המאורעות האחרונים באפגניסטן, שם השתלטו שוב הקיצוניים של הטאליבאן ועומדים לדכא את כל האולוסייה, דחפו אותי להוריד ממדף הספרים שלי את “1000 שמשות זוהרות” של חאלד חוסייני (בתרגום צילה אלעזר, הוצאת מטר 2007), בפעם השנייה מאז שרכשתי את הספר הזה. אינני הולכת לספר לכם על מה הוא. הנני סבורה ובטוחה שהוא מוכר לכל קהל הקוראים, ומי שלא מכיר אותו מוזמן לעיין עליו בויקיפדיה. בוודאי רבים מכם צפו גם בהצגה על פיו בתיאטרון גשר או בתיאטרון חיפה.

כריכת ״אלף שמשות זוהרות״ של חאלד חוסייני

קראתיו בפעם הראשונה לפני 11 שנים, בעקבות רומן הביכורים של חוסייני “רודף העפיפונים”. חייבת אני לציין שלקרוא את יצירותיו המהוללות של אותו סופר בזו אחר זו אינו נכון ואינו ראוי בכלל. “רודף העפיפונים” הימם אותי. “1000 שמשות זוהרות” כמעט ונבלע בצלליתו, ונחווה על ידי כעלילת חייהן הכרונולוגית של שתי הגיבורות הראשיות שלו ותו לא. כך אז, ואילו היום…היום אני תופסת את עצמי במחשבה, שאני מחקה באופן לא מודע את סגנון כתיבתו של חוסייני על מנת להביע את ההתרשמות האמיתית שלי מהספר. אומרים, שכשאנו מנסים לשקף מישהו אחר, זה מעיד על כך, שאנו נמצאים איתו על אותו גל.

אתחיל מזה ששמו של הרומן אינו אמור להטעות אותנו. ב”1000 שמשות זוהרות” אין אפילו קרן אור אחת. אפילו לא אחת. זוהי פרוזה ריאליסטית נוקשה מאוד ללא כל תוספות אמנותיות. סגנונה הלקוני, עיתונאי כמעט, מזכיר במשהו את ה”קרחון” של המינגוויי: לספר על הרבה במעט מילים. יתכן שהסיבה לסגנון כזה נעוצה בכך שזמנו של הרומן מכיל את כל המלחמות באפגניסטן מאז סוף המאה ה-20 – החל ממהפכת 1978 וכלה בעליית הטאליבן לשלטון. במלחמה מדברים בקצרה. אין בה זמן לשיקולי דעת. והרי דווקא המלחמה, בין אם אנו רוצים בכך, בין אם לאו, היא המוטיב המרכזי של הרומן. מבחינה זו, “1000 שמשות זוהרות” הנו ספר פוליטי במידה רבה יותר מ”רודף העפיפונים”. המחבר משתדל להשחיל לתוך העלילה כמה שיותר פרטים היסטוריים ולהזכיר כמה שיותר פעילים פוליטיים וצבאיים דאז. בכך, לדעתי, נעוצה חולשתו המסוימת של הספר.

כמו כן, ככל הנראה, חוסייני מנסה באמצעות סגנונו הלקוני לחוס חלקית על הקורא. התענגות על תיאוריהם של התעללויות, הרס, ואי-צדק מתמשכים, אינה בשביל בעלי לב חלש. ולמרות שהמחבר מעיר מעת לעת ש”1000 שמשות זוהרות” זוהי שורה מפואמה של המשורר הפרסי סאיב טאבריזי מהמאה ה-17 אשר תיאר כך את העיר קאבול, אני משוכנעת שמדובר כאן באפקט הניגודיות. קרני האור והשמש, שמסתתרות לפי הפואמה מאחורי חומותיה של קאבול, הם אותם ניצוצות התקווה שמקיימים בעלטה מוחלטת את תושביה, ובמיוחד תושבותיה, של קאבול. מה יישאר להם, אם יטלו מהם את הדבר האחרון שיש להם – את התקווה?

גם דמויותיהן של שתי הנשים שעומדות במרכז העלילה – מריאם וליילה – מנוגדות אחת לשנייה. דיכוטומיה דומה לזו יכולנו לראות גם ב”רודף העפיפונים”, אם כי התמה שם היא תמה גברית, ואילו כאן היא נשית. כקוראת, אני מתפעלת מהבנתו העמוקה של המחבר-גבר לתוך הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה הנשיות, ומהאמפתיה האדירה שבה הוא תיאר אותן. ועם זאת, אי אפשר לכנות את חוסייני “סופר נשי”.

הטקסט מצביע מיד על נוכחותה או על היעדרותה של דמותו ההורית של האב בחייה של ילדה. אבות יש גם למריאם וגם לליילה, ברם אילו אבות הם? אביה של מריאם הנו “צורה ריקה מתוכן”, אם כי הוא עשיר, שבא והולך, ושבגד בה. אביה של ליילה הנו ידידהּ הקרוב ביותר, מחנך, ואיש משפחה מופתי. הודות לאביה, ליילה פיתחה לעצמה עמוד שדרה, שבזכותו לא נשברה, והעבירה דרך כל תלאות חייה את כמיהתה למשפחה אמיתית ולגבר אמיתי. ואילו בגידתו של אביה האהוב של מריאם הביאה לכך שאינה מצליחה להגשים את עצמה כאישה וכאם. אם כי גם לאמה, ננה, הייתה נגיעה לחוסר הגשמתה הנשית והאימהית של בתה, מכיוון שהיא החדירה לראשה שאצל הגבר אישה תמיד אשמה בכל.

בנוסף לכך, מריאם ב”1000 שמשות זוהרות” הינה הסמל של הכפר ושל הפריפריה האפגנית. לעומתה, ליילה היא הסמל של עיר הבירה. השוני המהותי בין השתיים מתבטא בתפיסות עולמן, התנהגותן, תכניותיהן לחיים. שתיהן שונות בתכלית, חסרות כל מכנה משותף, פרט לדבר אחד: שתיהן נישאו בגיל 14-15 לגבר מבוגר מהן בשנים רבות, וחלקו בכך את גורלן של מיליוני ילדות בארצות האיסלאם.

ללא כל ספק, מתוך השתיים ליילה קרובה לי באופייה הרבה יותר. אך צעירותה, חוצפתה, השכלתה, עצמאותה, והסוף טוב המעושה (כמו שאראה בהמשך) שלה, אינם הופכים את חייה לקלים יותר. בכלל לא. ההיפך הוא הנכון: דווקא בשל תכונותיה האישיות ליילה חוותה הרבה יותר ממריאם הענווה והפתיה, שהקריבה את חייה למענה.

המהדורה האנגלית של הספר
A Thousand Splendid Suns

גורלותיהן של מריאם וליילה מהווים דוגמה בולטת לאופן שבו הדיקטטורה של השריעה משמידה את כל ההבדלים החברתיים, האינטלקטואליים, והכלכליים ביניהן, מאלצת אותן לציית לכוח חיצוני, ולהיאבק אך ורק למען הישרדותן. עתה הן זהות ושוות ערך לגמרי, כלומר – לא שוות מאומה. אישה היא חפץ חסר קול וחסר פנים עטוף בבורקה, בבעלותם של בעלה ושל קרובי משפחתה הגברים. זה רק מעצים את קולותיהן הנועזים, העולים מעמודי הספר, והופך אותם למפחידים יותר. הסימביוזה שלהן הינה מובנת מאליה – בלעדיה הן לא ישרדו. ואילו החברות והעזרה ההדדית שנרקמה ביניהן הינה בעיני קו עלילתי שעליה מושתת כל הרומן. אלמלא החברות, היינו מקבלים במקום הרומן שיקוף יבש של ההיסטוריה האפגנית.

בנוגע לראשיד, האנטגוניסט הראשי של הספר, רב הפיתוי לכנותו אנס ומתעלל מצוי, תליינן של נשותיו. ברם דמותו של ראשיד מורכבת הרבה יותר. אל לנו לשכוח שתי עובדות חשובות של תולדותיו. הראשונה: הוא אלמן שאיבד גם את בנו, ושחי עם בור בנשמתו שנפער לאחר מות הבן. השנייה: הוא מקנדהאר, שבה מקפידים על מנהגים דתיים אדוקים. לפיכך, לפנינו התוצר הטיפוסי של הסביבה שממנה הגיע, שדוגל בגישה מסורתית כלפי חלוקת תפקידים בבית, כבוד האישה, והדת המוסלמית. יחד עם זאת, הוא אדם אובססיבי, חסר סיפוק, חסר ביטחון עצמי ואמון בזולתו, שאוהב להציג את עצמו מצדו הטוב ביותר בכל הזדמנות מתאימה. דווקא הבעלים שכמותו – מסובכים בנפשם ומניפולטיביים – לעתים קרובות פורקים את אלימותם הפנימית על נשותיהם, ולפעמים אף הורגים אותן.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה בצורה מאוד אירונית. עלילתו של “1000 שמשות זוהרות” מסתיימת בגירושם של הטאליבן מקאבול, ובשיבתה של העיר לחייה הרגילים והחילוניים. מי שנהנית מהרגע המאושר הזה היא ליילה. אבל היום, לאחר כמעט 20 שנה של הפוגה, הטאליבן שב לשלטון באפגניסטן. ברחובותיה של קאבול התחדשו כל הזוועות הבלתי מתקבלות על הדעת, ותושבותיה מוכרחות שוב להסתתר בתוך הבורקות, ולנהל אורח חיים עלוב על פי השריעה. בהנחה שליילה הינה אישה אמיתית שעדיין מתגוררת בקאבול, האם היא תהיה מסוגלת להיכנס לאותו הנהר פעמיים?

השאלה שנשאלת באופן טבעי על ידינו, קהל הקוראים המערבי, לגבי איך 38 מיליון האפגנים הניחו ל”קומץ” הטאליבן להחזיר לעצמם את השלטון במדינה, הינה שאלה נאיבית בלשון המעטה. על מנת לענות עליה חייבים להבין את הפסיכולוגיה הקולקטיבית של בני ארצות האיסלאם. בדרך כלל, העם מזמן לעצמו שליטים שכבר קיימים בתת-המודע הכלל-חברתי שלו. בכל המדינות המוסלמיות השקפת העולם המערבית והערכים המערביים השתרשו אך ורק בערים הגדולות עם אוכלוסייה משכילה בחלקה, בעוד שכל האזורים הפריפריאליים של הארצות ההן ממשיכים לחיות לפי המנהגים הפטריארכליים שלהם ולפי אמונתם. האמונה – היא הגורם, שבגללו תושבי קאבול פגשו בצהלה את פני המוג’אהידין והתגאו בבניהם שנפלו כשהידים, כפי שמתואר בספר. הגורם החשוב לא פחות הוא הפחד. שלטון הטרור והפחד מסוגלים לשבור גם את האישיות הכי חזקה והכי מושלמת, כמו שניתן לראות גם ביצירה זו.

בשל כך, הקיום ההדדי של המערב ושל המזרח המוסלמי אינו אפשרי בעליל. התרבות, המנטליות, הערכים, ותפיסת מושג החרות שלנו שונים ומנוגדים בהחלט. לכן, פרק הסיום של “1000 שמשות זוהרות” נראה לי מלאכותי מאוד. אזכיר, שעלילתו של הספר מסתיימת בתחילת שנות האלפיים, לאחר הפיגוע של ה-11 בספטמבר. הרושם שלי הוא שתושב ארה”ב חאלד חוסייני כתב את הפרק הזה תחת פיקוחו ולפי הוראותיו של המו”ל. לטיעוני יש שתי סיבות. סיבה ראשונה, הפרק הזה מציג לנו תמונה אידיאליסטית של משפחה מוסלמית שהקימה בסופו של דבר ליילה, וגם את השינויים הפוזיטיביים המהירים מדי שמתרחשים בקאבול. הסיבה השנייה היא, שלהבדיל משלושת הפרקים הקודמים, הפרק הזה דחוס מאוד. במילים אחרות, סיומו של “1000 שמשות זוהרות” מגלם לא את הדברים כפי שהם היו באפגניסטן, אלא את האידיאולוגיה האמריקנית כלפי אפגניסטן בתחילת שנות האלפיים. בדרך כלל זה נעשה בספרות במטרה אחת פשוטה – לא להבהיל את הקורא, לתת לו תקווה. אציין, שסיומו של “רודף העפיפונים” מעניק לקוראיו תקווה גם כן, אך יחד עם זאת הוא נראה אמיתי הרבה יותר.

אמנם כל זה אינו גורע בעיני מחשיבותו של “1000 שמשות זוהרות”. רב הרצון לחזור כאן על הקלישאה הרווחת, שבתום קריאתן של יצירות מהסוג הזה הקוראות מתחילות להשוות בין החיים שלהן לבין אלה של מריאם וליילה, ולהעריך מחדש את מה שיש להן. אך אני אסתייג מהשוואות. החשוב בשבילי הוא להבין שעלילת הספר איננה פרי דמיון, אלא מציאות אכזרית, שלמרבה ההפתעה והצער, עדיין קיימת בכדור הארץ אפילו במאה ה-21.

קיראו על הסופר חאלד חוסייני בויקיפדיה

אלף שמשות זוהרות בויקיפדיה

צפו במקדימון ההצגה של תיאטרון הגשר “אלף שמשות זוהרות

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

five + thirteen =