רשימה זו היא תגובה לא-מוזמנת לרשימתה של אילנה גורודיסקי שפורסמה ביקום תרבות אתמול.

המערכת

עדי קיסר צילום עמי שטייניץ. מקור - ויקיפדיה
עדי קיסר צילום עמי שטייניץ. מקור – ויקיפדיה

כידוע לכל אמן כותב, בין אם עיסוקו בשירה או בפרוזה, בין שהוא כותב בשפה זו או אחרת, בין אם היגר לישראל ממערב או ממזרח, כי מי שקובע את פרסומו וקידומו אינן וועדות קובעות אופנות מתחלפות לבקרים, או שלטון אין-מצרים של גוורדיה שבעה מדי, הקובעת סדר חשיבות הירארכי. לא אגודות למיניהן, ולא עורכים זדוניים בישיבותיהם הליליות בהוצאות הספרים או בכתבי-העת. גם אין בנמצא פוליטיקת מיקרו של יושבי בתי-קפה תל-אביביים, או פוליטיקת מקרו של ממסד זדוני. העובדה הבסיסית היא, שכותב בכל סוגה ספרותית שמשתייכת לעולמות הפיקציה או לספרות הווידויית (איני דנה בתגובתי במסות, פובליציסטיקה, ובלוגים) נמדד אך ורק ביכולתו להיות קול אותנטי. אותנטיות היא התכונה היחידה שעמה נולד משורר או סופר בעל ערך, ובעצם כל אמן נחשב.

אילנה מתמרמרת על הדרתה בידי מפלצת ממסדית, משום היותה מהגרת, ומשום שהיא חלק מתרבות עולי חבר בריה”מ שלא התקבלו כאן כיאות, לדבריה. בין השאר מוזכרים שמותיהם של דויד גרוסמן ושל א.ב. יהושע שמונעים בעצם כך שהם זוכים לפרסום, מסיבי מדי לטעמה, של ספריהם פריצה של כותב חדש. מה לגבי שם שלא נזכר בפוסט, שמו של סמי ברדוגו? לסמי יש לכאורה אותם סממני לאוים הנמנים בפוסט, שכל האוחז בהם אחת דינו – התנכלות ממסדית. הוא גם גיי מוצהר, גם מוצאו ממזכרת בתיה, שאמנם אינה נידחת כמו באר-שבע, ובכל זאת אינה חלק מהמרכז התל-אביבי, ומוצא משפחתו מצפון אפריקה, בן לאם אנאלפביתית. כיצד, אפוא, מסבירה אילנה את העובדה שסיפורו הראשון זכה בפרס הראשון בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ? שספריו כולם זכו לשבחי הביקורת המהללת? שספרו האחרון, “חמור”, זכה ביותר מפרס נחשב אחד? האם אין זה משום שקולו מקורי? האם אין זה משום שהוא מתעד בהומור עצמי ובאירוניה דקה בדיוק את הדברים האלה, ובאופן שאינו פוליטיקלי קורקט? ואולי, אולי הוא פשוט מוכשר? שני שמות נוספים שאני מבקשת להעלות: עדי קיסר ויודית שחר. עדי קיסר, מייסדת ערס פואטיקה, ששירתה מבקרת בבוטות את אפליית “המזרחים”, ויודית, שזכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשע”ז. בחוברת הפרס אותו פרופ’ אריאל הירשפלד, שאילנה מזכירה מאמר ביקורת שלו כלפי סיון בסקין, כתב על יודית: “שיריה…עוסקים בנושאים פוליטיים וחברתיים…הם תמיד יוצאים ומובעים דרך הפילטר של סיפור החיים האישי שלה כאשה, כאם וכאדם עובד”. טענתה של אילנה, כי דחיית הביקורת והממסד אותה נובעת מכך שהיא כותבת ופעילה פוליטית נראית לי, לצערי, לא לגמרי סבירה, בהיות גם השתיים האלה פעילות פוליטיות, אם כי עיסוקן בנידחים ומודרים אחרים בחברה הישראלית, ובכל זאת אותן הממסד מחבק.

לגבי עולם האקדמיה, המחקר, והתארים: כיצד תצדיק אילנה את העובדות הידועות לכל בוגר אוניברסיטה בספרות, שיונה וולך פרשה מלימודיה התיכוניים, שסילביה פלאת’ התפרסמה אחרי מותה, ושלו היה מקס ברוד מקיים את צוואתו של קפקא, היו נחסכים מן העולם יצירי מוחו המופלאים והחד-פעמיים? המשותף לכל הדוגמאות המובאות כאן: כותבות וכותבים אלה לא ציפו לפרס, הכרה ממסדית או אחרת. הם כתבו בגלל הכרח. הם ישבו ימים כלילות מול ראי הנפש שלהם. מראה ישרה ולא עקמומית. הם תיעדו פצע שרמיסתו בעטם קסמה לרבים שזיהו את עצמם במילותיהם. הם נשמו ספרות. הכתיבה הייתה עבורם הכרח כנשימה עצמה. והם, בניגוד לאילנה, לא ציפו להכרה ולא התמרמרו על מר גורלם.

אשר לתרבות הרוסית, אין להמעיט מחשיבותה או מחשיבות הספרות הקאנונית שנכתבה בשפתה, גם אינני יכולה להמעיט מקשיי מהגר באשר הוא. אני מבקשת רק להזכיר את איין ראנד ואת ולדימיר נבוקוב, שני ענקי ספרות אמריקאים, ששפת אימם רוסית, ואשר היגרו לארה”ב, וחוללו נפלאות בשפה האנגלית, דווקא משום שהכירוה בבגרותם, משום שראו בלשון הזרה מקפצה ולא מכשלה. ובכל הקשור לענייני משקל וחריזה: אופנות באות ואופנות שבות. בעידן הפוסט מודרניסטי, עם זאת, אין אסכולה שלטת, ולעניות דעתי לא תהיה עוד כזאת. לא בישראל ולא בעולם. זה עידן ה”איש הישר בעיניו יעשה”. העיקר שייעשה בעיניים פקוחות פנימה.

הפוסט הקודםיוצרת בין שני עולמות
הפוסט הבאמסעות בנימין מטודלה: הפואמה של נתן אלתרמן
רחל אשד, משוררת וציירת, תושבת מנחמיה. עד כה התפרסמו שישה ספרים שכתבה. ספרה השישי "געגוע לזמן שיגעון" יצא ב-2019 בהוצאת ״עיתון77״. על ספרה השני "הבטחות קטנות" זכתה בפרס אקו"ם ליצירות שהוגשו בעילום שם, הספר תורגם לאנגלית וראה אור בארה"ב. על ספרה השלישי זכתה בפרס ברנשטיין לשירה עברית מקורית. זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים בשנת תשע"ז. שיריה התפרסמו בכתבי-עת בארץ ובארה"ב, בעיתונות היומית, וכמו-כן באנתולוגיה "השירים הכי יפים בעברית - מאה שנות שירה ישראלית" בהוצאת "ידיעות ספרים", בעריכת מנחם בן ודורון קורן. שני שירים מתוך ספרה השישי ראו אור באנתולוגיה ״נפש״ בעריכת דורית ויסמן. כותבת גם סיפורים קצרים, מהם שהתפרסמו ביקום תרבות. ציוריה הוצגו במספר תערוכות, בין השאר בתערוכה בינלאומית בקטוביץ בפולין.

2 תגובות

  1. רחל הנכבדה,
    קראתי את תגובתך לרשומה פרי עטי בתשומת לב רבה. אגיד לך בכנות: לא ציפיתי לתגובה אחרת מזו, ולא רק ממך אלא בכלל. כל אחד במקומך יכול היה לנסח את הדברים הידועים מראש פחות או יותר שבאמצעותם ניסית להפוך את טענותיי על פניהם. ובכל זאת, הרשי לי להציב לך טענות נגדיות.

    בראש ובראשונה, בדקתי באנציקלופדיה את פרוש המונח אותנטיות. כתוב עליו כך (אני מצטטת): “אותנטיות – מושג פילוסופי-פסיכולוגי המתייחס לנטייה או למצב סובייקטיבי בו הפרט חש כי הוא מתנהג ופועל באופן נאמן למחשבותיו ורגשותיו הפנימיים חרף השפעות חיצוניות. המושג “אותנטיות” שאוב מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית שהתפתחה בתחילת המאה ה-20 והוא מקביל למונח “אמת”. אולם בעוד אמת נתפסת כמושג אובייקטיבי – נכון בנוגע לכל אדם ותקף בבחינה חיצונית – הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית מתמקדת לא באמת הכללית, אלא באמת של הפרטי. לפיה, האדם יכול להיות אמיתי או שקרי רק בנוגע לעצמו, ולכן האותנטיות של הפרט היא מה שהוא מגדיר כאמיתי בנוגע לעצמו.”

    אם לצאת מנקודת הנחה, שכל אותם הסופרים אותם הזכרת (כולל ברדוגו שדרך אגב היה המורה שלי באחת הסדנאות באוניברסיטה) זכו להצלחתם בגלל שהיו אותנטיים (לעומתי), הרי שאת בצורה עקיפה מנסה להציג אותי כשקרית ביחס לעצמי ולזולתי. להאשים אותי בשקריות רק מכיוון שתפיסת המציאות שלי אינה תואמת את שלו יכול רק מי שמנסה לפגוע בי בכוונה, או מי שאינו מכיר אותי. אם היית מכירה אותי אישית היית נוכחת לדעת, שכל דבר שאני כותבת הוא ה-דבר ה-אותנטי עבורי ועבור קהל קוראיי. אילו היית מזכירה את הכישרון, את ההתמדה, את ההברקה וכדומה – כלומר, את התכונות שכל יוצר יוצא מן הכלל זקוק להן, – יתכן ואפשר היה להציב אותי על ציר מסוים ביחס לברדוגו ואחרים. אבל בחרת לנקוט במונח שמתייחס לעולם הסובייקטיביות, שעליה אין עוררין. דברים שרואים מכאן, לא רואים משם. כל אחד והאותנטיות שלו.

    שנית, הנני ממליצה לך לעיין כמו שצריך בביוגרפיה של נבוקוב. אמנם הוא נחשב ליוצר דובר רוסית שהצליח להתפרסם באמריקה בשפה האנגלית. אך בפועל נבוקוב הוא נצר למשפחת אצולה רוסית, אשר חייה התנהלו בשלוש שפות – רוסית, צרפתית ואנגלית – במקביל. כלומר, נבוקוב היה דובר אנגלית מלידה. הוא לא נאלץ לרכוש את השפה החדשה בעת הגירתו לארצות הברית, היא הייתה שפת אמו השנייה. ולכן, הודות לשליטתו המלאה באנגלית, ובשל הצלחתו האדירה של ספרו “לוליטה”, הוא נכנס לתודעת הכלל כסופר אמריקני. פרט חשוב זה נשמט, משום מה, מרשומתך.

    ולגבי המפלצת הממסדית: מעטים מכירים את העובדה שלאחר אמנת ז’נבה אחרונה ביוזמתה של רעיה אחימאיר התקיים בישראל מפגש בין יוצרים מהגרים מברה”מ (אותנטיים לחלוטין), אשר שמותיהם אינם מוכרים כלל וכלל, לצערי, לקורא הישראלי, לבין יוצרים מקומיים שאת חלקם ציינו שתינו, ובמפגש זה הוצע ליוצרים דוברי רוסית במפורש להצטרף לשמאל הישראלי בתמורה לסיוע בתרגומים לעברית ולקידומם בארץ. ישנה רק מילה אחת בלקסיקון שמסוגלת להגדיר את ההצעה הזו, שיוצרים מהגרים מברה”מ מן הסתם סירבו לה בכל התוקף (מפנה אותך לעבודת המחקר שלי בנושא שהקישור שלה מופיע בתחתית רשומתי).

    אני מסכימה איתך לחלוטין בדבר אחד בלבד שכתבת: “כותבות וכותבים אלה לא ציפו לפרס, הכרה ממסדית או אחרת. הם כתבו בגלל הכרח. הם ישבו ימים כלילות מול ראי הנפש שלהם”. כמוני – כמוהם. יושבת מול ראי נפשי וכותבת (שירה, פובליציסטיקה, פרוזה ועוד בשתי שפותיי, בהתאם לרצוני ולבחירתי). רשומתי נועדה להבליט דברים אחרים לגמרי, נרחבים הרבה יותר משיקופי העצמי כמי שבאה להתלונן “אכלו לי – שתו לי”. ולכן רשומת התגובה שלך הנה בעיני מגמתית ומתגוננת, כמצופה מתגובתם של מי שנמצאים מצדו השני של המתרס.
    בכבוד רב,
    אילנה.

  2. אילנה יקרה,
    צר לי על העלבון שחשת מתגובתי, עלבון הנובע מהבנתך השגויה, כאילו ביקרתי את כישרונך הספרותי.
    אני מבקשת להעמיד דברים על דיוקם:
    1. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ואין קשר בין השמאל הישראלי, שאני חברה גאה בו מאז ומתמיד, כתומכת ופעילה להשגת שלום בר-קיימא עם שכנינו הפלסטינים ובחלוקת הארץ לשתי מדינות, לבין שלטון טוטליטרי מן הסוג שהיה קיים בבריה”מ הסטאליניסטית. אין לי מידע בנוגע למה שהוצע לכם באותו מפגש עם אנשי שמאל, והייתי שמחה להיות זבוב על הקיר באותו מפגש. עד כמה שידיעתי משגת, בבחירות בארץ נאסר על פי חוק להשפיע בדרך של מתן הטבה או מניעתה, הטבה מכל סוג, על בחירת המפלגה וראש הממשלה. אם היה כדבר הזה, הייתה כאן עבירה על חוקי המדינה.
    2. אין, ולא הייתה כאן אליטה מכל סוג שהוא, והטענה הממוחזרת בדבר קיומה של “אליטה אשכנזית”, שרק לחברים בה, כמו לחברי כת סודית, ניתנים תקציבי עתק ולכל השאר נזרקים פירורים, אם בכלל, היא פייק ניוז. (ע”ע מירי רגב) אני ילידת קיבוץ, בת לזוג ניצולי שואה, שמולדתם רומניה הקיאה אותם מתוכה בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה. אינני ילדת שמנת, וכבת לזוג פועלים שכירי-יום דלים, אני יכולה להבטיחך נאמנה, שאת מלחמותי בביורוקרטיה ובאטימות הממסדית נלחמתי מרבית חיי, ותמיד עמדתי לצד החלש, המנודה, והמודר. פקפקתי רק באמירה כי דרכך נחסמה בפניך על אף כישרונך בידי וועדות שונות ומשונות. אני עצמי חברה באגודת הסופרים, שנים רבות, ואף על פי ש”פונקתי” בפרסים ומענקים, מעולם לא הוזמנתי להשקה או ערב מחווה, וקראתי שיר פה ושם בפומבי במרתוני שירה אל תוך הלילה, כמוני כרבים וטובים אחרים, בלי שראיתי זאת כפחיתות כבוד מצדי.
    ובקצרה: ביקורתי הייתה כלפי הגישה שיסודה בתסכול, ולא כלפי דבר-מה נוסף, וצר לי אם הובנתי על-ידך באופן שגוי זה. ולא, לא התכוונתי לרמוז כי אינך אותנטית, יהיה הפירוש המילוני אשר יהיה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

eleven + 14 =