להלן ראיון שקיים אלי אשד עם פרופסור ראובן בונפיל, אחד מגדולי חוקרי יהדות הרנסאנס בזמננו, שלאחרונה פירסם גם רומן היסטורי על תקופה זאת חיי יוסף רומן היסטורי (הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש”ף 2020.)
הספר עוסק באחד ההיסטוריונים היהודים הבודדים של תקופת הרנסאנס, שבונפיל מדמיין את פרטי חייו ברומן היסטורי גדול. בבירור יש לו עניין רב בקודמו מתקופה זאת.
אלי: אתה חוקר של תולדות יהודי איטליה בימי הרנסאנס. מה משך אותך להתעניין בנושא הזה?
פרופסור בונפיל: הרצון לבחון אם התקופה הנחשבת כעתירת הישגים בשביל הנוצרים באיטליה הייתה כזאת גם בשביל היהודים. במילים אחרות: הרצון לבחון אם ייתכן תיאור התקופה באופן אחיד, כולל גם את היהודים, למרות העובדה הברורה שהיהודים נעדרו בתחומים העיקריים שהנוצרים הצטיינו בהם, והבולטים ביניהם ציור ופיסול.
אלי: ציין כמה מחקרים בולטים שלך עם כמה מילים על כל אחד.
פרופסור בונפיל: לדעתי הבולט ביותר הוא “הרבנות באיטליה בתקופת הריניסאנס“, שיצא לאור בהוצאת מאגנס בשנת תשל”ט (1979), ובמהדורה שנייה במוסד ביאליק ובמכון שוקן למחקר היהדות בשנת תשס”ה (2005). עסקתי בו מזווית ראייה חדשה בעניינים הנוגעים למוסד זה, ולביטוייהם במסגרת החברה והיצירה היהודית במאות החמש-עשרה והשש-עשרה. בעשורים שלאחר יציאתו לאור הראשונה מסקנות המחקר התקבלו על-ידי החוקרים המובילים של התקופה הנדונה.
חיבור המיועד לא רק לחוקרים אלא גם לציבור הרחב הוא “במראה כסופה – חיי היהודים באיטליה בימי הריניסאנס“, שיצא לאור במרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ובחברת יהודי איטליה לפעולה רוחנית בשנת תשנ”ד (1994). מוצגת בו תמונה כוללת של חיי היהודים: דפוסי ההתיישבות, הכלכלה, החינוך, התרבות, הקהילות ומוסדותיהן, ועוד. ראוי לציון במיוחד החלק המוקדש לשרטוט קווים בולטים של מנטאליות יהודית בת התקופה – תיאורן של תפישות זמן ומרחב, חיים ומוות, צבעים, טעמים, ריחות, ועוד. זאת תמונה של ציבור יהודי מעצב את תודעתו העצמית כמי שמתבונן בציבור הנוצרי הסובב “במראה כסופה”, רוצה לומר שואף להיות ולחיות כמוהו, ובה בעת להיות שונה ממנו, ברוח המסורת התרבותית שהוא מחזיק בה מימים ימימה.
חיבור נוסף, המיועד גם כן גם לחוקרים וגם לציבור הרחב, הוא “ספר מלווה ולווה – מדריך למשכונאות מאיטליה מימי הרנסנס“, שיצא לאור במרכז זלמן שזר לתולדות ישראל בשנת תשע”ה (2015). זהו מדריך לניהול עסק להלוואות בריבית כנגד משכונות, שנתחבר באיטליה במאה החמש-עשרה, והוצאתי אותו לאור במהדורה ביקורתית שהוכנה על יסוד כל כתבי-היד הרלוונטיים. במבוא המקיף עסקתי בהרחבה בכל הנושאים העולים בפירוש או במרומז בספר כגון: הסוגה הספרותית של החיבור, הכתוב בסגנון משנה תורה לרמב”ם; אירוניה וסאטירה; דמותו של מלווה עשיר, מיוחס, ולמדן; הנהלת החשבונות ורישום המשכונות; תחבולות ורמאויות, ועוד.
אלי: אתה יכול לסכם איזה תגליות מעניינות באופן מיוחד התגלו בעשורים האחרונים לגבי יהודי איטליה ברנסאנס?
פרופסור בונפיל: לפי דעתי הדברים המעניינים שהתגלו בעשורים האחרונים לגבי יהודי איטליה בתקופה הנדונה אישרו לגמרי את מה שביקשתי לוודא, ובעטיו נמשכתי למחקר בנושא. התגלה למשל שהיהודים השתלבו בתעשיית הספרים ופעלו יחד עם הנוצרים – כך קרה שבתחום התרבות היהודית, הוצאת התלמוד במתכונת הנפוצה כיום היא אחד התוצרים של שיתוף פעולה זה, וערכו עצום שכן חלק גדול של כתבי-היד ששימשו להכנת המהדורות הושמד במהלך המאה השש-עשרה בגלל המדיניות העוינת של האפיפיורות. כמו כן התגלה שנשים יהודיות השתלבו במסחר וביזמות עסקית יחד בעליהן ולעתים במקומם, בדומה לנשים של גדולי הארץ הנוצרים – עובדה זאת חשובה במיוחד להערכת מקומן הנכון של הנשים בחברה היהודית של התקופה והשלכותיה. ועוד התגלה שיהודים נמשכו לכל סוגי התרבות העממית שנפוצו בתקופה, ממש כמו שכניהם הנוצרים – למשל בהיסטוריה או בקוסמוגרפיה, המקבילה לידיעת כדור הארץ בימינו.
אלי: מה משך אותך להתעניין בהיסטוריון היהודי יוסף הכהן? מה המיוחד בו?
פרופ׳ בונפיל: הדמות שלו מרתקת. לא רק שיוסף נמשך לקרוא ספרות עממית היסטורית נגישה לציבור הרחב בשפת המקום, אלא שהוא עצמו יצר ספרות כזאת, בדומה למאות כותבי היסטוריה לא-יהודים, ועשה זאת דווקא בעברית. כך הוא כתב את “ספר דברי הימים למלכי צרפת ומלכי בית אוטומאן” ואת “ספר עמק הבכא” (שגם אותם הוצאתי במהדורה ביקורתית יחד עם “חיי יוסף” בהוצאת מאגנס). הוא עניין אותי קודם כל בתור היסטוריון, שהמקצוע העיקרי שלו היה דווקא רפואה, ואילו כתיבת ההיסטוריה הייתה לו סוג של תחביב, עד שהפכה לעיסוק עיקרי כאשר הרפואה לא סיפקה לו יותר מקור תעסוקה. בחיבוריו ההיסטוריים גילה רצון להבין כיצד השתלבו תולדות עמו בתולדות האומות, ודבר זה התקשר לרצון שלי – מאות שנים אחריו – לבחון כיצד ייתכן תיאור היסטורי של תקופה באופן אחיד, באופן שכולל גם את היהודים. מאתגר מאד היה להתבונן על סגנון העברית המקראית שלו בהשוואה לטקסטים הלועזיים ששימשו לו מקור מידע, להתייחס לטקסט שלו כטקסט מקורי, רווי רמזים אינטר-טקסטואליים שחסרים ברשימת מקורותיו, ובסופו של דבר להתבונן על מהותה של כתיבת טקסט היסטורי, שהוא המקצוע שהעסיק אותי שנים רבות. המיוחד בו הוא בעצם זה ששימש לי סוג של מראה מאתגרת לראייה עצמית.
אלי: מדוע החלטת שמן הראוי לפרסם על יוסף הכהן לא רק מחקר אלא גם רומן היסטורי?
פרופסור בונפיל: הסיבה שבגללה החלטתי לכתוב עליו רומן היסטורי, “חיי יוסף” שנקרא על שמו של החיבור ההיסטורי הידוע של המחבר הידוע עוד יותר יוסף בן מתתיהו, היא שברומן התאפשר לי לשלב בין הראייה העצמית שלי, לבין מה שהתגלה בידיעות עליו בתיעוד. ברומן יכולתי להוסיף משלי מה שבידיעות אלה נראה לי חסר במיוחד – חלקה של הרעייה בגורלו, חלקו של צער השכול על מות בניהם, חלקו של התסכול בערוב ימיו מכל מה שהעסיק אותו בחייו – ובעצם להשלים את פאזל חייו. בהערה הנלווית לרומן הסברתי בפרוטרוט מה מצאתי בתיעוד ויכול היה להתפרסם בתור מחקר, ומה הוספתי משלי.
עד כאן פרופסור ראובן בונפיל. נציין עוד שרומנים היסטוריים על יהודי הרנסאנס הם נדירים ביותר. רומנים היסטוריים על חיי היסטוריונים ידועים הם נדירים עוד יותר. ישנם כאלו רק על חייו של ההיסטוריון היהודי האחר שנקרא יוסף, הוא יוסף בן מתתיהו מתעד המרד הגדול ברומאים, שאליו התייחס פרופ׳ בונפיל בראיון.
פרופסור בונפיל מעשיר מאוד את ארון הספרים העברי בספר יוצא דופן זה על דמות יוצאת דופן בתולדות העם היהודי.