קיימת נחיצות להתגבר על כשלי חשיבה המובנים בתרבות הישראלית. אלה משפיעים על תבניות התודעה והתובנה הישראלית הקולקטיבית. כל זאת תוך התייחסות לניתוחי מצבים ותרחישים בדרך פוסט-מודרנית, אינטר-דיסציפלינרית, ושוברת פרדיגמות סטגנטיות. אלה הם תנאים וזרזים להיווצרות עתידית של מצבי תרחישי יחוס מאתגרים, אבולוציוניים, אוטופיים, שיסייעו לשרידות והמשך קיימות מדינת ישראל העברית, כשהיא ברת-קיימא ושוברת את תבנית המחזוריות הפסימית של ההיסטוריה היהודית הפוסט-טראומטית, תוך שהיא מסגלת לעצמה חלופות חשיבה מבוססות גוונים של אפור במקום בינאריות שחור-לבן, וצולחת בשלום את שנת המאה להיווסדה בשנת 2048.

מטרת המאמר לעורר מודעות, בין היתר לעקרונות הביקורתיים הבאים: “זהירות מונעת”; “הכל צפוי אך הרשות נתונה”; “הפוך על הפוך”; “איפכא-מסתברא”; “קול המון כקול שדי”. הכל כעקרונות מנחים לחשיבה יצירתית, מקורית, יזמית, חדשנית, המונעת התאבנות והיתקעות מחשבתית. חשיבה כזאת צריכה לצפות עתיד ריאלי-סינקרטי, כפי שייווצר בעולם של פוסט קורונה משולב ב”סדר העולמי החדש”, שצריך לקוות שיעוצב במהות דמוקרטית מערבית, המנוגדת למהות הסינית.

המהפך השלטוני בישראל ביוני 2021 מצריך ניסוח חזון עתידי למדינת לאום ישראלית-יהודית, שבה יש מקום לכולם. מדובר בחזון מבסס קיימות ושרידות, תוך איתחול והגדרה מחדש של מהות “הרפובליקה הדמוקרטית הישראלית-האזרחית העברית השניה”. מדובר ברפובליקה דמוקרטית, מדינתית, חוקתית, ריבונית-לאומית-אזרחית. מהות שאינה תאוקרטית, משיחית, או אפוקליפטית בסגנון הקמת “מקדש יהודי שלישי”. מסגרת זו תהיה מדינתם של הישראלים-היהודים החיים בה, של כל שאר אזרחיה שיוכלו לחיות בה בשיוויון מלא, ומרכז תרבותי ורוחני לשאר יהודי העולם על כל מגוון זרמיהם הדתיים והלאומיים. מסגרת זו עשויה לכלול חלופות מדיניות-גאוגרפיות שונות. למשל מבנה מדינתי פנימי המבוסס על קנטונים גיאוגרפיים אתניים בעלי ייחודיות תרבותית, וכן מסגרות תת מדינתיות מבניות-ממשליות-יצוגיות. אפשרי שיכלל בכך גבול בן הגנה בבקעת הירדן לפי תוכנית יגאל אלון משנת 1967. מדובר ב”דרך–שלישית” משודרגת, מעודכנת, ורלוונטית, שאינה גורסת “מדינה-אחת”, וגם לא “שתי מדינות נפרדות”. ישות מורכבת רב-שכבתית ורב-מימדית כזו, יכול שתכונן בתהליך אבולוציוני מוסכם לקראת שנת ה-100 של מדינת ישראל ברת הקיימא, בשנת 2048.

קיימת גם אפשרות להיווצרות נסיבות שיביאו ליישום עקרונות מפרדיגמה חלופית, הנגזרת מרכיבי “תוכנית החלוקה” של האו”ם מ-1949, שבה נקבע עקרון אחדותה הכלכלית של ארץ-ישראל המערבית והמזרחית מעבר לנהר הירדן. מדובר בשלוש יישויות המשנה ישראל-ירדן-פלסטין. יחד הן יכולות להוות משולש פדרלי או קונפדרלי בסגנון מדינות בנלוקס האירופאיות. בהמשך התהליך יכול להתפתח ולהתרחב, כמו באירופה שלאחר מלחמת העולם השניה, לקונפדרציה איזורית במתכונת דומה למסגרת האיחוד האירופי. הדבר יכול להשתלב בקידום גלובלי של “עקרונות הסדר העולמי החדש” בפאן החיובי, הכוללים חיזוק רובד האזוריות בין מדינות גובלות, במסגרת תהליך גלובליזציה רב שכבתי, שעשוי לכלול ממשל עולמי אפקטיבי יותר מהאו”ם. לצורך הגדרתם ויישומם של עקרונות אלה מתחולל מאבק הגדרות ואינטרסים בין כוחות פנים מדינתיים, כוחות אזוריים, וכוחות גלובליים מגוונים, שהם משתפים, צולבים, מנוגדים, ומשלימים. התקווה היא שזרם האמצע החיובי, המתון, האזרחי, והממלכתי בישראל, במזרח התיכון, ובעולם, ייצא כשידו על העליונה מול הזרמים הקיצוניים מימין ומשמאל. הציפיה האופטימית היא שהסינתזה שתיווצר בתהליך האבולוציוני שיעבור על הרשתות המדינתיות, האיזוריות והגלובליות, תורכב מרכיבים חיוביים, ממותנים, מאוזנים, ודמוקרטיים, ללא דומיננטיות כלשהי של הקצוות הקיצוניים.  

התהליך יילך ויתהווה באופן אבולוציוני-אינקרמנטלי, תוך קיום מאבקים מתמשכים מחד, ושיתופי פעולה מתמשכים מאידך, במישורים שונים ובנושאים שונים – אזרחיים, אנושיים, דמוקרטיים. כל זאת מול כוחות שליליים, אנטי דמוקרטיים, שמרניים פריבילגיים, המוטמעים בממשלי ואליטות מדינות הלאום. המאבקים חוצים מדינות ואיזורים, ויוצרים בריתות וקואליציות בין פרוגרסיבים וריאקציונרים. הכל בהתייחסות לנושאי העתיד שכוללים בין היתר אקלים, סביבתיות, וקהילתיות. הכל גם תוך ניהול מאבקים למניעת פגיעה בזכויות האדם והאזרח באמצעות שימוש בתהליכים שהם נגזרי G5, סייבריזציה, דיגיטציה, בינה מלאכותית, והשתלת שבבים וחיישנים בבני אדם בסיגנון ספריו של העתידן הטכנולוגי ריימונד קורצווייל. זה כולל גם היבטים בעייתיים של כפיית חיסונים בניגוד לרוח אמנת הלסינקי לזכויות האדם על גופו, כולל זכותו לבחור בהסכמה מראש ובכתב בטיפולים הרפואיים שייעשו בו.

נושא פרדיגמת “תכנית החלוקה” הנזכרת כולל גם אפשרות היפותטית לבינאום ירושלים, שאולי תעלה על הפרק לצורך יישום מעשי אך לא דקלרטיבי, בעידן הסדר העולמי החדש המשולב. יישום בינאום ירושלים (“הקורפוס-ספרטוס”) עשוי להפוך אותה לליבת ולבירת רובד הגלובליות העולמית הממשלית הממותנת. הביצוע ייגזר מ”תכנית-החלוקה” שמכוחה הוקמה ישראל. מכאן נובע כי יש לעמוד על המשמר ולנטרל גישות קיצוניות, ולחזק את דרכי האמצע ביחסי הגומלין בין מדינת ישראל לבין תהליכי האיזוריות המזרח-תיכונית, הים-תיכונית, והגלובליזציה.

סיום שלטון נתניהו לאחר שתים-עשרה שנות שלטון רצוף יוצר הזדמנות היסטורית לשינוי כיוון אבולוציית הישראליות, תוך הגדרתה ואיתחולה מחדש, בהתייחס לעיצובה מתקופת המנדט הבריטי בא”י ואילך.

כריכת ספרו של ארי שביט ״בית שלישי״

בצירוף מקרים יצא לאחרונה לאור ספרו של ארי שביט “הבית השלישי”. כל זאת בהמשך לסוגה העתידנית-אפוקליפטית-דיסטופית-משיחית, שכותרי ספרים ממנה יובאו בהמשך. כן יצא לאור לאחרונה ספרו של העתידן פרופ’ דויד פסיג מאוניברסיטת בר-אילן, “המפלה החמישית”, הצפויה לדעת הכותב אם לא ישתמשו הישראלים בהזדמנות לפעול בהפוך על הפוך, ולסכל את סיכוי קרות פורענויות ואירועים כאוטיים. זה כולל שכנוע הישראלים בצורך הקריטי בהתנתקות מתבניות ומתפיסות שאבד עליהן הכלח, ומדרכי החשיבה והפעולה שנגזרו מהן, השייכות לעבר של 3,800 שנות הסטוריה שבטית, שופטים תנכיים, נביאים, מלוכה, כוהנים, ושלטון הרבנים, שיצרו פוסט טראומות נוירוטיות עד כדי פסיכוטיות, המתנגשות עם הציונות הריבונית האזרחית והלאומית. הסוגה האמורה צוברת תאוצה בשנים האחרונות במדינת ישראל. זוהי תוצאת הסיטואציה הישראלית הכאוטית, שהולכת ומחריפה, בין היתר עקב הצטופפות אוכלוסיה קיצונית בישראל, הנגזרת מחוסר מודעות לבקרת אוכלוסיה. כל זה נובע מחוסר הגדרה ברורה של מהות הישות הישראלית על ידי עצמה. לישראל אין חוקה, אך יש חוקי יסוד, ובנוסף יש מסמך יסוד המגדיר את מהותה – זוהי מגילת העצמאות. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, שישב בראשות וועדה רלוונטית, הציע שהכרזת העצמאות תשמש מבוא מהותי לחוקה עתידית.

ברצוני להזכיר דוגמאות לספרי דיסטופיות המנבאים עתיד שיש לפתח מודעות לצורך לשנותו, כי הכל צפוי והרשות נתונה. מדובר בין השאר בספרים: “2023” ו”השנה האחרונה 1966″ של יגאל סרנה; “2048” של העתידן דויד פסיג; “השלישי” של ישי שריד; “גיבור” של אריה צ’רניאק; “הדרך לעין חרוד” של עמוס קינן; “מצעד האיוולת היהודי” של אמוץ עשהאל; “המאה הישראלית” של פרופ’ יוסי שיין; וחלק מספריו הרבים של פרופ’ אמנון רובינשטיין.

ולסיום , בנושאי שבירת פרדיגמות שעבר עליהן הכלח, חדשנות מחשבתית, מקוריות, יצירתיות, ובפרט יזמות פובליציסטית, יש להזכיר את גדול עיתונאי ישראל, אושיה תרבותית ופובליציסטית – אורי אבנרי, מו”ל ועורך השבועון “העולם הזה” בעברית ובערבית, ומי שעמד עשר שנים בראש תנועת “העולם הזה כוח חדש בכנסת”. השבועון היה מגדלור השראתי, יצירתי, מקורי, יזמי, חדשני, ואוטופי עבור ישראלים רבים. אורי אבנרי, בניגוד לגישות סטגנטיות מאובנות, הביא לקוראיו הגלויים והסמויים השראה, אותנטיות, עממיות, דעתנות, העזה, אוטודידקטיות, חוצפה, צבריות שכבר לא קיימת בדור הצעיר הישראלי בימינו. אורי אבנרי ברא באופן מטפורי בכתיבתו העיתונאית הייחודית את מדינות ישראל ותל-אביב החלופיות. הוא יצר את ההשראה לתרבות הישראלית בשלום, בפוליטיקה, בחברה, בכלכלה, בארוטיקה, בפליליות, במשפט, ברפואה, בביטחון-הלאומי, במרדנות, בבוהמה, בתחקירים עיתונאיים, בכתבי חידה ומעשיות עוקפי צנזורה צבאית, בפיתרון הבעיות הפלסטיניות והאיזוריות במזרח התיכון עם ישראל כפרטנר אקטיבי. הוא פיתח רעיונות פורצי-דרך שנגעו בין היתר בפדרליזם ובקונפדרליזם במזרח התיכון.

למרות כל זאת, ואולי בגלל שהיה נביא מודרני בעירו תוך קריאת תיגר על דויד בן גוריון האב המייסד, לא מצאה מדינת ישראל לנכון להעניק לו את פרס ישראל לתרומה לחברה, וגם לא מצאה לנכון להמליץ עליו כמועמד לפרס נובל בזכות תרומתו להעמדה באופן יצירתי-חדשני-יזמי של אופציות השלום בין מדינת ישראל וקומפלקס המזרח התיכון, תוך הצעות מעשיות איך תהליכים מוצעים אלה יקרמו עור וגידים. אכן אין נביא בעירו.

קיראו גם

אלי אשד על מי הם אנשי החזון: חיזונות וחיזיונות שלפוליטיקאים ישראלים

תגובה אחת

  1. לא ברור אם תוכן המאמר יכל להכתב בצורה הרבה יותר פשוטה, קצרה ותמציתית או בצורה הרבה יותר פשוטה ארוכה ומפורטת, או שכלל לא הבנתי את הכתוב?… בכל אופן לא ברור איך העתיד יהיה כל כך נחמד וקליידוסקופי עם הרוב החרדי שצפוי להיות בישראל בעוד שלושים שנה, עם פיצוץ האוכלוסין שנובע משיעור הילודה הקיצוני גם במגזר החילוני בישראל, עם הסימפטומים של פיצוץ האוכלוסין שהולכים ומחמירים: משבר הדיור, התחבורה, הפסולת, עם הזהות הישראלית שמושתתת על הכחשה מוחלטת של הזהות הפלסטינית – ולהיפך, עם ההתחממות הגלובלית שנדמה כי ממשלות ישראל עושות כל שביכולתן כדי להאיצה, עם ההחרבה השיטתית של החי והצומח הדל ממילא בארצנו, עם זיהום האוויר והמים שהינו מהחמורים בעולם, עם ההשחתה שעברה הדת היהודית בישראל בשל התמזגותה עם הפוליטיקה… אולי הכותב רוצה לדבר מהשטח אל הלב ולא מהספירות אל הראש?

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

four + six =