ציור סצנת המכשפות המפורסמת מתוך המחזה ״מקבת״. וויליאם רימר.
ציור סצנת המכשפות המפורסמת מתוך המחזה ״מקבת״. וויליאם רימר.

פורסם 1823 ב”לונדון מגזין” כרשימה מתוך “וידויו של איש אנגלי מכור לאופיום”

תרגם והעיר אבי גולדברג

עוד בילדותי חשתי במבוכה רבה באשר לתמונה אחת במחזה מקבת. הייתה זו התמונה בה נשמעת נקישה בשער הטירה, זו שבאה מיד לאחר הרצח של דאנקן*. דפיקה שהשפיעה על רגשותיי, מין השפעה שמעולם לא יכולתי להסביר. השפעתה הייתה בכך, שהיא הטילה על הרצח שאך זה אירע ממד מיוחד של זוועה מוזרה, ותהום של רצינות ועצבות. יחד עם זאת, ככל שהשתדלתי והתעקשתי להבין ולפענח את תחושתי זו, הרי במשך שנים רבות לא הצלחתי לפענח את מהותה של השפעת אותה סצנה על רגשותיי.

כאן אני מפסיק לרגע, ומתרה בקורא שלא ייחס לעולם משמעות יתר להבנתו השכלית כאשר היא נוגדת תחושה אחרת שעולה בקרבו. עצם ההבנה השכלית, שימושית וחיונית ככל שתהיה, היא הכישור והיכולת המרושעת ביותר במוח האנושי, וגם הבלתי אמינה ביותר, ואף על פי כן מרביתם של בני האדם אינם מוכנים לסמוך על שום יכולת אחרת זולתה, ומסתפקים בהבנה שכלית זו, העשויה להספיק לניהול ענייני היום יום אבל לא תספיק לצורך הגות.

מתוך עשרות אלפי מקרים שאני מכיר, ובכדי להוכיח את דברי אלה, בחרתי להביא בפניכם רק אחד:

בקשו לצורך העניין ממאן דהוא, שאינו בקי בכללי הפרספקטיבה, לצייר בצורה הפשוטה ביותר את המראה השכיח ביותר התלוי בחוקי הידע הזה, כמו למשל שני קירות העומדים בזווית ישרה זה לזה, או בתים הנצבים בשני צידיו של רחוב, כפי שהם נראים על ידו כמתבונן בהם ממורד הרחוב. בכל המקרים הללו, אלא אם כן האדם שנתבקש לשרטט את הציורים הללו התבונן קודם לכן בציורים ולמד כיצד אמנים מייצרים את אפקט הפרספקטיבה, הוא לא יהיה מסוגל לצייר את שנתבקש, אפילו לא במידה הקטנה ביותר. וכל זאת למה? למרות שבכל יום בימי חייו ראה לנגד עיניו את המראות הללו?

הסיבה לכך היא שהוא מאפשר לבינתו לעקוף את מראה עיניו. הבנתו, שאינה כוללת ידע אינטואיטיבי על כללי הראייה, האופטיקה, אינה יכולה לספק לו הוכחה כי קו אופקי אמור להופיע כקו שאינו אופקי, קו שיוצר זווית שהיא קטנה מזווית ישרה תראה לו כאילו הבתים ברחוב קורסים זה לתוך זה. בהתאם לכך הוא מצייר את קו הבתים שלו כקו אופקי, ולא מצליח כמובן לייצר את האפקט הנדרש.

זהו מקרה אחד מיני רבים שבו לא רק שההבנה ביטלה את מראה העיניים, אלא שלהבנה יש יכולת להעלים את מראה העיניים כפי שהוא, באשר המתבונן מאמין לראיות שמביא שכלו בלבד, בניגוד למראה עיניו. יתר על כן (כמה מפלצתי!) ההדיוט אינו מודע כלל לכך שעיניו הפיקו אי פעם מראה שכזה. הוא אינו מודע לאשר רואות עיניו, ולכן גם אינו מסיק כי התודעה שלו אינה קולטת כלל מראות שעיניו רואות בכול יום בחייו.

אבל אם נשוב לנושא שלנו, אין זה עולה כלל על דעתי מדוע נקישה על שער טירת מקבת יכולה ליצור השפעה כלשהי, ישירה או עקיפה עלי. למעשה, ההיפך הוא הנכון. האבחנה ההגיונית שלי הייתה שלא יכולה להיווצר שום השפעה שכזו. אבל אי שם בתוכי ידעתי טוב יותר, הרגשתי את ההיפך, חיכיתי בסבלנות, והשארתי את הבעיה עד שידע נוסף יאפשר לי לפתור אותה.

בסופו של דבר הגיעה הארה ממקום אחר. בשנת **1812, עלה “על הבמה” אחד בשם וויליאמס ונתן “הופעה” כשביצע את הרציחות שלא היו כדוגמתן לאכזריות בדרך רטקליף בלונדון. מקרי הרצח אשר “בזכותם” רכש לו מוניטין ושם עולם.  

באשר לביצוע רציחות אלו, דרך אגב, אני חייב לציין כי במובן אחד יש להן השפעה רעה, בכך שהן הופכות את אנין הטעם בענייני רצח לבררן מאוד בטעמו, ולכזה שאינו מרוצה מכל מקרי הרצח שבוצעו מאז. כל שאר הרציחות נראות לו חיוורות נוכח בוהק הארגמן העמוק שהותירו מקרי הרצח בדרך רטקליף. כפי שחובב רצח אמר לי פעם בנימה פולמוסית “מאז אותם מקרי רצח לא בוצע שום דבר שישווה להן, או שום דבר ששווה לדבר עליו.”

אלא שהתבטאות שכזו אינה נאותה, כי אין זה הגיוני לצפות מכל הרוצחים להיות אמנים גדולים, ולהיוולד עם מידת הכישרון  שהיתה למר וויליאמס. נזכר לרגע במקרה הראשון מבין שני מקרי הטבח – הרצח של משפחת מאר. באותו אירוע נשמעו דפיקות בדלת זמן קצר לאחר השלמת עבודת החיסול. אכן התרחש כאן אירוע באופן שרק רוח הגאון של שייקספיר יכולה הייתה להמציא, וכל המומחים בעלי הטעם המשובח, ואף החובבים-הדילטנטים, הכירו בייחוד הרעיון של שייקספיר ברגע מימושו.

הנה, אם כן, צצה הוכחה חדשה לכך שצדקתי כאשר הסתמכתי על תחושותיי ולא על הבנתי בתפיסת המשמעות של הנקישה על השער.

שוב רתמתי את עצמי ללמוד את הבעיה שדחקה בי, ולבסוף פתרתי אותה לשביעות רצוני. המסקנה אליה הגעתי בכוח תחושותיי היא זו: רצח בנסיבות הרגילות, מביא את הציבור להביע את רגשותיו והשתתפותו בסבל הקרבן הנרצח. הרצח הוא אירוע זוועתי המבטא גסות אנושית בוטה, ומסיבה זו הוא פועל אך ורק על האינסטינקט הטבעי שלנו כבני אנוש, אותו אינסטינקט בסיסי שבאמצעותו אנו נצמדים לחיים עצמם.

אינסטינקט קדום זה, חיוניותו מסייעת לקיום, לשימור העצמי. חוק טבע ראשוני זה של שימור עצמי, זהה בסוגו, אם כי שונה במידתו, בקרב כל היצורים החיים. אינסטינקט זה, אם כן, בשל חשיבותו, מבטל את יתר האבחנות והתגובות למקרה הרצח. התגובה האינסטינקטיבית דוחקת הצידה אף את מחשבתם של המוכשרים שבבני האדם, ומקטינה אותם לכדי “החיפושית  המסכנה שאנו דורכים עליה”.

תגובה שכזו מציגה את הטבע האנושי בשפלותו ובקטנותו המחפירה ביותר. תגובה שכזו אינה עולה בקנה אחד עם מטרותיו של המשורר. עליו להניח לתגובה הזו, להסיר מעליו את הגישה הזו שאינה מסייעת לו באמנותו. מה עליו לעשות אם כן? הוא חייב להסב את תשומת הלב לכיוון אחר, להפנות את הזרקור אל הרוצח. את האהדה יש להפנות אל הרוצח. כמובן שאיני מתכוון לאהדה שמשמעותה ניסיון להבנה, אלא אהדה שבאמצעותה נוכל לחקור את רגשותיו, ונאלץ להבין אותם – ולא אהדה שפירושה רחמים או הערכה [1].

אצל מי שעומד להיות קרבן הרצח תחושת הפחד והאימה גורמת לדעת להסתכסך, ושטף רגשות פורץ. כל שטף התשוקות והמחשבות שלו נמחצים או משותקים. הפחד מהמוות מצמית את הקרבן, מכה בו, מאבן אותו כמו אלה כבדה.

ומה באשר לרוצח, הרוצח אשר ברגשותיו מתרכז המשורר, גם אצלו ודאי מתחוללת סערה גדולה של תשוקה – קנאה, שאפתנות, נקמה, שנאה – אשר יצרה בליבו גיהינום. ולתוך הגיהינום הזה אנחנו צריכים להתבונן.

במקבת’, למען סיפוק תאוות היצירה שלו, וכדי לספק את כשרונו העצום והשופע, מציג שייקספיר לא רוצח אחד כי אם שני רוצחים, וכרגיל ביצירותיו, הם שונים האחד מרעהו להפליא. למרות שחיבוטי הנפש של מקבת גדולים יותר מאשר של אשתו, ורוחו אינה כה פראית ואפילו הססנית, עדיין היא ערה במידה מספקת, ורגשותיו נסחפים, בעיקר בעידודה והמרצתה של אשתו, לבצע את הפשע. עם זאת, מכיוון ששניהם היו שותפים במלאכת הרצח, הרי לצורך האשמה בפלילים, הכוונה הפלילית לביצוע הרצח מיוחסת לשניהם בצוותא.

זה היה חייב להיאמר, לבוא לידי ביטוי, כדי שעניין האשם יהיה ברור. כמו שהיה ראוי להדגיש את הניגוד המוחלט בין אופיים של הרוצחים לאופיו הנוח ושוחר השלום של הקורבן שלהם, “דאנקן האדיב”, ובהתאם לכך להדגיש ולהסביר את “השטניות שבמעש הנפשע של רציחתו”. זה היה צריך לבוא לידי ביטוי בצורה חד משמעית. לנוכח המתרחש לנגד עינינו היינו אמורים להרגיש שהטבע האנושי, כלומר אותו חלק בו הנובע מהטבע האלוהי המעניק אהבה וחסד, נעלם, נגדע, סולק, ושבמקומו מופיע הטבע השטני ותופס את מקומו. וכפי שאפקט זה מושג באופן נפלא בדיאלוגים ובמונולוגים עצמם, כך מהלך זה גם מתכלה לבסוף לאחר שמימש את תפקידו במחזה.  

בשלב זה אני מבקש את תשומת לבו של הקורא. אם הקורא היה אי פעם עד להתעלפות, לאובדן הכרה, של רעיה, בת, או אחות, הוא עשוי היה להבחין שהרגע המשמעותי ביותר באירוע כזה, הוא הרגע שבו נשמעת אנחה ועוררות, המכריזות למעשה על חידוש החיים המושהים.

או, אם נכח הקורא אי פעם בעיר גדולה, ביום בו מובאת לקבורה איזה דמות ציבורית נכבדה הנישאת בתהלוכת לוויה מפוארת אלי קבר, והוא, הקורא, צועד בסמוך למסלול שדרכו עוברת תהלוכת הלוויה, מן הסתם חש, שבדממה, ברחובות הנטושים, ובהשבתת בתי העסקים, טמונה עוצמה רבה הנובעת מהעניין העמוק שהשתקע לו בליבו של כל אדם באותו רגע.

ואם בבת אחת מופרת דממת המוות, נסדקת בידי שאון גלגלי עגלה מקרקשים הרחק מהזירה, אז מתחוור כי החזון החולף התמוסס, ואז יהיה הקורא מודע לכך שבשום רגע לא היתה התחושה של ההשהיה המלאה מטרדות היום, מדאגות אנושיות רגילות, כל כך מלאה ומשפיעה כפי שהייתה באותו רגע שבו ההשהיה פסקה, והמציאות התחדשה לפתע וחזרה למסלולה.

כל מגוון הפעילות האנושית השכיחה נתפסת עכשיו, לאחר השהייתה וחזרתה למסלול, בצורה מובנת יותר, נמדדת בצורה טובה יותר, ונעשית נהירה יותר.. מעתה נוכל להחיל דוגמא זו גם על הסצינה במקבת. שם, כפי שאמרתי, חזינו בנסיגת הרגש האנושי האציל, שאת מקומו תפס הכוח הדמוני הרצחני, ואנו היינו אמורים להיתפס לרגע לאשליה כי מדובר במהלך עניינים הגיוני. הוויה שונה נוצרת, מציאות חלופית תופסת את מקום המציאות כפי שאנו מכירים אותה. מצב קיומי אחר התערב במציאות, והרוצחים מועברים מנטלית מאזור ההוויה האנושית, המאוויים האנושיים, התשוקות האנושיות. הם עוברים טרנספיגורציה, שינוי מהותי. ליידי מקבת’ “משנה מגדר”, ומקבת’ שכח שהוא ילוד אישה. הוויית שניהם מתאימה עצמה למהות דמונית, הם שדים. ועולם השדים נחשף בפנינו לפתע.

אך כיצד מתרחש הדבר? כיצד הוא הופך למוחשי נגד עינינו? על מנת שעולם חדש, עולם השדים, יחדור ויתפוס את מקומו, העולם כפי שאנו מכירים אותו חייב להיעלם לזמן מה. יש לבודד את הרוצחים ואת מעשה הרצח. צריך שתהום עמוקה תיווצר בינם לבין רצף הוויות העולם, צריך שהם יהיו כלואים ומסוגרים בבידוד עמוק כלשהו, מנותקים מהמקום ומהזמן.

עלינו להיות ערים לכך שעולם החיים הרגילים נעצר לפתע על הבמה, תרדמה נפלה עליו, נסחף, שרוי בהפסקת אש. הזמן בוטל, הקשר עם מהות העולם שמעבר נותק. כולם חייבים לסגת מעצמם לתוך עילפון עמוק והשהיה של התשוקות הארציות. לכן, כאשר המעשה נעשה, כאשר האפלה הגיעה לידי שלמות, אז לפתע העולם החשוך נעלם כבמטה קסמים, כבחזיון מרהיב עין של עננים. הדפיקות בשער נשמעות, הלם הנקישות מבשר על החזרה לחיים הרגילים.

דופק החיים מבשר את החזרה לעולם האנושי והסתלקות השטני. החזרה לעולם המוכר, בו אנו חיים, מעלה בנו את ההרגשה של המתח בו היינו נתונים, מבהיר לנו כי היינו נתונים לרגע בסוגריים, מחוץ להווייתנו שהושהתה.

הו, משורר רב כישרון!  יצירותיך אינן כדוגמת יצירותיהם של משוררים אחרים, שהינן אך ורק יצירות אמנות גדולות. אלה שלך הן ככוחות הטבע. כמו השמש והים, הכוכבים והפרחים, כמו הכפור והשלג, הגשם והטל, סופת ברד ורעם. אותן יש ללמוד, ולשעבד לצורך כך את כול כישורינו. יש ללמוד אותן באמונה שלמה שאין בהן עודפות או חסר. להאמין שאין בהן דבר שהוא  חסר תועלת או אינרטי – אבל ככל שנעמיק יותר בחקירותינו, כך נגלה את ההוכחות לעיצוב וארגון פנימי של מוחנו המטעה את העין הרשלנית שלא ראתה דבר מלבד תאונה.

הערות שוליים

[1] הערת שוליים מאת המחבר: זה כמעט מגוחך להגן ולהסביר את השימוש שבאופן טבעי היה משתמע מעצמו. אבל מסתבר שזה הפך הכרחי להסביר את השימוש שלי במילה אהדה. וזאת כתוצאה מהנסיבות הלא מקובלות שבהן השתמשתי במילה. במקום לעשות שימוש במובן הנכון של המילה – פעולה היוצרת רגש לאחר, ביטוי בן ריבוי משמעויות רגשיות כלפי האחר, בין של שנאה, זעם, אהבה, רחמים, או הערכה – נעשתה המילה לנרדפת של המילה רחמים. “אהדה לאחר” sympathy for another, במקום לומר “אהדה עם אחר” sympathy with another. כך הופך הביטוי בידי סופרים רבים לבעל משמעות מפלצתית כאשר מיחסים אותו כרחמים ובנסיבות אלו רחמים לרוצח!

  • * מקבת’, שייקספיר, מערכה שנייה סצנה שלישית.

** וויליאמס נתפס כאחראי למעשי הטבח שהתרחשו בדרך רטקליף בלונדון ב-1811, אך אשמתו לא הוכחה ואף לא הקשר בין שני מעשי הטבח עצמם.

גירסת ספר מודרנית של “מקבת”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 − 13 =