בזמן של מגפה דויד לידר נזכר באחד הסרטים המפורסמים ביותר על מגפה – “החותם השביעי” של אינגמר ברגמן, שנחשב ליצירת מופת קולנועית – ומסביר מדוע הוא רלבנטי גם היום.
המערכת
צפו במקדימון הסרט “החותם השביעי” של ברגמן
בזמנים אלו של מגפה נזכרתי שוב בסרט “החותם השביעי” מ-1957, סרט שנחשב לאחד משיאי יצירתו של הבמאי אינגמר ברגמן, ולאחד הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר שנעשו אי-פעם. זהו אולי הסרט השוודי המפורסם והזכור ביותר בכלל.
הסרט אמנם עוסק בימי מגפה של ימי הביניים, אבל זה לא משפיע כלל על הרלבנטיות שלו לכאן ולעכשיו שבו נעשה הסרט.
בסצנה הראשונה האביר אנטוניוס בלוק ונושא כליו ינס על חוף הים חוזרים ממסע הצלב. לוח השחמט ממתין לאנטוניוס במשחקו מול מלאך המוות.
משחק השחמט נלמד אצל האצולה כבר לפני אלפי שנים. ישנם חילוקי דעות הנוגעים לשאלה היכן הומצא המשחק. ידוע לעומת זאת בבירור כי עבר בין יבשות, והגיע לעם הפשוט, דרך המלחמות העקובות מדם, דוגמת מסעות הצלב מהם חזרו אנטוניוס וינס, כאשר המלכים והאצולה מלמדים את המשחק ללוחמים הפשוטים באוהלים בהפוגות מן הקרב.
לא אכנס במאמרי אל התאולוגיה הנוצרית, אל חזון יוחנן ושבע החותמות. רק אציין שהמשחק מול המוות (אם ניתן לראות זאת כך) בתיאולוגיה ובהיסטוריה החל בגירוש אדם וחוה מגן עדן, והאנושות מאז ניצבת מול השערים הנעולים של הגן, בתוכם ניצב עץ החיים, ובחזיונות השונים יש את חזון אחרית הימים הכולל ניצחון על המוות.
אנטוניוס מקבל את הצבע הלבן במשחק. הצד שאצלו היוזמה במשחק!
ואיך לא להפסיד? לפחות לא להפסיד!
באזכור לסיפורי אלף לילה ולילה של שחרזדה – המסעים של אנטוניוס צריכים להיות כמו שירה סיפורית, כדי שהחליף ישאר מרותק ומסוקרן!
כמו שהזכרתי בראיון בעבר – יש דימיון מסויים בין משחק השחמט לשירה וסיפורת. שניהם מתקיימים בכמה רבדים ומישורים (בשחמט הכוונה למישור הטקטי, העמדתי, והאסטרטגי), ובשניהם דרושה גם מתינות וגם מהירות של סערה, מידתיות דוגמת כפפות של היגיון בהן נלביש את האש והלהט.
המוות מרמה במשחק. הוא מתחזה לכומר בפניו מתוודה אנטוניוס על תוכניתו במשחק לשילוב בין הרץ והפרש. המפתח לניצחון הוא בהרמוניה בין הכלים. כך מנהלים קרב שחמט!
השיחה בין האביר לכומר המתחזה היא קריטית להבנת הסרט. אנטוניוס הוא דמות המחפשת משמעות וסימנים לבורא בעולם כאוטי. אנטוניוס מדבר על שאיפתו לידע. כל משחק השחמט מקדמת ההיסטוריה מבוסס על ידע שנרכש ומצטבר מתוך המשחקים ששוחקו במהלך השנים (נהוג בתקופה המודרנית לרשום את מהלכי המשחק). המשחק מנותח ונלמד. ומכאן נוסדת תאוריה של השחמט. הידע הוא גם כל האוניברסיטאות, מאז סוקרטס באתונה והפילוסופיה. כל עולם הרפואה מבוסס על ידע שנרכש מניסיון לאורך ההיסטוריה, כיצד להתגבר על מחלות, ועד הארכת חיי האדם בתקופה המודרנית.
כמובן שהמאה העשרים כהמשך לנאורות הראתה לנו שידע לבדו אינו מספיק לניצחון. ידע צריך להיות מצורף לערכים, לסולידריות, ולאהבה טהורה. כל אלו מסומלים ב”חותם השביעי”.
הסרט מראה את איבוד הערכים של האדם בתקופה של מגפה כאוטית. הסולידריות וההקרבה באים מתוך חיפוש המשמעות, ואותם מפגין אנטוניוס כאשר הוא מרמה את המלאך המוות בחזרה במשחק, ולמעשה מפסיד בכוונה, ובכך גורם למוות לאבד ריכוז. אנטוניוס מקריב, אך מציל את הלוליין ואשתו, המייצגים אהבה פשוטה, טהורה ותמימה, ואת בנם מיכאל, הגיבור השקט של הסרט.
מיכאל אולי יעמוד בעתיד בתורו מול מלאך המוות, וינסה לעצור את הכדור באוויר, כמו שחוזה הלוליין אביו. אנטוניוס מעביר הלפיד לדור הבא.
ההרמוניה בין הכלים על הלוח מתורגמת לסולידריות בין בני אדם, למתן ערך לאהבה תמימה ולידידות, לערכים נעלים אשר הם הם נותנים המשמעות.
סולידריות לאורך ההיסטוריה אנו פוגשים בין לוחמים בקרב, ואם תרצו עד לסולידריות החברתית של הפילוסוף ג’יימס טיילור בפוסטמודרניזם המתון.
אנטוניוס אומר לאחר השיחה עם הכומר המתחזה “אני אנטוניוס בלוק. זו היד שלי! ואני משחק שחמט עם המוות”.
איננו מוצאים בסרט תשובה היכן אלוהים במציאות הכאוטית, אך אנטוניוס מראה לנו שמתוך משחק החיים הוא מגלה את עצמיותו. את האני, את האינדיבידואליזם, ואת האקזיסטנציאליזם. כל אדם הוא ישות מול המציאות כולה.
משחק השחמט הוא משחק בו אנו מחשבים מהלכים קדימה, מדמיינים אותם לפי חוקי הגאומטריה של שישים וארבע משבצות. יש כאן הכוח המדמה שקאנט דיבר עליו.
נכון, איננו מצליחים למצוא את הבורא. אך אנו מוצאים את האני הנלחם, המשחק, החושב.
בנוסף, יש לנו כאן עמדה של המשכיות ההיסטוריה. של ידע הנצבר על ידי האנושות, של ערכים ואהבה הנלקטים ומזוקקים מן המציאות, כיהלומים ממחצבה חשוכה. כל זאת במסע האדם לחיפוש משמעות וניסיון לא להפסיד.
מספר מילים לסיום
אני מתאר במאמר זה בעיקר את מחשבותיי מתוך הסרט, תוך ניסיון לחבר את “האני” האקזיסטנציאלי ל”אני” של דקארט וקאנט. אינני יודע כמובן לאמר בוודאות למה ברגמן עצמו התכוון. איש לא יוכל לאמר זאת. אני מקבל את ההיבט הפוסטמודרניסטי בספרות – של היצירה הקיימת מעבר ליוצר עצמו. בראיון שנערך עמו אומר ברגמן שבתקופה שעשה את הסרט היתה לו אובססיה של מחשבות על המוות והדבר ניכר בסרט.
עוד אמר ברגמן שהפנים של בני אדם הם דבר מדהים – זאת בהתייחסותו לשאלה על צילומי תקריב של פני השחקנים על האור והצל. יש כאן לדעתי גם קשר למשחק השחמט – הבעות הפנים במהלך קרב שחמט הם חלק מהעניין.
אולי יש כאן גם רמז למשנתו של לוינס על הפנים – במשנת ה”אחר” שלו – המתקשרת לסולידריות שאותה הזכרנו. הצילומים המרשימים, כבר מהפתיחה, של אור וצל בשחור לבן מתקשרים לשחמט – שיש בו רק 2 צבעים, אך עמקות רבה מאוד של מורכבות גוונים בכל עמדה ועמדה.
