשאות מעל לחוק, ולא אכזריות פסיכוטית כשל פרי סמית ודיק היקוק, גיבוריו של הספר “בדם קר” של טרומן קפוטה, שראו עצמם מעל לחוק. אין זה אי נחת ותפיסת צדק אלטרנטיבית, צדק עממי נוסח “מיכאל קולהאס” אצל פון קלייסט, או “דוברובסקי” של פושקין. בכתיבה של קפקא יש מעבר לקבלה דטרמיניסטית של המצב החברתי. מצב בו האזרח מן השורה, אינו יכול להבין כלל את מערכת הגלגלים המניעה את מערכת החוק ובתי המשפט האמורה להעניק לו צדק, ולהגן על קיומו.

בכתביו של הפילוסוף פרידריך ניטשה, שכתב עשרות שנים בודדות לפני קפקא, מופיע בבהירות הניכור המוחלט והייאוש מכל המבנה החברתי, עד כדי הכחשה גורפת של משמעות, ובכלל זה של האמונה הדתית שנועדה לתווך בין האדם והלא נודע, קריסה שנודעה כ”מות האלוהים” (בספריו “כה אמר זרטוסטרא”, ו-“המדע העליז”). ניטשה בוחר לשגר את מסריו הנועזים בסגנון של נביא תנכ”י, כדי לחדד ולבדל את השקפתו לחלוטין מהפילוסופיה המקובלת באותה עת, לשבור לא רק את המסרים הישנים והאמונות אלא גם את כללי הסוגה האקדמית השקולה.

קפקא פוסע בעקבותיו, אך מציע ביטוי אחר, מינימליסטי, קודר, לאובדן הבנת האדם את מציאות חייו. קפקא אינו מתקן חברתי המצביע על פגמים במערכת המשפט, ואינו מצביע על ריקבון מערכות והצורך לחזור לדרך הנכונה, כדרך שהתריעו נביאי ישראל או זרטוסטרא הנביא הזועם של ניטשה. קפקא נמצא מבחינה מנטאלית ואינטלקטואלית במצב של השלמה עם מציאות אבסורדית בעידן המודרני.

בדומה לגיבורי סיפוריו של קפקא גם גיבוריו של סמואל בקט, ולדימיר ואסטראגון ב”מחכים לגודו”, נדים בעולם חסר משמעות עד שאפילו העתיד הוא מושג מופשט לחלוטין לגביהם. האבסורד הוא הכלי האומנותי של קפקא ובקט כדי לבטא את תחושת הזרות בעולמם. קפקא, כמו בקט אחריו וניטשה לפניו, כותב על הקרע והנתק בין ההוויה האורבנית המודרנית ומוסכמותיה, המתעצבת כמחליפה את מוסדות החברה הישנים, לבין האדם החי בתוכה. נתק  שאינו ניתן כלל לאיחוי.

הפילוסופים של מפנה המאה העשרים וחלקה הראשון, היידגר, ז’אן פול סארטר, קירקגור, ואחרים, כל אחד כניסוחו דנים במצבו הטראגי של האדם, יצור המודע לראשיתו, לקיומו הכרוך בכאב, סבל, וחוסר משמעות, ואחריתו שאין מנוס ממנה. כתיבתם של קפקא ובקט נמצאת בקצה הנואש של תיאורי ההוויה. הם נותנים ביטוי ספרותי לקצה הקודר של פילוסופיית האקזיסטנציאליזם, הם אינם מציעים ישועה, או אור בקצה הקיום. 

ניטשה מציע עולם חדש ואמיץ, שהסופרת איין ראנד ניסתה לכתוב עליו בדרכה, אבל עולם זה שניטשה וראנד מציעים הוא נחלתם של האמיצים והחזקים  שישנסו מתניהם ויתנשאו במעשיהם ובמצפונם לדרגת אדם נישא, אדם עליון. אדם נועז המקבל על עצמו את נטל הקיום, ואינו מקבל על עצמו כל דוקטרינה, תורה, אמונה, או כללי מוסר עבשים. Ubermentsch. בהשראתו של הפילוסוף הגרמני היידגר, ובסילוף רעיונותיו של ניטשה, תורגמו דבריו לקיום בכוח, לשנוי מסגרת הקיום האנושי בפגיעה והרס מוסדות הדת והאמונה, המוסר והחוק, והשלטת ה”אדם החדש” הנאצי על הציוויליזציה כולה. היה זה פצע מוגלתי, יישום עקום של האקזיסטנציאליזם.

מנגד נמצא הביטוי הספרותי הקודר של פילוסופיית האקזיסטנציאליזם. גיבוריהם הספרותיים של בקט ושל קפקא מסתובבים בעולם חסר משמעות לחלוטין. אין הם מהסוג היכול לפעול ולשנות את העולם ואת מצבם הקיומי.

השכלתו ועבודתו היומיומית של פראנץ קפקא היו הקרקע עליה צמחו סיפוריו. האזרח מול המנגנון, האזרח מול מכונת הצדק שנבנתה כביכול בעבורו, מנגנון ההופך לחיה טורפת המזינה את עצמה, ומובנת רק למי שמסתתר מאחורי גלימות השופט או התליין ושאר מדים של שמשי החוק.   

אפשר להגדיר את סיפוריו של קפקא “בשער החוק”, “מושבת העונשין”, ו-“המשפט”, האפופים סוריאליזם ואבסורד, ככלי ביטוי ספרותיים שמטרתם להעצים את המסר שלו, כנתק אינטלקטואלי, סוציולוגי, סופי ומוחלט של האדם מיכולתו להבין את מהות הצדק המתגלמת במערכת החוק והמשפט. אין בסיפוריו ניסיון לתיקון המערכת, אלא ייאוש הנובע מחוסר הבנתה.

נראה היה שהאמירה של קפקא הייתה כה נחרצת והותירה כה מעט תקווה, שלסופרים אחרים כבר לא תהיה היכולת לבטא את הזרות והניכור של האדם בצורה טובה יותר.

אלא שעולם הספרות התאושש כמו העוף המיתולוגי המתנער תמיד, ומנסח את מצבו של האדם מחדש. “הבחילה”, שנכתב ב-1938 על ידי הפילוסוף האקזיסטנציאליסט הצרפתי ז’אן-פול סארטר, מביא כבר בכותרתו את הרגשת הניכור והחידלון של גיבור הספר. העלילה, שאינה עלילה, רק מעצימה את התחושה שסארטר מנסה להעביר לקורא באמצעות גיבורו האינטלקטואל המודע לאבסורדיות שבחיים המודרניים וחוסר פשרם, ומביאה את תחושת התלישות של גיבור הספר לשיא, כלומר למקום ממנו אין אפשרות להיחלץ .

אל מול גיבורו המודע של ז’אן פול סארטר “בבחילה” אלבר קאמי מחזיר את האקזסטנציאליזם לבית המשפט בעקבות קפקא, ומקרב בכך את דמות הגיבור לגיבור הקפקאי, גם מבחינת היותו נאשם וגם מחוסר יכולתו לתפוס את עניין האשמה.

פרנץ קפקא נפטר בגיל צעיר, והרגשת הניכור האישית שלו גם הביאה אותו לבקש כי כתביו יועלו באש, אולי כאקט ממשי של התסכול הקיומי. הוא נפטר בטרם זכה להכרה, שבאה לאחר מותו.

אלבר קאמי הצרפתי, פילוסוף, מחזאי, סופר, ומעורב חברתית, זכה בפרס נובל לספרות עבור יצירתו “הזר”. בנימוקי הבחירה נכתב שהפרס נתן לו בשל ראייתו החדה והרצינית את המצוקות המוטלות על מצפונו של האדם בעת המודרנית.

בספרו של קאמי מתבצע רצח בדם קר של ערבי ילידי בידי אזרח צרפתי תושב אלג’יר, על חוף הים. רצח חסר משמעות מבחינתו של הרוצח, כמעט אקראי. קאמי כתב ספר בו הוא מביא סצינה מדכדכת מחייו של בחור החי בשולי החברה הצרפתית אלג’ירית, הסובל מחסך רגשי, ומגיע לכדי ביצוע פשע נורא, ללא זדון, ומבלי שיהיה מודע במובן המקובל על החוק והסוציולוגיה למשמעותו.

הנאשם נותן את הדין לא רק על שרצח ערבי, ענין שלמעשה אינו מעניין את בית המשפט או את התובע.

שופטיו של מרסו אינם יכולים להעניק את הצדק שבשעריו ניסה להיכנס ק. גיבורו הכפרי של קפקא. קפקא עצר את הבלתי נמנע, את “משפט הצדק” בידי שופטים שאינם רואים או מבינים את האדם כמי שנטוש לגורלו, כמי שגורלו לא ידוע לו עצמו. במאמר מלומד מציע מרדכי שלו, המשווה את “בשער החוק” של קפקא לסיפור הברסלבי “מרב ובן יחיד”, תשובה לדילמה שבסיפור, על פיה היה על הכפרי פשוט להיכנס בשערי החוק ולא להמתין לרשותו של השומר, כלומר לתבוע את הצדק. לדעתי זו פרשנות מוטעית. קפקא עצר בפני החוק, באשר הוא רצה לטעת את התחושה שגם אם שערי החוק יפתחו לא יהיה בכך מזור לכפרי. 

אך טרם נוריד את המסך על גלגולי הספרות האקזיסטנציאליסטית, מספר מילים על הסופר ג’ורג’ סימנון וחלקו בעיצוב דמות הגיבור או האנטי גיבור בספרות הקיומית.

גלגולי הספרות האקזיסטנציאליסטית נמשכו. הפעם נטל הסופר ג’ורג’ סימנון חלקו בעיצוב דמות האנטי גיבור בספרות הקיומית, בספר שנכתב בשנת 1937.

“הגיבור הסימנוני” הוא בדרך כלל אדם שעד לרגע מסוים בחייו מסתיר תהליך תסיסה נפשי, המבשיל לכדי משבר, עקב הרגשת ניכור ותסכול מול המציאות הבלתי מובנת. בספר “תייר הבננות”, שנכתב בשנת 1937 וקדם להוצאת ספרו של קאמי “הזר”, היטיב סימנון להציג את מצבו הקיומי של האדם, והמחיש את מצבו של האדם המודרני הנתון לתעתועי הגורל. עלילת הספר מתרחשת בטהיטי, ובמרכזה רצח בדם קר.

הנאשמים של סימנון וקאמי, אזרחי צרפת, נותנים את הדין על מעשי הרצח בפני בית דין קולוניאלי צרפתי בגין רציחת תושב ילידי.

השיפוט החברתי והמוסרי של הרוצחים נראה חסר משמעות נוכח הניכור של הנאשמים עצמם ממעשיהם בעת המשפט. בשני הספרים אין הם מבקשים רחמים או מביעים חרטה על מעשיהם. הם אינם משתמשים במידת הצביעות שמציעים להם סנגוריהם כדי לזכות ברחמי בית המשפט ולהיחלץ מגורלם, נראה כי הם מתייחסים למתרחש כאל גזירת גורל.

אפשר לראות בספר “תייר הבננות” של סימנון השראה לכתיבתו של אלבר קאמי את “הזר”, יצירה שזיכתה אותו בפרס הנובל הנכסף.

תגובה אחת

  1. בנושא האקזיסטנציאליזם וספרות ראו גם פרק בקורס ספרות ורפואה של ד״ר לימור שריר באוניברסיטת תל-אביב, שנה שעברה:

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × חמש =