לוח וגיר: שירי זמר על בית הספר

לציון פתיחת שנת הלימודים, שהולכת להיות מסובכת ביותר, הנה מאמר רחב-יריעה על שירי-זמר מסוגים שונים ומשונים, שעוסקים בבתי-הספר ובדמויות המורים.

שירי זמר שנושאם הוא מורים ומורות, בית ספר וכיתה, לזיכרו היקר של אברהם תבורי, המחותן שלנו, שהלך מאיתנו. אמנם מורה הוא לא היה, אלא מהנדס מומחה, אך דמותו היפה והנאצלת, תבונת מעשיו, אנושיותו  ואהבת האדם שבו, עשוהו דמות מחנכת מאין כמותה. יהא זיכרו ברוך! המאמר מוקדש למורים כולם בהוקרה, עם סיום שנת הלימודים תשפ"א, שהיתה שנה של הסתגלות לעולם משתנה וקשה, לטכנולוגיה של זום ולריחוק מהתלמידים והיתה כרוכה בהרבה לבטים, ולכן קבלו בחיוך שירי הוקרה, או שירי צחוק ודמע, אך גם ליגלוג וביקורת ותיהנו, ואולי גם תזכו להעלאת שכר כראוי לכם.

חלק ראשון: שירים מלאי אהבה, חיוב או הומור

כשאנחנו חושבים על שירים המוקדשים למורים, לבית הספר, לימי ילדותנו בלימודים, למה אנחנו מצפים? לשירים נוסטלגיים של התרפקות ואהבה? או לשירי ביקורת דווקא, על קשיים מתחומים שונים? ואולי על דמויות מופת של מורים? על אהבות ילדות בכיתה מתחת לעיני המורה? כל זה קיים, כמובן, בשירה הישראלית, אבל כשאנחנו בוחנים את שירת הזמר, כלומר – שירים שנכתבו במכוון ובמודע לשירה, כטקסט ללחן, מצפה לנו, כמדומני, הפתעה. ונביא מספר דוגמאות.

נפתח בשיר ממש מפתיע ונועז, שיר שלא נכתב היום אלא בזמנים לכאורה "צנועים" יותר, כי דומני, שכאשר חושבים על שירים שנכתבו למורים או עליהם, יש לי רושם שאחד השירים שנחרתו בזיכרונם של מי שהיו תלמידי ישראל לפחות עד שנות ה-90, הוא שירו הנועז של יענק'לה רוטבליט, בעל השם התמים, "לוח וגיר", שכולו רצוף אהבת התלמיד למורתו בשיעור. ייתכן שהיום לא היה מעז לפרסם אותו, אבל כאשר הושר ברוב התלהבות על ידי כולנו, בני דורות אחדים, ואף זכה לכשבעה ביצועים, איש לא ראה בו משהו נועז. הביצוע הראשון היה של שמוליק קראוס, שלמענו בכלל כתב רוטבליט את השיר בעודם צעירים ושובבים – קראוס בוגר מרוטבליט בכעשר שנים – וביצע אותו בשנת 1970, והשיר נכלל באלבומו "שבעים שמונים" כעבור כעשר שנים. הוא נהנה לשוב ולבצעו והשיר הפך פופולרי. לימים ביצעו את השיר, בין השאר, גידי גוב, דני ליטני ויובל בנאי. ואין תמה. השיר, עם לחנו העליז ושמחת ווידויו התמים של הנער, כובש לב, למרות ואולי בגלל שדמותו של התלמיד אינה בדיוק זו של אחד השקוע בלימודיו ומעריץ את חוכמתה של המורה, שהרי הוא שקוע באהבתה. ולכן  במרכז השיר ניצבת השורה האלמותית "לו היית קצת פחות המורה שלי קצת יותר  הנערה שלי…" השיר נקלט היטב וכולנו שרנו אותו בהנאה. והנה מילות הבתים הראשונים: "לוח וגיר, מפה על הקיר/ מחברת יומן וצילצול/היא שהיתה, מורה שעשתה/לי בלבול.//שם בכיתה/אהבתי אותה/ הייתי כמו אפלטון/חושב וחולם על מה שלא/בא בחשבון.//לו רק היית קצת פחות/המורה שלי/לו רק היית קצת יותר/נערה שלי/הייתי מראה לך מיהו הילד/ הכי מפותח בכיתה". בהמשך, הוא אף שופך את ליבו ומשיח שאינו יכול להירדם בלילה כי הוא חושב עליה, איך שם בדירה בה היא נמצאת עם חברה שלה? ואיזה תקליט היא שומעת? האם היא זוכרת אותו? כי הוא רוצה להיפגש איתה בשבת. הוא רוצה שהיא תספר לו מי היה הראשון שלה ועם מי היא "הולכת  לישון". הוי, כמה היה רוצה שהיא תהיה נערה שלו ופחות המורה שלו… נו, הזיות אהבה מיניות מעין אלו של תלמיד תיכון (המזכיר את אפלטון…) הזיות שממלאות אותו לא רק בלילה, אלא גם בשעת השיעור למולה ואל מול הופעתה ומראיה – אכן הרשימו אותנו בשעתן בנועזותן, בהומור הקליל שבהן ובנחמדותן. הן גם שולבו בלחן קליל, רווי שמחה ומקסים. ובכל זאת, ספק אם היו עוברות דווקא היום את סף המבחן "החינוכי", או את עיניהן הבוחנות של נשות ה-METOO. אך אם להודות על האמת, השיר נשאר חקוק בצדק בזמר העברי גם בשל ההומור והרחמים על המסכן, כמו רבים משיריו של רוטבליט, פזמונאי מחונן ששיתף פעולה עם מיטב הזמרים, ובסוגריים נוסיף כי לנוכח העובדה שאפילו נשיא צרפת מקרון נשא לאישה את מורתו, ש"נעשתה קצת פחות המורה שלו" והעולם לא רעד, השיר של רוטבליט וקראוס חי וקיים.

בקוטב המנוגד, לפחות בדור שלי ובדורות הקרובים לו, אולי עולים בזיכרון שירים שהורינו היו מפזמים על "החדר" שבגולה ממנה באו, אף כי אצלנו רובם לא למדו בו, שהרי דתיים הם לא היו, והיה בהם לא פעם לגלוג כבד ל"חדר", ובכל זאת נשמר בהם כלפיו חסד ויחס נוסטלגי. כך הנחילו לנו הורינו עוד בילדותנו שירים, שחלקם הלעיגו על החינוך המסורתי בגולה, בעוד אחרים דווקא נטו חסד לאווירה היהודית. הנה למשל, גלגולו של השיר "יש לנו תיש, לתיש יש זקן/ולו ארבע רגליים וגם זנב קטן", שמחברו הוא יצחק אלתרמן, אביו של נתן אלתרמן, שהיה ה"גנן" (או בכינוי מובן יותר, ה"גננת") הראשון בתל אביב בשנת 1913. לשיר היו עוד בתים אבל לרוב לא שרו אותם, אף כי נזקקו  בתל אביב של העלייה השנייה לשירים ארץ ישראליים חדשים ומותאמים למציאות המתהווה עבור הילדים. אבל התיש בעל הזקן, כנראה ביוזמת אלתרמן עצמו ולא רק ביוזמת הצברים הקטנים, הפך לרבי המכה ומצליף בתלמידיו שב"חדר", והנה השיר הידוע ודאי לכולנו: "יש לנו רבי, לרבי יש זקן/ולו הרבה תלמידים, והוא מכה אותם//בסרגל, במקל, במה שבא ליד/בסרגל, במקל, במה שבא ליד". כמובן שבקיבוץ שלנו, ודאי גם בקיבוצים אחרים, וגם לאחר עשרות שנים, היתה מתלהטת אז הורה עליזה והשיר שב והושר מלווה ברקיעות רגלים עליזות. בה בעת לימדו אותנו, בעיקר בבית הספר, שיר אחר, יפה ואידילי, על "החדר", שמו: "חדר קטן צר וחמים". לא נתפלא, כמובן, כשיתברר שהשיר תורגם מיידיש, זו השפה שבה חובר על ידי מרק ורשבסקי, שגם הלחין אותו כבר בשנת 1901. לא חלף זמן רב והשיר תורגם לעברית על ידי הסופר פסח קפלן בשנת 1903, ולא ייפלא כלל שנחטף ביישוב הקטן בארץ, שתושביה צמאו לשירי ילדים ובחלוף השנים הפך לחלק מהרפרטואר של שירי העם. יתכן בהחלט שהוא גם סיפק את רגשות הנוסטלגיה של החלוצים לביתם שבעיירה, בוודאי גם של חברי הקיבוץ והעמק שלנו, שהתרפקו עליו. וכך נשמע השיר: "חדר קטן, צר וחמים/ועל הכירה אש/שם הרבי את תלמידיו/מורה אלף בית.//את תורתי, ילדי חמד/ שימעו, זיכרו נא./שנו, ילדים, וחזרו/קמץ אלף – א.//אל תיראו אם בתחילה/יקשה זה מאוד/אשרי מי שלמד תורה/ומה ליהודי עוד". את החלק האחרון שמובא כאן ואת החלק הבא אחריו שאינו מובא כאן, לא שרו כמובן, כי הנושא הפך להיות אותיות האל"ף בי"ת, כשהן טבולות בדמעות ובדם יהודי בגלות, כמסמלות את הגורל היהודי. אבל אם מסתכלים בהן היטב – ניתן להבחין שיש בשיר גם נחמה ומסר ציוני. שהרי בשל כך הפתרון הוא בציונות, אבל עצם הזכרת הדמעות והדם לא הלהיבה את השרים והם סילקו אותן…

אבל יש גם אלף בית צברי ועליז! איזהו? ובכן, מי אינו יודע? זהו שיר שמח ועליז על אותיות האל"ף בי"ת, כשהן באות בראשן של מילים מן המולדת הארצישראלית, ולכן הוא מילא באופן מושלם את מקומו של "השיר העתיק". זהו, כמובן, שירה של נעמי שמר, שהתקבל בהתלהבות עצומה, ומה הפלא? את נוף החדר והרבי והגלות והדמעות בגולה המירה צהלת הארץ הזאת, נופה ושמחתה. הו, איזו שמחה נהדרה! – ורק תופעה אחת מדהימה, אף שכמעט שאינה מורגשת. ומהי? שלא נזכר כלל מורה ולא נזכרת מורה המלמדים את השמחה הזאת של האותיות. אמנם נזכרים לוח וגיר וצבע, אבל לא נזכרים כיתה וסביבת לימוד או מורה. ולמה? כי הקשר לטבע ולארץ הוא העיקר, וילדי הארץ הזאת הרי חופשיים, עליזים, לומדים בשירה וריקודים, והמורה אינו גורם מכריע, או מעצור, או גורם מרסן. זאת, למרות שבבית ספרנו, בו למדה גם נעמי שמר, היו המורים בעלי סמכות רבה ושלטו ביד רמה. אולי זו הצהרת שחרור. מכל מקום, עשרים וארבע אותיות האל"ף בי"ת – יש, והן העיקר, וכמו בחוברות הלימוד הן מתקשרות עם אובייקטים חשובים לילד בתקופה מסויימת, והם יפים ומרנינים ומושכים את הלב, וחלילה שיופיעו בהם דמעות ודם וגלות. אין תמה שהשיר אף זכה ל-6 ביצועים נוספים, בנוסף לזה הנהדר של נעמי שמר עצמה, ולפופולריות עצומה.

הנה כך הוא נשמע בחלקו הראשון: "אל"ף – אוהל. בי"ת – זה בית,/גימ"ל זה גמל גדול/מהי דל"ת – זוהי דלת/שפותחת את הכול./(אל"ף-בי"ת-גימ"ל-דל"ת).//ה"א – הדס, ו"ו הוא וורד// שפרחו לי בחולות./ זי"ן-חי"ת שתיהן ביחד/זהו זר חבצלות./(ה"א-ו"ו-זי"ן-חי"ת).//בני השש ובני השבע/אל"ף-בי"ת אל"ף-בי"ת,/מציירים בגיר וצבע/אל"ף – בי"ת , אל"ף – ב"ית/ויוצאות במחול מחניים/אל"ף, אל"ף – בי"ת/אותיות עשרים ושתיים/אל"ף – בי"ת./(אל"ף-בי"ת-גימ"ל-דל"ת-ה"א-ו"ו-זי"ן-חי"ת). כך הולך השיר וצובר את אהבותינו בארץ ישראל, וברוב תבונה, כשהפזמון על בני השש ובני השבע לא רק מפרש את הקהל שאליו מיועד השיר, אלא שב ומרכז את האותיות שהצטברו ומוסיף היבט עליז לדברים. מה שברור הוא, שהעצמים המכונים בשם – נטולים כולם מן הטבע הארצישראלי, שעדיין אינו כה מיושב ויש בו חולות, ונוף, וחיים מדבריים, אבל יש בו גם יופי, ויישוב, ומן, ונופת לאכול, ונעימות, ופרפרים מעופפים, וצחוק עד לב השמיים! כי הרי באות רי"ש נמצא "ראש גדול על הכתפיים (של) ילד טוב ירושלים", ולכן אך שמחה וריקודים מלווים את הלימוד, ובאותה עליזות "נגמרה העבודה", אפשר ללכת, גם הילדים וגם האותיות, ונגמר השיר. וכל זה, נשוב ונזכיר, בלי להזכיר כלל מורה או מורה! מעניין. ובכל זאת, חסרונם כנראה אינו נובע מכך שנעמי שמר חשבה שאינם דרושים (היא הרי למדה לפניי – כמו שכבר ציינתי – באותו בית ספר שאני למדתי בו בעמק הירדן, והיו בו מורים רבי ייחוד ואישיות נפלאה), אלא שכאן, בשיר הזה, שבו שלטת הזיקה לארץ ולשמחת הלימוד והשעשוע, אין מקום כנראה למבוגר.

לסיום החלק הזה, נביא עוד שיר טוב לב ואופטימי, והפעם – מבן דור הצעיר מנעמי שמר והוא כבר יליד שנת הקמתה של המדינה. הוא אף נולד והתחנך לא בקיבוץ אלא בתל אביב (אבל בבית החינוך לילדי עובדים על שם א. ר. גורדון), אך דווקא הוא מתרפק יפה כל-כך על ההוויה החלוצית והחקלאית של טרום המדינה בקיבוץ ובכפר. גם בשיר הזה מופיעים המורה ובית הספר כגורמים מחנכים ומנחילי ערכים של אהבת המולדת, ויש להניח שרבים מן הקוראים כבר שיערו כי מדובר בשירו הנודע של עלי מוהר, "שיעור מולדת". מה חבל שמוהר, הפזמונאי רב הכישרון והעושר השירי, שוחר אהבת הארץ והאדם, לא זכה לאריכות ימים ונפטר אך בן 57 בשנת 2006. עם זאת, רבים משיריו מושרים גם כיום, וגם בלא שהשרים יודעים כלל מיהו מחבר המילים. ייחודו של שיר זה הוא שבו המורה היא המסמלת את ההתרפקות על הארץ הזאת, על נופה ועונותיה, ובה מתגלמים כל הטוב והתמים בילדות של דורו. וכך, המורה עצמה הופכת חלק מכל העושר והחיוב הזה. מעניין אף לראות שהמילים הללו חוברו ללחן של אפרים שמיר, מלהקת "כוורת" דווקא, ששיריה סימנו מפנה מהפכני בשירי הדור. ואיך אירע הדבר? היה זה לחן ישן שחיבר שמיר, אך לא מצא לו כותב, וכיוון שעלי מוהר חיבר ללהקת כוורת מילים לשירים רבים, הוא נעתר וחיבר מילים בהחלט לא אופייניות ללהקה ללחן זה. המיוחד הוא שהשיר דווקא הפך לאחד הנודעים שבשיריהם, פרץ גבולות של גילים וקהלים, והכל התרפקו על ארץ ישראל הטובה והישנה דרך "שיעור המולדת" של המורה, לא כל שכן שהכל כתוב במבט נוסטלגי, מבט מתודעתו של המבוגר המתרפק על ילדותו. ומה העניקה המורה לתלמידיה הרכים בשיעור? קודם כל את האווירה, את חדר הלימוד, ובו תמונה תלוייה על הקיר ובה איכר חורש את האדמה. כמובן, סביר להניח שזו תמונתו הנודעת של א.ד. גורדון, שעל שמו נקרא בית ספרו של עלי מוהר, ושעל הבית שהקימו לזיכרו בבית הספר שלי התחנכנו "בבית החינוך המשותף" בעמק הירדן. בהמשך השיר, על רקע תמונתו של האיכר החורש, המורה מדברת על הסתיו המגיע, ושפע הגשמים שיבואו ויצרו מראות יפהפיים, כלומר – העונות מתנהלות כסידרן, והפרחת הארץ עולה כפורחת, וכל המראות הללו של העבודה החלוצית הזאת, ואפילו כלי העבודה, ניגנו ושרו כשהילדות היתה תמימה ויפה. ואם לומר את האמת זה לא רחוק ממה שגם אנחנו הרגשנו, ולכן נביא את השיר הקצר בשלמותו, כי מחברו, מבצעיו, וגם השיר עצמו, ואפילו אנחנו – ראויים לזה: "אז בבית הספר/על הקיר תמונה/והאיכר חורש בה/את האדמה/וברקע, הברושים/ שמי שרב/ חיוורים/האיכר יצמיח לנו לחם/שנהיה גדולים.//והמורה אומרת:/"עוד מעט כבר סתיו,"/בשיעור מולדת/היא מראה חצב./היורה יבוא עכשיו/שפע טיפותיו/ כווילון שקוף על פני העמק/הפורש שדותיו.//כך זה היה, פשטות רבה/כך זה הצטייר בילדותנו/שהיתה יפה./וכך בדמיוננו התרבו הפלאות/הפטישים ניגנו/ המחרשות רנות/יש יוגבים ויש כורמים/ארץ של רועים/כך זה הצטייר בילדותנו/  שהיתה יפה".

וישנו גם צד שונה מזה החיובי והאוהד בעיקרו, והוא צד הביקורת, וביטויה גם בדרכי לגלוג. ואם אנחנו כבר בפרשת ליגלוג וביקורת, נפתח בשירה הנודע של יונה עטרי, המכונה "המורה לזימרה", העושה את המורה הזאת ליעד מלוגלג ונלעג. זה מפתיע. כי לא היינו מצפים משחקנית, בדרנית, וזמרת בשיעור קומתה של עטרי ללגלג דווקא על המורה לזימרה. הרי היא היתה זמרת אהובה, שנודעה במיוחד במחזות הזמר שכיכבה בהם, כשעוד היו בגדר סנסציה ואירוע תרבותי מעורר מחלוקת. כך אירע, למשל, במחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" מאת סמי גרונימן, שגם תירגם את מחזהו מגרמנית לעברית, בעיבודו המבריק של נתן אלתרמן שהוסיף לו פזמונים, והמוסיקה של סשה ארגוב הפכה אותו למחזה לתפארת. הוא הוצג בתיאטרון הקאמרי בשנת 1964, כשמחזות הזמר נחשבו עדיין, כאמור, לסוגה נחותה. להפתעת כולם, היה המחזה להצלחה אדירה, ויונה עטרי, שכיכבה בו עם אילי גורליצקי, הפכה לזמרת-שחקנית נודעת. ובכן, האם נתאכזב כשנקרא ונשמע מפיה את "המורה לזימרה"? והרי לא שבח למורה בשיר אלא… לגלוג וביקורת שנונה! המילים השנונות הן של הפזמונאי הנודע והמבריק בן התקופה ההיא, עמוס אטינגר (יליד 1937), והלחן של מאיר הרניק, גם הוא אז איש רשות השידור. והנה, השיר הזה דווקא זכה להצלחה גדולה בסוף שנות ה-60 (אז עוד לימדו זימרה בבתי הספר) והיה ללהיט כללי. וכך נשמע השיר בראשיתו: "יום יום עם בוקר זה ברור/(החמה מאירה)/אני נכנסת לשיעור/(המורה לזימרה)/ומבקשת אם אפשר/לפתוח שני דפי נייר/ולרשום (ממההה?)/דו, רה, מי/דו, רה, מי/רה, מי, פה/רה, מי פה/ מייי, מייי/מי זרק עלי קליפה?/מי זרק עלי פה גיר?//לא יודעים, לא יודעים./קלמנטינות על הקיר?/לא יודעים, לא יודעים./מישהו רוצה לשיר?/כן…ן!/ ובכן! הוי כמה רע, רע רע/שיש צרה רה רה/ושמה מורה רה רה/של זימרה…/(ושוב) אך כשאני מפנה ראשי אל תלמידיי/שרים הם רק מה שכל כך אהוב עליי/ הבאתי זמר קל עימי/על שפת ים כינרת/(זאת שירה, זאת שירה)/אותו חיבר הגידו מי? (המורה לזימרה)/אם רק תשירו צליל אחר/אפתח ראשכם עם הפסנתר!/ וואוו! ובכן…/ מה הה ה?/בול, מי, לה/ועוד מילה/תו אל תו/תו אל תו". אלה שני חלקיו הראשונים של השיר הארוך, הפרוע,  ומלא החידודים, ההומור, והצחוק, על המורה המסכנה לזימרה, שאינה מבינה את תלמידיה והם בתגובה לתמימותה מתעללים בה. היא אפילו שואלת בהמשך מי מסר ומי שלח למי מכתב מאחורי גבה, ואם דן אוהב את רות, והם כמובן עונים "לא יודעים, לא יודעים". היא מאיימת שאפילו אם ציוניהם בתעודה יהיו כולם טובים, הציון הרע בזימרה יפגע בכל כי יוריד את הממוצע, אבל הם לא מתרשמים ולא יודעים כלום על באך, אבל גם לא על שירים עבריים, והם רוצים רק שירי רוק. כל זאת, למרות שהיא מבקשת לחנך אותם על אהבת הארץ, על שירי ארץ ישראל. אבל אולי דווקא בגלל זה, שהרי הם ילידי הארץ ואוהביה הגדולים, ושונאי דיבורים, והם בני דור שמוסיקה חדשנית דוברת אליהם. בקיצור – קשים חייה של המורה הנלעגת לזימרה. את שיריה לא רוצים התלמידים (מן הסתם כבר תלמידי תיכון) ללמוד ולשיר, הם נוטים ברוח התקופה לרוק, והיא נלעגת במאמצי הלימוד, וכמובן שאין כל סיכוי שתשתלט על הכיתה המתפרעת מאחורי גבה וזורקת  מכתבים. והאמת, כך היינו גם אנחנו בבית החינוך שבעמק הירדן, עד שהגיע המורה למוסיקה רב הידע המוסיקלי הכללי ויכולת השליטה, מנחם שיאון, יליד צ'כיה וניצול השואה, והקסים אותנו והעניק לנו אוצרות של ידע והבנה מוסיקלית. כיום, מכל מקום, הבעייה הזאת אינה קיימת. למה? כי אין יותר שיעורי מוסיקה, ובכלל – ענייני תרבות ורוח ואמנות סולקו כמעט מן המערכת.

בהקשר זה, של עניני תרבות ורוח, נזכיר את שירה של דתיה בן דור. היא כבר ילידת 1944, משוררת, מספרת, ומלחינה, אהובה ופורייה לילדים, שחיברה גם את המילים וגם את הלחן (לפי לחן עממי), לשיר  "מורים, מורים", שאותי דווקא הפתיע כשהוא בא ממנה. השיר נפתח אף הוא בתלונה קשה דווקא על המורה לזימרה. אלא שהפעם, כשהשיר נכתב בשנות ה-80, כבר עולים ניצוצות של מרד בסמכותם של המורים בכלל, ואין זה רק צחוק או ליגלוג ביקורתי. המורים אפילו מזיקים! יותר מכך, הפעם דוברת גם בת וגם בנים, ולא הכיתה כגוף כולל, ובתלונות ספציפיות מצד שניהם כלפי מקצועות וכישורים מוגדרים, וטוענים שבלעדי המורים הם דווקא מצליחים בהם, ולכן קל מאד להיפרד מהם. הנה דברי הבת: "פעם אמרה לי המורה לזימרה:/איך שאת מזייפת, זה ממש נורא!/את לא מבדילה בין סי-במול-א-לה./לא תוכלי לשיר אצלי במקהלה/לא תוכלי לשיר, לא תוכלי לשיר/לא תוכלי לא תוכלי לא תוכלי לשיר!/ אז אמרתי לה שלום, היה נעים להכיר/ ומאז אני לא מפסיקה לשיר". כלומר – המורה לזימרה, בביקורתה חסרת ההתחשבות, עשוייה היתה לקטוע את עניינה של הילדה במוסיקה בכלל. אלא שהילדה דווקא נפרדה מהמורה הקשוחה בשמחה, והנה, דווקא אז, מתוך חופש מוחלט, החלה לתת ביטוי מוסיקלי לכישוריה, לשיר שירה עצמאית ושמחה. המורה היתה אך מעצור לכישרון. אין זו המורה המגוחכת מן השיר של יונה עטרי, זו שדווקא יודעת הרבה אך חסרת יכולת להשתלט על הילדים הפרועים, ואין זה שיר הומוריסטי ושמח, אלא שיר מרדני ומתגרה. הטון חדש. בהמשך, באותו אופן, דובר תלמיד על המורה לציור, שלעג לו שאינו מבין במונחי צבע וקומפוזיציה, וחסר לו בסיס תיאורטי לציור, אך משברח מהמורה הקפדני וחסר ההבנה לנפשו, "מאז אני לא מפסיק לצייר", מאז חלה פריחה אמנותית. וכך אירע לילד שרצה ללמוד בלט וננזף והמורה עלב בו עד שעזב והפך לרקדן, וכך מסכם השיר לגבי התשוקות האמנותיות: "אז גם אתם חברים אל תפסיקו לזמר,/אל תפסיקו לרקוד, לנגן ולצייר/כי כולנו זמרים, כולנו ציירים/כולנו נגנים, מלחינים משוררים./כולנו רקדנים, כולנו שחקנים/כולנו… שטוזונים!!!"  הווי אומר, לכולנו כישרון אמנותי טבעי, ויעלינו להפעילו בעצמנו להנאה ומבע עצמי, בלי מורים קשוחים והרסניים.

אבל קיים גם הצד של המורה, זה הסובל מתלמידיו או ממבנה החינוך. בתחום זה ראוי להזכיר את השיר הסיפורי רב העניין ובעל השם של לשון נופל על לשון, ולכן רב המשמעות הכואבת, "חנוך המחנך". בשיר

מסופר איך חנוך המחנך איבד את משרתו בכיתה י"א 2 שלא בצדק, וכבר בשמו "החינוכי" מובלט העוול שבכך. ומדוע? כי חנוך, המורה לספרות, איבד את קור רוחו כלפי תלמיד מופרע שהטריף את דעתו, אך נענש בכך שאיבד את משרתו. השיר, שנכתב על-ידי ערן צור, בוצע על ידי להקה שפעלה בראשותו בראשית שנות ה-90 וזכתה לשם ולקהל רב, ונקראה בשם יוצא הדופן, "כרמלה גרוס ואגנר". הלחן חובר על ידי יובל מסנר חבר הלהקה, אך המילים חוברו, כאמור, על-ידי ערן צור עצמו, שהוא זמר ופזמונאי בולט ופעיל עד היום, ומתברר שהן בעלות חשיבות מיוחדת עבורו. בראיון מאוחר הוא סיפר כי זהו שיר אוטוביוגרפי, המספר על אירוע שאכן אירע לאביו, שהיה מורה לספרות באותו בית ספר ובאותה כיתה, ואפילו שם התלמיד המופרע הוא אמיתי! וכך גם מוסבר שירבובה לשיר של השאלה "למה", המופנית אל "אבא", בעוד שהשומעים ודאי תהו איך ולמה. ומהו הסיפור? שבבית ספר שבמפרץ חיפה, על יד בתי הזיקוק, בכיתה י"א 2, שלמדה במגמה לבגרות מלאה, ובה לימד המורה לספרות, חנוך המחנך, יום אחד כל הכיסאות והשולחנות נמצאו זרוקים ומפוזרים על הריצפה, ולמה? כי היתה מהומה גדולה. ואז הזמר שואל: "מה קרה אבא? מה קרה?/ מדוע רגזת כל כך?", ואז מתברר כי במשך כל שיעור הספרות נשמעו מתוך הדממה חריקות הכיסא המעצבנות של התלמיד המופרע, גילי גרשלר, ואז "חנוך התעצבן איבד את השליטה/בעט בכיסא השבור בפינה/תפס את התלמיד בצווארון החולצה/ ודפק לו את הראש בריצפה/ואז התפרצה מהומה בכיתה /ואז המנהל הזמין משטרה/וזה הסיפור על איבוד המישרה/ של חנוך שחינך את כיתה י"א 2 /במפרץ חיפה…". וזהו. כך נגמר השיר העצוב והמזדהה עם חנוך. וכי לא נהג באופן אנושי? והרי באמת אפשר להשתגע בגלל ילדים מופרעים כאלה. ומעניין, שלאחר שנים עדיין כאב לערן על אביו והוא סיפר בראיון כי הכל אמת, וכי הוא כתב את השיר על מנת להתחשבן בו עם אותו ילד מעצבן שגרם לכל, ואכן, אין תמה שההזדהות עם המחנך מפעמת בשיר למרות מקצבו הסוער.

מבחינה זו קיים שיר מדהים עוד יותר, שחובר מנקודת תצפיתו של המורה עצמו, מהגברים הבודדים שעדיין משמשים מורים, אבל הכותב היה מורה במישרה חלקית. ומפתיע, דווקא המורה לאזרחות חש שעולמו הרוס, חסר משמעות, ואפילו מאיים עליו, והוא שופך את מרי ליבו בשיר מר וסרקאסטי. במפתיע גם מתברר כי זה שירו של יובל מנדלסון, יוצר מקורי שפועל בשנים האחרונות. הוא עצמו חיבר את המילים והלחן, והקליט אותו עם להקתו החדשה בעלת השם המפתיע "המסע לפולין" (קודם נקראה להקתו "השייגעצ"). השיר בוצע והוקלט בשנת 2017 וקרוי "המורה בכיתה", והדובר בו הוא עצמו המורה לאזרחות, כפי שמנדלסון עצמו היה בצד פעילותו המוסיקלית. גם שיר זה הוא אם כן בעל צביון אוטוביוגרפי, ואעז להוסיף שבאמת מקצוע כל כך חשוב זה אכן נלמד מספר משעמם וחסר כל עניין ורמה, עקרונית ורוחנית.

מכל מקום, הזמר מוסר את הזיותיו, תחושותיו, ומחשבותיו, וכך מוצג עולמו הפנימי. שיר זה הוא עדות בולטת להחלפת שירי ההיתול וההומור, אפילו זה הלעגני, שרווחו בעשורים הקודמים, בשירי מחאה בעשור השני למאה הזאת, ולפנינו שיר מחאה עז ביטוי אך גם שובר לב.

שורותיו הראשונות של השיר נגלות כהזייה וכסיוט, ומתבררות כמתרחשות בביתו ובתודעתו המבוהלת והסולדת מהיציאה הכפוייה לכיוון רמת גן, שם נמצא בית הספר שלו. בבית השני מתברר שאהובתו בהריון, מה שמגביר את הכורח המשפחתי לסבול לשם הפרנסה. כך, הוא יבעט בזעף בדלת הכיתה, וייכנס, אבל גם בפנים יהיו לו חזיונות מבעיתים, אם כי בכיתה הם כרוכים דווקא בטבע ובחוץ, אבל הוא ימשיך כי אין ברירה. הוא אפילו מנסה לשכנע את התלמידים בחשיבות מקצועות הלימוד, אבל אלה דווקא הנדסה ומחשב. והנה הדברים כניסוחם בשיר:

"מתחת לריצפה יושב אדם ומסתכל לתיקרה / יושב אדם ומחכה שהתיקרה תיפול לו על הראש / תמעך אותו יפה ודק כמו קרש לחיתוך של ירקות / חושב דקה, יושב שעה, והתיקרה לא ממצמצת / אז הוא נכנס למכונית / נוסע בכיוון של רמת גן / העיר רמת גן. // הבטן של אהובתי / הלכה והתנפחה / (אמרתי ) / הגיע זמן לשלוף את הטס / עכשיו צריך לסבול במונחים של משפחה / בועט בדלת ונכנס /בוקר טוב תלמידים / בוקר טוב. // המורה בכיתה יש לו עיניים בגב / הוא כותב על הלוח  / קוצים בחמסין  וחבצלות בסתיו / העורבים השחורים / מכים בכנפיים / מנפצים חלונות / נכנסים אל החדר /פנימה / והמורה ממשיך קדימה."

לא נביא את ההמשך כניסוחו בשיר, כי השיר ארוך, אבל רק נציין כי אחרי תיאור הסיוט בשיעור, מגיע בית ארוך ושובר לב המתאר שכל המורים נמצאים בהפסקה בחדר המורים, ואז לפתע המורה לפיננסים משה תורג'מן, ש"ליבו לא עמד בזה", נפטר לזעזוע כולם. וממש נורא, והמורה עידית אפילו לא הספיקה להגיד לו שראתה בו יותר מידיד, והנה, תלו מודעת אבל, אבל ממש על ידה כבר מופיעה מודעה שמחפשים מורה מחליף, כאילו דבר נורא לא אירע ואין ערך לחיי מורה. ואז חוזרים סיוטיו הקודמים, והשיר מסתיים במצוקתו של המורה שעכשיו דובר על עצמו בגוף שלישי: "והמורה / לאזרחות / הוא לא רוצה למות /  בתור מורה לאזרחות / אימא! אני לא רוצה למות."

השמעת הזעקה, עם השיר כולו, בביצוע הלהקה ברוק גיטרות כבד וחצוף, משמיעה מחאה מאויימת, קודרת, וחסרת פשרות, כנגד סידרי החינוך והמערכת, ונוגעת בנשמה. אמנם, לא ברור מהם גורמי המצוקה. וגם יש להניח שיוצר מוסיקלי לא ייהנה במיוחד מהוראה. אבל השיר מרשים בעוצמתו ומוביל לכיוון שלא שיערנו בענייני חינוך.

לידיעת שרת החינוך החדשה.

ויש גם שיר צהלה חצוף של תלמידים עם סיום הלימודים. השיר הקצרצר הזה קרוי "הורה סחרחורת", ולא ייאמן שמחברו הוא, לא פחות ולא יותר, אלא נתן אלתרמן עצמו, והוא נכתב עוד לפני קום המדינה. עם זאת, דומה שהשיר המפתיע בנועזותו היה באותן שנים ביטוי קונדסי לצהלת היציאה לחופש, ולא ביטוי למחאה כנגד הלימודים והמורים. לשיר היו גרסאות  אחדות כי בתי ספר שונים הכניסו בו גיוונים והלצות. אני אביא כאן את הנוסח הזכור לי מ"בית החינוך המשותף" שבעמק הירדן שככל הידוע לי הושר גם בבתי חינוך אחרים: "לא ללימודים הלב פתוח / לא למורים נשאנו ראש / את הלימודים ייקח הרוח /  ועל המורים ציפצוף ארוך. // אם לא למדת – כלום לא קרה, / כיתה נשארת – זה לא נורא / הורה סוערת / כיתה ח' עוברת / ככה תמה שנת הלימודים."

אנחנו נהגנו לשיר לאו דווקא על כיתה ח', וכל אחד שר על שנת לימודיו שנגמרה, אך בלטה במיוחד כיתה ח' כיוון שאז לא העלו עדיין על הדעת את קיומה של חטיבת ביניים, וכיתה ח' סימנה סיום רב משמעות של מעבר לבית הספר התיכון, שלא כולם זכו לעבור אליו. ומה מתאים יותר לחגוג עימו את האירוע אם לא הורה יפה לאומית (על מוסיקת רוק איש עדיין לא חלם) ולהתחצף קצת כצברים חמודים ועוקצניים. בקיצור – ילדים טובים…

מעניין אף לציין שמצאתי נוסח שונה לחלוטין ורציני של "הורה סחרחורת",  אף הוא מאת נתן אלתרמן, וגם לחנו מאת יואל ולבה, אך נושאו – לא  ייאמן – אהבת המולדת! וכך נפתח השיר:

"לא אל שכר הלב פתוח / לא לתהילה נשאנו ראש. / אנו יצאנו עם דגלי הרוח / את האוויר בשיר לחרוש. // לי במולדת בית אין / לא בשבילי שתלתי עץ / תנוני במלוא גופי כחמת יין / אל אדמתה להתנפץ"!

ובסוף ה"הורה סחרחורת" הזאת מתקשרת ב"דבורה שחרחורת"!

בקיצור – זה שיר שעיקרו אהבת המולדת תוך ויתור מוחלט על ערכים חומריים, והמרתם בחיי התמסרות טוטאלית למולדת ולהפרחתה. כיוון שאינני חוקרת מומחית בשירי זמר, לא ידוע לי גלגולו של השיר. נראה לי סביר שבראשית היה שיר אהבת המולדת והצמחתה, וממנו נגזר שיר הצחוק וההומור החצוף שאכן יצר "הורה סחרחורת" אמיתית..

באחת הכתבות המאוחרות שלו, התייחס עלי מוהר אל שירו הנודע כל כך, ואמר במפתיע כך:

"כשאני בוחן את כלל שירי המולדת שכתבתי, אני רואה שיותר משהם שירים עליה, הם שירים על השירים ששרו לה. אלה השירים ששמעתי בילדותי, והם בראו למעני ארץ שאולי כלל לא היתה קיימת אז. כן, כמו בשיר, אולי זה רק הצטייר כך בילדותנו. ואגב, על פי מושגיי היה זה מעין שיר מחאה. וכשהשיר אמר שכך היה בילדותנו הוא נמנע באצילות מלחוות את דעתו על המצב הנוכחי. אך עשה זאת מתוך תקווה נסתרת שהשומעים יעשו בעצמם את ההשוואה בין האז לעכשיו."

עד כאן דברי עלי מוהר המאוחרים, והרוצה – יקבל אותם כפשוטם. להבנתי, היה זה בהחלט שיר של התרפקות תמימה על הילדות בארץ המולדת של פעם, ושיר של אהבת מולדת ללא התייחסות להווה. אבל דעתי אינה, כמובן, חשובה כדעת המחבר עצמו, המשלב עצמו בין שירי המחאה דווקא, ואולי ברוח השעה. ולכן, נאחל שהמורים יגדלו דור אוהב מולדת ומשפר חייה, ויראו שכר בעמלם, גם אם כבר לא תולים על הקיר תמונת איכר חורש עם סוס ומחרשה. וכדי לשמח את ליבם אולי ישירו המורים והתלמידים לא רק שירי ביקורת ולגלוג אלא על הנאת הלימוד.

לכן נביא לסיום שיר לפעוטות המתחילים ללמוד על עובדות החיים הפשוטות, שכולו חיוב תמים. ממש תענוג! את השיר לתלמידי כיתה א', הקרוי "שיעור בחשבון",  חיברה תלמה אליגון-רוז, בתה של הסופרת עופרה אליגון ז"ל, ואת הלחן  תבה דפנה אילת, כנראה בעקבות לחן עממי. וכך נאמר בשיר: "שתיים ועוד שתיים הם ארבע / ארבע ועוד שתיים הם שש / אבא של אבא הוא סבא / ההיפך מאין – זהו יש / אלף עצים זהו יער / חמש אצבעות יש ביד / ומי שרוצה זאת לדעת / ישיר את השיר וילמד!".

אז בואו ונשיר!

כתוספת של המערכת הנה פזמון לועזי ידוע מאוד על מורה מסרט בריטי מ-1967 "למורה באהבה" ביכובו של סידני פואטיה כמורה שחור בבית ספר בריטי.

To Sir, with Love

Those school girl days of telling tales and biting nails are gone,
But in my mind I know they will still live on and on,
But how do you thank someone who has taken you from crayons to perfume.
It isn't easy but I'll try,
If you wanted the sky I'd write across the sky in letters
that would soar a thousand feet high,
To Sir, With Love.
The time has come, for closing books and long last looks must end,
And as I leave I know that I am Leaving my best friend,
A friend who taught me right from wrong, and weak from strong.
That's a lot to learn.
What! What can I give you in return?
If you wanted the moon I would try to make a start
But I would rather, you let me give my heart,
To Sir, With Love.
Those awkward years, have hurried by why did they fly away.
Why is it Sir children grow up to be people one day,
What takes the place of climbing trees and dirty knees in the world outside?
What is there for you I can buy?
If you wanted the world I'd surround it with a wall I'd scrawl
These words with letters ten feet tall,

ראו גם

פזמונים על בחירות ומפלגות