כָּל הַצְּבָעִים בַּשַּלֶּכֶת / שלומית ליר

כָּל הַצְּבָעִים

בַּשַּלֶּכֶת,

גַּם הַצִּפּוֹרִים

עָפוֹת רָחוֹק.

וְהַצְּלָלִים לָמְדוּ לָלֶכֶת

בִּמְקוֹם דְּמֻיּוֹתֵינוּ

הַיָּפוֹת.

וְהָרוּחַ בַּחוּץ טוֹפַחַת

בַּדִּים רֵיקִים

כְּמִטְפָּחוֹת.

וְאַט אַט, חוֹנֶקֶת

צְוָחוֹת

חֲרִישִיּוֹת.

כריכת ״לפרוש כנף״ ספרה של שלומית ליר

חגי תשרי חלפו עברו ואפשר להתפנות ולקבל את הסתיו. השיר “כל הצבעים בשלכת” מאת המשוררת ד”ר שלומית ליר, המופיע בספר שיריה הראשון, “לפרוש כנף” (2021, הוצאת ספרי עיתון 77, עמ’ 39), עושה את זה יפה. אפשר לדמיין אותו לחזרה לשגרת החיים שלאחר ארוחות החג המשפחתיות, אז אנו עוטים על עצמנו לכאורה את דמויותינו היפות כלשון השיר, ואילו עכשיו הצללים הולכים במקומנו. הטבע סביבנו מתרוקן כביכול, העצים משירים עליהם, הציפורים עפות הרחק, אבל הרוח הסתווית המנשבת מזכירה לנו שהימים שחלפו עוד יכולים לשוב, או שמשהו נותר בנו מהם, למשל צווחות חרישיות שהרוח חונקת לאטה.

מהי זהותן של הצווחות החרישיות? שלומית ליר לא מגלה לנו אותן בשיר הזה, הלירי, אך בשירים אחרים בספרה היא כן עושה את זה. שירי הספר כוללים בין השאר דברי מוטו (ציטוטים) מתוך שיריהן של המשוררות ויקי שירן, רחל שפירא, אסתר שקלים, יונה וולך, רחל, ש. שפרה, שרון אס, זלדה, ברכה סרי, חדוה הרכבי, ושירה אוחיון. כן יש בספר אחרית דבר, שבה כותבת פרופ’ טובה כהן (“מרצה למגדר וספרות וחוקרת שירת נשים”) על הקול הנשי המושתק ששלומית ליר, המוגדרת בגב הספר כ”אשת אקדמיה, יוצרת ואקטיביסטית יוצקת במבע שירתה מסע מחאה ושחרור”, מבקשת לדובב גם בחברה המודרנית, רוויית המוסכמות, הפחדים, והתרבות הקנונית הגברית (“אודות לפרוש כנף”, עמ’ 53-49). עם זאת אין הכרח למלא את הפער כאן בצווחות חרישיות של נשים בלבד, כאותן צריחות הייאוש של רחל המשוררת (“ספר שיריי”, 1927), משום שלשיר יש גם משמעות אוניברסלית שיכולה להתאים לכל מי שאי פעם הוחנקו זעקותיו. ברקע השיר אף הדהדו לי שני שירים שנכתבו בידי גברים דווקא, “שלל שרב” מאת הזמר-כותב מאיר אריאל, הנפתח במילים “תם השרב הגדול / השמש רד לים הכחול / ורוח חרישית מרגיעה / פנים וצוואר, נחיריים ודם” (1987), ומקטע ד במחזור השירים החלוצי “עמל” מאת המשורר אברהם שלונסקי, הנפתח כך: “הלבישיני אמא כשרה כתונת-פסים לתפארת / ועם שחרית הוביליני אלי עמל. // עוטפה ארצי אור כטלית / בתים נצבו כטוטפות…” (כל שירי אברהם שלונסקי, שישה סדרי שירה, כרך ב, 2002 [1930], ספרית פועלים, עמ’ 15). הבדים הריקים, הנדמים למטפחות, משירהּ של ליר הזכירו לי את הבתים ששלונסקי דימה לטוטפות התפילין.

ד״ר שלומית ליר. אתר אונ’ בר אילן

קיראו גם

שלומית ליר בלקסיקון הספרות

דף הפייסבוק של שלומית ליר

הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 1 עד 2 באוקטובר 2021
הפוסט הבאעשור בלי גיורא לשם
אילן ברקוביץ' הוא בעל המדור "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ". כמו כן הוא בעל המדור "שירת ישראל" בכתב העת "עיתון 77", ומפעיל דף פייסבוק בענייני שירה, חברה, ופוליטיקה. משנת 2012 ערך את העיתון העצמאי "שלם - עיתון לשירה טוטאלית בעברית". פרסם עד כה חמישה ספרי שירה, "מודה באהבה" (1995, הוצאת סער); הטרילוגיה "תפוזים; חרובים; חרוזים" (2014-2007, הוצאת אבן חושן) ו"המשורר האשכנזי האחרון" (2016, הוצאת פרדס).  
ד״ר שלומית ליר, אשת אקדמיה, יוצרת ואקטיביסטית יוצקת במבע שירתה מסע מחאה ושחרור. היא עמיתת מחקר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת בר אילן. מרצה למגדר, ניו-מדיה, ותקשורת. במחקרה עוסקת במגדר, טכנולוגיה, חברה אזרחית, ושיח הציבורי. יזמית ואקטיביסטית פמיניסטית. ייסדה את "פועלות ברשת" לקידום נשים במדיה החדשה. מאמרים פרי עטה פורסמו בכתבי עת ובספרות העוסקת בהגות וחברה. מחברת "הגדה פמיניסטית" (פרדס, 2019), אוצרת התערוכה "נשים מעלות סטטוס" ותערוכות נוספות.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 + eight =