על “פסיכה וקופידון” מאת אפוליוס; מלטינית – יואב גלבוע, קתרזיס 2021, 66 עמ’

משה גרנות סוקר יצירה לטינית קדומה המבוססת על המיתולוגיה, ומראה כיצד היא משקפת את היצרים הבסיסיים ביותר של האדם.

המערכת

כריכת התרגום החדש של ״פסיכה וקופידון״

הדת הרומית היא העתק כמעט מושלם של הדת היוונית הקדומה – שמות האלים אמנם שונים משמות האלים היווניים, אבל האפיון והתפקידים שלהם זהים כמעט לחלוטין. זאוס היווני הוא יופיטר הרומי, הרה היא יונו, ארס הוא מארס, אפרודיטה היא ונוס, דמטר היא קרס, וכן הלאה. וורגיליוס, המשורר הגדול של רומי העתיקה, כתב את “האיניאדה”, עלילותיו של איניאס שניצל מחורבן טרויה, תוך שהוא מחקה במרבית האפוס שלו את העלילה המופיעה ב”אודיסיאה” של הומרוס. לוקיוס אפוליוס יוצא דופן בכך שסיפורו “פסיכה וקופידון”, הנמצא באסופה שלו “מטמורפוזות”, הוא פיסת מיתוס, אשר, עד כמה שידוע לי, אין לה אח ורע במיתולוגיה היוונית. אמנם שם האסופה הנ”ל “מטמורפוזות” איננו מקורי לאפוליוס, קדם לו בכך המשורר הרומי אובידיוס שחי בסוף המאה הראשונה לפני הספירה.

נראה לי שהמסר של “פסיכה וקופידון” הוא שהאהבה היא חזקה עד כדי כך שהאלים אינם מסוגלים ללחום נגדה, ואפילו ראשם המהולל – יופיטר – מודה ששלטונה על בני האדם ועל אלים הוא מוחלט.

אביא את הסיפור בתמצית: פסיכה היא בתו הצעירה של מלך, והשלישית בבנותיו. היא כל כך יפה, שבני האדם חדלים לעבוד את ונוס ועובדים אותה. בגלל יופייה האלוהי, אף נסיך איננו מעז לבקש את ידה מאביה. האורקל בדלפי מנבא חזות קשה לבת היפה – היא תובל בטקס של כלולות מוות אל צוק, משם ישא אותה מפלץ. ונוס עצמה בוערת מזעם על בת התמותה שהעזה ביופייה להתחרות בה, ומצווה על בנה, קופידון, הוא אמור (אהבה), לירות בה את חיציו, כדי שתתאהב במאוס שבבני האדם. אבל מסתבר שקופידון נופל שדוד לנוכח יופייה, ומתאהב בה נואשות. הוא מעביר אותה על כנפי רוח מהמצוק המקולל אל ארמון רב תפארת הגדוש בזהב ואבנים טובות, בו מוסיקה שמימית, ומשרתים בלתי נראים הממלאים כל בקשה שלה. בלילה בא אליה קופידון, שניתן להריחו, לשמוע את קולו, ולגעת בו, אבל לא ניתן לראותו. קופידון מזהיר אותה שאם תחתור לראותו – כל הטוב שנחת עליה ייעלם כהרף עין. אחיותיה של פסיכה מקנאות בה, ומבקשות לרשת את העושר הגדול שהיא זכתה בו. הן מצליחות לשכנע את פסיכה שהיא חיה עם מפלצת, כפי שניבאו לה, וכי עליה לשסף את גרונה, וכך להינצל מאסון. פסיכה מחכה שקופידון יירדם, מרימה את מנורת השמן כדי לחפש את התער שאמור להרוג את המפלצת, ואז טיפת שמן רותח נופלת על גופו, והוא מתעורר. אז רואה פסיכה לראשונה את קופידון שהוא עלם יפהפה, בעל כנפיים, וקשת וחיצים. קופידון הכואב והמאוכזב מסתגר בהיכלה של אימו, וכל הקסם בו חיה פסיכה נעלם. פסיכה עצמה, הנושאת ברחמה את פרי האהבה שלהם, בוערת מאהבה אל קופידון, ומתחננת לסליחה. במקום סליחה היא מקבלת את הנקמה האכזרית של ונוס. זאת פוקדת על יצורים אלוהיים לחפש את פסיכה הסוררת, וכשהיא נמצאת, פסיכה מתחננת לרחמים ליונו ולקרס, אבל שתיהן כבולות בברית האלים, שלא מפירים זה את מעלליו של זה, הגם ששתי האלות דווקא מזדהות עם האהבה של קופידון. ונוס קורעת את בגדיה של פסיכה, תולשת שערותיה, וחובטת בה. אחר כך היא מטילה עליה מטלות בלתי אפשריות – לברר ערימה ענקית של גרעינים ממינים שונים, לגזול גיזת זהב מכבשים מטורפות, להביא בקבוק מים קדושים מנהר הסטיקס השורץ נחשים, ולהביא את סוד היופי מפרספונה, אלת השאול. מסתבר שהטבע מתקומם כנגד גזירותיה של ונוס, והוא מסייע לפסיכה למלא את המטלות הקשות והמסוכנות: נמלים מבררות את ערימת הגרעינים, הנהר מדריך את פסיכה איך תשיג את גיזת הזהב, עיט שואב במקומה מים מהסטיקס האיום, ומגדל, ממנו התכוונה פסיכה להתאבד, מדריך אותה איך תגיע לשאול, ואיך תחזור ממנו בשלום (מטבעות לכארון השייט, ומאפים לקרברוס, כלב שערי השאול בעל שלושת ראשים). אני מניח שבהרפתקאות האלו מבקש אפוליוס לומר שהטבע כולו מצדד באוהבים, ומסייע להתגבר על המכשולים העומדים בפני האהבה.

קופידון, אשר למרות האכזבה מפסיכה, ממשיך לאהוב אותה, מצליח לברוח מהמאסר בהיכלה של אימו, שכעסה על כך שלא נשמע לפקודתה, מגיע אל פסיכה, ומרצה אותה, ואף משתדל אצל יופיטר לטובתה. יופיטר, שזכה להרבה עלילות אהבה עם בנות אדם בתיווכו של קופידון, מכנס את האלים, ומחליט להפוך את פסיכה לבת אלמוות, כך שלוונוס לא תהיה סיבה לכעוס על כך שבנה התאהב בבת תמותה. לזוג האלוהי נולדת בת, שהמתרגם קורא לה “נעמה”, “אושר”, והמשמעות: כשהנפש (=פסיכה) כמיהה לאהבה (=אמור), היא זוכה לאושר. המתרגם, תלמיד חכם בתחום הקלאסיקה, מביא בפני הקוראים פיסת תרבות עתיקה שרלוונטית בכל דור.

האל במיתולוגיה הרומית, כמו במיתולוגיה היוונית, איננו כל יודע, וכשהוא נרדם הוא מנוטרל כמו האדם. לאלים יש יצרים רעים, וגם קפריזות – כמו לאדם. ההבדל הוא בנצחיות שלהם ובכוחות האדירים שבהם הם מנהלים את העולם. היוונים והרומים ציירו את אליהם בקווי אופי אנושיים, ועל כן את עלילותיהם ניתן לפרש במונחים אנושיים, והמסקנה מסיפור יפהפה זה היא – שלטונה המוחלט של האהבה על גורלו של האדם.

אהבתם של פסיכה וקופידון הונצחה באינספור ציורים ופסלים. ביאליק הגדול שאל בשירו “הכניסיני תחת כנפך”: “מה זאת אהבה?” נראה לי שלשאלה הגדולה הזאת יש תשובה באפוס היפה הזה על פסיכה וקופידון.

ראו גם

ניקולא יוזגוף-אורבך על התרגום החדש

ראיון עם המתרגם יואב גלבוע על פסיכה וקופידון

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − 2 =