ד״ר אמנון סטופ, עורך המדע של יקום תרבות, ממליץ

על שתי סדרות בסטרימינג ״המוסד״ ו״המושכים בחוטים״

foundation star bridge explosion
Foundation star bridge explosion

בהמלצתו של אלי אשד צפיתי בכמה פרקים מהסדרה המדוברת של apple TV plus שאמורה להיות הבאת סדרת הספרים הידועה של אייזק אסימוב “המוסד“, Foundation, מ- 1950, אל המסך. סדרת “המוסד” היא בין הידועות במדע הבדיוני, בודאי המדע הבדיוני “הקשה”, ואף זכתה בפרס הוגו מיוחד לסדרה הטובה ביותר בתולדות המדע הבדיוני.

הסדרה עשתה עלי רושם רב כקורא צעיר. זו היתה “אופרת חלל” עם דגש על תמונה רחבה של היקום, תאור של מהלכים שמתרחשים על פני מאות שנים, ואמנם גם קרבות חלל, אבל הדגש הוא על הטכנולוגיה והמבט הרחב החברתי. זו הזדמנות לציין שמדע בדיוני טוב תמיד היה “חברתי” במובן של מה תהיה ההשפעה של הטכנולוגיה על החברה ומה יקרה לחברה האנושית בעתיד, עוד לפני שנות ה-60 שבדרך כלל נחשבות לאלו שבהן המד״ב הפך ל”ספרות רצינית”, והחל לדון ביחסים בין בני אדם ובחברה, ולא רק בצעצועים טכנולוגיים כיד דמיונו הטובה של הסופר.

אולם, הסדרה של אפל טיוי היא אולי “בהשראת” המוסד של אסימוב, אבל היא ממש לא המוסד. אמנם המוסד המקורי היה כל כך מצליח שאסימוב אחר כך כתב לו המשכים שאת רובם לא טרחתי לקרוא, ואלי אמר לי שחלק מהדברים שרואים בסדרת הטלויזיה אכן מבוססים על ההמשכים/פריקוולים, ועדיין, הקשר היחיד בין הספרים לסדרה היא המסגרת הכללית – אימפריה גלקטית, מדען חוזה שהיא עומדת ליפול, מקימים “מוסד” שמטרתו לשמר את הידע ולקצר את “ימי הביניים” שלאחר נפילת האימפריה. זהו בערך.

אם כן, נעזוב את ספרי המוסד, האם הסדרה בפני עצמה היא מענינת? ובכן, הסדרה מושקעת מאוד, יש צילומים באמת נהדרים ואפקטים יפים, וגם חלקים מענינים, גם בתאור החברות השונות בכוכבים השונים באימפריה – מה שאין בכלל בסדרה המקורית. ועדיין, מצאתי את עצמי מדלג על קטעים שלמים (אפשר לעשות את זה כידוע בסטרימינג וב- vod) של פטפטת לא קוהרנטית שגם לא מקדמת את העלילה, ובכלל לא ברור בשביל מה צריך אותה. יש גם רגעים דרמטיים רבים, שלא לאמר מלודרמטיים, שיש להם מקום, אלא שהם משנים לגמרי את כל ה״אווירה״ של הספרים המקוריים. זה כבר לא רק הפרטים בעלילה ששונים, זה כל הסיפור שמשתנה, ואפילו הסגנון של הסיפור שהופך ממדע בדיוני “קשה”, רציונלי, מתואר ביובשנות, למלודרמה סוחטת דמעות על גבול העל-טבעי ואולי מעבר לו.

לסיכום: זה לא “המוסד”, זו סדרת מדע בדיוני שמבוססת באופן מאוד רופף על המסגרת של הסיפור, ולדעתי זה גם לא סדרת מדע בדיוני מאוד מוצלחת. בינוני כן, מצוין, לא.

an honest conversation with a woman Inside Job style
An honest conversation with a woman Inside Job style

באופן בלתי תלוי סוף סוף האלגוריתם המפורסם של נטפליקס מצא לי סדרה שבאמת מצאה חן בעיני, הסדרה המצוירת Inside Job, ובעברית “המושכים בחוטים“. בפעם הראשונה אי פעם ממש ישבתי וראיתי 3 אפיזודות ברציפות וגמרתי את כל עשרת הפרקים של העונה הראשונה בתוך שבוע-שבועיים.

“המוסד” לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, וגם זה הפריע לי למען האמת. כל דבר שקורה כל כך מלודרמטי, כבד, “חשוב”. לעומת זאת IJ היא סאטירה שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, שלא לאמר מתייחסת לכל מה שמוצג בה בקלות ראש, כולל השמדת העולם.

הסדרה, שכבר נכתב עליה גם ב”הארץ”, מגלה לנו שכמעט כל הקונספירציות המטורללות הן נכונות. אשתדל לא לחשוף יותר מדי פרטים, כי הרי חלק מהבדיחה הוא ה- punch line וזה פחות מצחיק אחרי שגילו לך. הסדרה עוקבת אחרי הגיבורה, שהיא גאון טכנולוגיה עם בעיות חמורות ביחסים בין-אישיים כולל עם ההורים שלה, והעבודה שלה בחברה שמנהלת מאחורי הקלעים את העולם החופשי. כבר עשיתי ספוילר לדקה-שתיים הראשונות שבהן הצופים מגלים את כל זה, אבל בלי הספוילר הזה אין על מה לכתוב.

הסדרה היא סאטירה על החברה האמריקאית וכל הקלישאות הרגילות שרובנו מכירים רק מסרטים וסדרות. למשל האחוות הידועות שבאוניברסיטאות העילית קאפא-סיגמה-איזה-בולשיט-אחר. הסדרה כמובן לועגת לנשיאי ארה״ב בכלל, ולנשיא טראמפ בפרט, שאף ששמו לא מוזכר ברור שאליו הכוונה. למשל לאחר שהצוות שוב הצליח בעור שיניו למנוע את השמדת העולם כולו הם חוגגים את הצלחתם באמירה – הנשיא כבר לא מאיים להשמיד את העולם, הוא חזר להיות סתם אידיוט חסר יכולת (incompetent idiot).

כל פרק גדוש בהתייחסויות לעגניות לאייקוני תרבות שונים, שאני חושש שלפחות את חלקם לא הצלחתי להבין, אף שהבנתי שצוחקים לאנשים הספציפיים, או מלעיגים סוגות טלוויזיוניות, או מבקרים באופן חריף את התקשורת, או כולם ביחד. עד כדי כך גדוש שצריך לעצור את הוידאו או אף להחזיר אחורה ולצפות שנית כדי “לתפוס” ממי עושים צחוק (שוב נפלאות הסטרימינג וה- vod).

אני מצאתי את הסדרה משעשעת מאוד בכל קטע/מערכון בנפרד. אבל בנוסף זאת באמת סדרה, ולא סתם שרשרת של מערכונים קומיים. בסדרה הזאת, בניגוד לסדרות אחרות, יש התפתחות של העולם המתואר, של הדמויות, ושל היחסים ביניהן. מבחינתי ההתפתחות הזאת הופכת אותה למענינת. אחרי הכל כמה זמן אפשר לצפות בשורה של מערכונים שאחד אחרי השני עושים צחוק מכל מיני אנשים ונושאים, אבל בלי שום קשר ביניהם. ב”מושכים” יש סדרה במובן המלא. יש קשר בין הפרקים, אנחנו מגלים יותר ויותר על העולם של הסדרה, להתרחשויות יש סיבות, הדברים שקורים נובעים מהעולם המתואר וממה שקרה בפרקים הקודמים, דבר מוביל לדבר ומוביל אותנו הצופים לתוך העולם של הסדרה. גם הדמויות משתנות, נוצרים קשרים, אנחנו מגלים את הרקע שלהן, מבינים אותן יותר, וממש נוצרת סימפתיה גם לדמויות שבהתחלה לא היה אפשר להזדהות איתן. בשלב מסוים מצאתי את עצמי ממש מעורב במה שקורה לדמויות ומקווה להצלחתן, גם מבחינה מקצועית (כלומר, תזכורת, לנהל את העולם מאחורי הקלעים ולהוביל את כולנו באף), וגם מבחינה אישית.

לסיכום: אני נהניתי מאוד. אבל הסדרה הזאת לא מתאימה לכולם. מי שלא מתענין בקונספירציות ובתרבות האמריקאית, אולי לא יבין כלל על מה מדובר ובודאי שלא יצחק.

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על הסרט הישראלי ״תמונת הניצחון״

כרזת הסרט תמונת הניצחון
כרזת הסרט תמונת הניצחון

תמונת הניצחון הוא סרט קולנוע ישראלי משנת 2021 בבימויו של אבי נשר, שהוצג בהקרנת בכורה בפסטיבל חיפה, זכה בשלושה פרסי אופיר, ויצא לאקרנים ב-27 באוקטובר 2021.

זהו סרט רחב יריעה ועשיר רבדים. הסרט מבוסס על קורות הקרב על הקיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות. זאת הייתה לוחמה הירואית מול חיל המשלוח המצרי, מוות בקרב, ונפילה בשבי. הלב נחמץ לראות את הנשים הלוחמות נהרגות. לוחמַת נשים הייתה ייחודית למלחמת העצמאות, ולא חזרה יותר במלחמות ישראל. למרבה הזוועה, אנחנו רגילים לראות בסרטים חיילים גברים מתים בקרב, וכבר מזדעזעים פחות.

הגרעין של קורות הקיבוץ עטוף ברובד אומנותי, “ארס פואטי”, של עשיית סרט תיעודי בזמן ההתרחשות ע”י צוות צילום מצרי בראשותו של הבמאי מוחמד חסנין הייכל. הבמאי מתעד את הסיפורים הרומנטיים, ולא רק את מעשי הלחימה, ואפשר לראות בו בן דמותו של אבי נשר עצמו. לסרט מהימנות היסטורית נוספת: דמותו של במאי הסרטים מוחמד חסנין הייכל, בגילומו של אמיר ח’ורי, נוצרה על פי עיתונאי מצרי ידוע באותו שם, שאכן התלווה לכוחות חיל המשלוח המצרי בשנת 1948.

שם הסרט מוצלח בצורה יוצאת מן הכלל, כי הוא מתמצת את כל הסרט בשתי מילים. “תמונה” – מתחום האמנות; “נצחון” – מתחום המלחמה. המילים האלה מקבלות בסרט משמעות טעונה, והן קשורות לתאונה. בתמונתו של הצלם המצרי לא חייליו הלאומיים, אלא לוחמת ישראלית. אין נצחון, אלא מאזן אימה: מפקד מכאן תמורת מפקד משם, כמו על לוח שחמט, ומלכה אחת מוקרבת. והתאונה: במהלך הכניעה של מגיני הקיבוץ נשמע קול ירי חיצוני לזירת ההתרחשות, הבהיל את מפקד הכוחות המצריים, שפתח באש, והרג את המפקד הישראלי.

השחזור התקופתי זכה להערכה, שבאה לידי ביטוי בפרסי אופיר על האיפור הטוב ביותר, על עיצוב התלבושות הטוב ביותר, ועל הצילום הטוב ביותר. הושם דגש על השפה. ראוי לציין את הדיבור בספרדית של צעירות קרובות משפחה, בגילומן של אליאנה תדהר ומשי קליינשטיין, מבטאן הרך בעברית, ודיבורן של מספר דמויות בשפת היידיש. יש לי הערה לשימוש בביטוי “מרגיש לי ש…”, אותו שמעתי מפי אחת מבנות הקיבוץ. זהו ביטוי של השנים האחרונות, ולא סביר, שהיה בשימוש בשנת 1948. הביטוי הגיע בהשפעת “…It feels that” האנגלי, וצורם בעברית, כי הרי הדוברת היא זו שמרגישה, דבר אינו מרגיש עבורה.

ג’וי ריגר עושה תפקיד ראשי עוצמתי בשפת גופה ובחיוך המסתורי על פניה, המוכתמות בצבעי מלחמה, ונחרתת בזיכרון של הצופים, כפי שנכנסה לנשמתו של הבמאי המצרי.

יואב ויכסלפיש ממליץ על

הספר ״אני ילדה פוליטית״

כריכת הספר ״אני ילדה פוליטית״
כריכת הספר ״אני ילדה פוליטית״


ספרן של סלינה משיח ותמר ורטה-זהבי עוסק בניתוח פוליטי של מספר טקסטים ספרותיים פופולריים המיועדים לילדים. המונח “פוליטיקה” אינו מופיע במובן של דפוסי הצבעה, או עמדות מבוססות בעניין הסוגיות שעל סדר היום כמו יחס להסדרי שלום או מדיניות מוניטרית, אלא בהפנמת ערכים בעקבות הכרת סיפורים בשנות הילדות. שיר כמו “דני גיבור” של מרים ילן שטקליס, שדורות של ילדים גדלו עליו, עוסק בסוגיות כמו חוסר הדדיות, מפח נפש, ונחמה, אשר הופכות משמעותיות מאוד עבור היחיד כבר מגיל צעיר מאוד.

הסוגיות הבאות לידי ביטוי ביצירות שנסקרות הן, בין היתר, היחיד והחברה, חוסר שוויון והדרה, שיכרון כוח ומאבקי כוח, התנגשות אינטרסים, ועוד. משרד החינוך מעדיף באופן רשמי לנתק את תוכניות הלימודים מאזכור של מפלגות ופוליטיקאים, אבל הסוגיות האלה נמצאות בכל מקום, ולמערכת יש השפעה על התגבשות תפיסת העולם של הילדים. כמובן שגם להוריהם, בני משפחותיהם, ואמצעי התקשורת ישנה השפעה בלתי מבוטלת, אבל הדיון אינו עוסק בכך.

המחברות מראות איך “הפוליטיקה” בגרסתה הצעירה מופיעה כבר בגילאי הגן, ולאחר דיון בינן לבין עצמן בחלק הראשון, הן פונות לילדים עצמם ומנסות להבין איזה מסרים נקלטים בעקבות קריאת היצירות אותן כתבו מחברים כמו שני גרשי, אתגר קרת, וד”ר סוס האמריקאי. לילדים אין אמנם דעה פוליטית מגובשת, אבל יש להם אינסטינקטים, והם מגיבים ליצירות בדרכם שלהם.

הדיון בספר נוגע גם לסוגיות כואבות כמו פגיעה בילדים, והמונח “צ’יילדיזם” Childism, שפירושו התייחסות לילדים על סמך דעות קדומות. כמו כן נידונה בו הפנמת מושג “האויב” מגיל צעיר, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המחברות סבורות שמשרד החינוך אינו מעוניין בהכללת סוגיות שמחוץ לקונצנזוס ובהצפת דילמות בתוכניות הלימודים, וכי יש בכך פגם. סוגיות אחרות כוללות את האפשרויות הטמונות בסיפורי אגדה וסאטירה לילדים, והעברת מסרים בפורמטים הנ”ל, כדי להימנע מדיבור ישיר ופוטנציאל לפיקוח מצד גורמים רשמיים. בהקשר זה מוזכר תרגום שיר המחאה האמריקאי “מה למדת בגן היום” ע”י חיים חפר.

הספר מכוון, ומתאים, למבוגרים, שעוקבים אחרי היצירות והלמידה מפרספקטיבה של שנים, ויכול לעזור להם בהבנת השפעת המסרים בטקסטים על הילדים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

8 + חמש עשרה =