אילנה גורודיסקי, החיה בין ובתוך שתי תרבויות ושתי שפות, העברית והרוסית, עושה חשבון נפש לגבי חייה הספרותיים ובוחנת את המצב הספרותי בשפות אלו בהווה. המערכת.

השנה אני מציינת עשור למעבר מגוריי מבירת ישראל לבירת הנגב. הסיבה למעברי הייתה תחילת לימודי לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון. אם מישהו היה שואל אותי אז איפה אני רואה את עצמי בעוד עשר שנים, הייתי עונה לו בכנות ובתמימות, שאני רואה את עצמי עובדת במחלקה לספרות באוניברסיטה כמרצה, מתרגלת, או חוקרת, ובכלל – בעלת שם בעולם האקדמיה של הספרות העברית.

היום, ב-2021, הגיעה העת לבחון האם הגעתי אל היעד אותו הצבתי לעצמי. כשרק נרשמתי ללימודי ספרות עברית לתואר שני, ניסו הוריי לשכנע אותי שלי אין כל סיכוי להצליח בתחום הזה בישראל. הם טענו “עיקר הכוח והשליטה בתחום הספרות כאן נמצא בידי האליטה האשכנזית-שמאלנית, שלא תניח לאף אחד שאינו אחד מהם, או, לפחות, מומלץ על ידי מישהו מטעמם, להתקרב אל הצלחת. בין אם זה בגלל השקפותיו הפוליטיות השונות משלהם, בין אם בגלל מוצאו האחר, בין אם הוא לא מהבועה התל-אביבית. הברנז’ה הכותבת הזו לעולם לא תראה אותך בתור מה שאת. היא תראה רק את מה שאת מייצגת עבורם. מה שלא תכתבי ואיך שלא תכתבי, היא לא תקבל אותך לחיקה. במקרה הטוב – תציב לך תקרת זכוכית”. סירבתי לקבל את הגזרה הדטרמיניסטית הזו בכל מהותי. אהבתי את השפה העברית וספגתי את הספרות והתרבות הישראלית מאז שעליתי לארץ בתור ילדה. הייתי כה נאמנה לאהבתי לתחום וכה משוכנעת ביכולותיי להצליח בו, שדחיתי את הפצרותיהם של הוריי, נציגיו של “דור המדבר” של שנות התשעים, על הסף. הייתי חייבת לנסות את מזלי ולהגשים את חלומי בטרם אוותר עליו. הלכתי עד הסוף.

נכון לעכשיו עבר די הרבה זמן מתחילת פעילותי בתחום הכתיבה, היוצרת והמדעית, ולהיכרותי הקרובה יחסית עם סופרים וחוקרי ספרות ישראלים מובילים כגון חיים באר, אתגר קרת, שירה סתיו, שמעון אדף, ואחרים. סיימתי את לימודיי לתואר שני בספרות במסלול מחקרי עם ממוצע גבוה מאוד. השתתפתי באינספור ימי עיון וכנסים במחלקה לספרות ובספרייה העירונית של באר שבע. יצירותיי התפרסמו בכמה אתרים ובלוגים. בנוסף, הייתי במשך שבע וחצי שנים אחת המארגנות של המיזם “מעת לעט” – ערבי יצירה כתובה בדרום. פעילות ענפה, לכאורה. ובכל זאת…ובכל זאת, לא השגתי את מבוקשי. והסיבות לכך אינן בהכרח כרוכות בי ובמאמצים שהשקעתי, אלא בקירות ותקרות בלתי נראים, אותם האקדמיה לספרות עברית אכן נוהגת להציב לכל מי שנחשב לשונה ממנה.

עולם הספרות הישראלי הוא עולם אינטימי. וככל עולם אינטימי, הוא נאבק על ההומוגניות שבו. הומוגניות זאת מתבטאת בכל – החל מהרכביהם הקבועים, למעשה, של קבוצות שירה שונות, וכלה בהיבטים מהותיים וטקסטואליים של כתיבה. בנוגע להרכבים: בבאר שבע והסביבה, למשל, פועלות מגוון התארגנויות של כתיבה. התוודעתי לכך שאותו קהל יוצרים בדיוק, מבוגר ברובו מבחינת גילו הממוצע, מגיע באופן קבוע לכל פעילות של ההתארגנויות האלה, ועובר בשלמותו מאחת לשנייה. דם חדש וצעיר מוזרם אליו אך בקושי. ניתן להסיק מכך שההיצע של אירועי ספרות בדרום הנו גדול יותר מהביקוש. על פניו, מדובר בחבל ארץ פריפריאלי. ברם, גם במרכז הארץ ובירושלים, בכל התארגנות ספרותית שאני מכירה, ישנה מיקשה אחידה של יוצרים קבועים, שכמעט אינה משתנה.

כשאני מדברת על ההומוגניות של עולם הספרות בישראל במובן רחב, אין כוונתי ל”שד העדתי” הידוע לשמצה, או לשיוך מפלגתי. כוונתי היא להתאמה לתפיסות לשוניות ואידיאולוגיות המקובלות כאן. כמו למשל, לצורת הכתיבה הפואטית שהפכה למיינסטרים בישראל לאחר המניפסט הידוע של נתן זך. כיום, רוב השירה הישראלית נכתבת בסגנון חופשי. חופשי עד כדי כך, שלעתים קשה להבין שזאת שירה. אלה שכותבים שירה צורנית ומחורזת, נתפסים אוטומטית למיושנים ומליציים. כך שירים שכתבתי, ושלהערכתי הם טובים, ואשר נשלחו לאינספור אסופות וכתבי-עת ישראלים, נדחו. הסיבה היחידה לדחייתם, לדעתי, היא כתיבתם המחורזת וממושקלת. שירה הנחשבת לסוג ב’ בעיניהם של אותם עורכים, שמגיבים ברתיעה לכל צורת כתיבה שעלולה לערער את הסטטוס-קוו הפואטי שלהם, כמו שבזמנו הגיב פרופ’ אריאל הירשפלד ליצירותיה של המשוררת סיוון בסקין. 

אם אך נפנה את מבטינו לתוכן הנכתב, גם בשירה וגם בפרוזה, נהיה עדים לדבקות בנושאים הפופולריים בשיח התרבותי הישראלי: הסכסוך הערבי-ישראלי, ערכי הדמוקרטיה, פמיניזם, מגדר, סובלנות ללהט”בים, השסע בין חילוניים לחרדים, וכמובן השואה. חלק ניכר מנושאים אלה נכפה עלינו על ידי השיח התרבותי שהתפתח בעשורים האחרונים בארצות הברית, וחלקם – תוצר ישראלי מהול בטראומת הדורות שלנו. יוצר שאינו נוטל חלק פעיל בשיח זה מעורר חששות ומיד הופך להיות שקוף מבחינת המערכת. יתרה מכך, עיקר הפעילות הספרותית מתרחשת כאן בזירה המקומית. אמנם הזירה הזאת אינה דלה בכלל מבחינת במות להקראת שירה, הוצאות לאור, כתבי-עת ועוד, ועדיין, היא צפופה וחנוקה. ישראל היא ארץ קטנה. השפה העברית היא שפה שמדוברת על ידי קומץ קטן יחסית של אוכלוסייה בהשוואה למדינות ועמים אחרים. לכן, בדומה לרוב הזירות בעלות שטח פיזי מצומצם, בהן מתרחש ללא הרף מאבק על מיקום והישרדות, הקידום האישי שלך כיוצר כותב נעשה כאן על חשבונם של יוצרים אחרים. כתוצאה, הופכת הכתיבה הספרותית, שנועדה, לדעתי, לדבר בשמה של ספרות ותו לא, ולהוות שיקוי לנפש, למוקד תחרותי לא פחות אכזרי וקר מספורט הישגי.

נושא נפרד הוא בחירתם של משתתפים לפסטיבלים וכנסים פואטיים וספרותיים בישראל. ככלל, היא נעשית לא לפי קולות קוראים שמעניקים הזדמנות שווה לכל אחד, אלא מאחורי הקלעים. מקורביהם של המארגנים הם לרוב הראשונים להתקבל ולהופיע באירועים האלה. שלל היוצרים מוזמנים להגיש את יצירותיהם לאירועי שירה וספרות לקהל רחב, בהם הסיכויים להתפרסם באמת נמוכים מאוד. כך חשב בנוגע אלי מארגנו של הפסטיבל “באר שירה” בבאר שבע ב-2018, שהכיר אותי אישית עוד לפני כן במשך שנים ממיזמי “מעת לעט”. בנחישות ובתחמנות הוא שיבץ בפסטיבל זה יוצרים ויוצרות ממעגלו הקרוב ביותר, ואילו אותי סימן כיוצרת לא נחשבת, שמקומה מבחינתו באירועים לקהל רחב בלבד. מקרה מקומם אף יותר, שבאמצעותו אמחיש את אטימותה של המערכת, קשור לעולם האקדמיה. בחורף 2015, לאחר שלוש שנים של השקעה, הגשתי סוף-סוף את עבודת המחקר שלי בנושא “ספרות של מהגרים וגולה – קריאה ביצירת יוצאי בריה”מ לשעבר בישראל” [1], שעסקה, כשמה כן היא, בניתוחים של יצירות שנכתבו בישראל על ידי סופרים דוברי רוסית, לחבר השופטים במחלקה בה למדתי. היה לי ברור שנגעתי בסוגיה ידועה פחות לקהל הישראלי, שהייתה אמורה גם לעניין, וגם לפתוח צוהר להתקרבות בין שני העולמות – עולם הישראלים ועולמם של העולים לישראל דוברי הרוסית. בכל מקרה, ציפיתי להערכה אובייקטיבית מבחינה אקדמית ומדעית. מה רבה הייתה תדהמתי כשקיבלתי ביקורת אמוציונלית, זועמת, ומשפילה, מאת אחת המרצות המובילות של המחלקה! היו בה ניסיונות מובהקים להגדיר אותי כתלמידה חתרנית ולא נאמנה למחלקתי, לאלץ אותי להבהיר את עמדתי הפרשנית והפוליטית (!) ביחס ליצירות אותן ניתחתי, ובכלל להציג את עבודתי כעבודה בנושא ספרות גלותית, ולא זאת שנכתבת כאן ועכשיו בישראל. היה לי ברור, שהשופטת הזאת פשוט… לא הבינה את העבודה! עוד היה לי ברור, שהיא, כנראה, השליכה עלי את פחדיה ותסביכיה האישיים, ביניהם – אי-קבלת האחר. טענות ודרישות מופרכות ולא הגיוניות כאלה היו מתאימות יותר לחברי סגל במוסדות להשכלה גבוהה הסובייטים של שנות השישים והשבעים של המאה שעברה. חשבתי להגיש ערעור, אך ויתרתי על התענוג מסיבות כלכליות ופרקטיות. הבהרת עמדות פוליטיות ואידיאולוגיות נדרשו ממני לא רק באקדמיה לספרות, אלא גם בזירה תרבותית-יזמית. בתכנית מנדל למנהיגות, אליה נרשמתי בשנה שעברה, מבחן הקבלה התמקד בסוגיית האמנות ככלי פוליטי. הבעתי את דעתי, לפיה אירועים פוליטיים יכולים להוות השראה לאמנות, אך האמנות עצמה אינה אמורה להפוך לכלי שימושי בידי פוליטיקאים. מיותר להגיד, שבסופו של דבר, מקומי היה מחוץ לתכנית.

כך, בגין החרדה לצביונה ואחידותה של הזירה הספרותית והתרבותית בישראל, הצליחו בעלי השליטה בזירה זו להציב לי את תקרת הזכוכית שממנה הוזהרתי. לא מתוך כוונות זדון אישיות, חלילה, אלא מתוך ערכים ותפיסות מובנות ומגמתיות בחוגים מתוכם צמחו, ובגלל התנהלות מוסדית מוכתבת מלמעלה. תנאי התחרות הקשים, צמצום האפשרויות, שיפוטיות דרקונית, ובעיקר – החשש מפני הקול הרוסי שובר המוסכמות בזירה המקומית, הפכו את מאבקי להשגת יעדי לחלום שהולך ומתרחק. אפשר, כמובן, להגיד שהכול אפשרי אם רק רוצים, ולהביא כדוגמא יוצרים כותבים רבים, בני העלייה מבריה”מ ביניהם, שזכו לפרסום בישראל בזכות הוצאות לאור פרטיות, אתרים, או רשתות חברתיות. אך עם יד על הלב, מי קורא אותם בפועל? אינני מתכוונת לכוכבות-על כמו אלכס ריף או ריטה קוגן, ששמותיהן הולכות לפניהן, וששירתן בעברית תואמת את כלליו של המיינסטרים הפואטי הישראלי. כוונתי היא לכל מי שחלמו להוציא ספרי שירה ופרוזה פרי עטם והלכו “על כל הקופה”. ואם בסופרים ישראלים וותיקים בעלי שם בארץ ובעולם, כגון דויד גרוסמן או א.ב. יהושוע עסקינן, הרי שהם משכפלים את עצמם בכל פעם מחדש, מוציאים לאור מדי שנה ספר אחרי ספר, ובכך כובשים את כל השוק. המעגל נסגר. 

המצב השורר היום בשוק הספרות בישראל אינו שונה בהרבה ממה שקורה גם במדינות אחרות, כולל באימא-רוסיה. ובכל זאת, פריסתם הגאוגרפית הרחבה של יוצרים דוברי רוסית, גם של יוצאי בריה”מ בישראל, מעניקה אפשרויות רבות יותר. ברור לגמרי, שפסטיבלים, תחרויות, ועדות קבלה לכתבי עת, והוצאות לאור מסחריות ישנם גם בשוק הספרותי הזה. אבל, דווקא בגלל רוחב היריעה של הזירה הזו והכמות העצומה של החברים הפועלים בה, חוויית ההפסד בה אינה כל כך קשה ומתסכלת. יתרה מזאת: בגלל ההטרוגניות העצומה של יוצרים כותבים ברוסית, הזירה הזו מחפשת קולות חדשים ומקדמת אותם. פרט חשוב נוסף: אמנם קהל היוצרים הכותבים ברוסית בכל רחבי העולם מכיר את השיח התרבותי והפוליטי המקובל במערב ומודע לו היטב, אך אינו מרגיש מחויב לו. זאת הסיבה העיקרית, עליה מצביעים כל חוקרי העלייה מבריה”מ של שנות התשעים, לאי-קבלתם של בני העלייה הזו כשווים בחברה הישראלית.    

אחת האפשרויות להציג את עצמי כיוצרת כותבת גם בשפת אמי לצד העברית ניתנה לי קצת לפני פרוץ מגפת הקורונה בתחרות בינלאומית “נבל דויד” שמתקיימת באופן מסורתי מדי שנה בנצרת. לא הייתה לי כל היכרות קודמת עם אף אחד ממשתתפי התחרות ומארגניה. אפילו היתקלותי בקול קורא ל”נבל דויד” אשתקד הייתה מקרית לחלוטין באחת הקבוצות בפייסבוק. הגעתי אל התחרות כסינדרלה אל הנשף, ללא שום ציפיות, במטרה יחידה – לשמוע ולהתרשם. אך בתום שלושה ימי התחרות יצאתי ממנה עטורת שבחים וחברים חדשים, עם פרס ראשון לפובליציסטיקה ביד. את המאמר שהגשתי לתחרות, “בדרך סדום”, תרגמתי לאחר מכן לעברית במיוחד עבור קהל הקוראים הישראלי ב”יקום תרבות”.

משם דרכי אל אגודת היוצרים הרוסים הבינלאומית [2], שהמטה שלה שוכן בגרמניה, הייתה קצרה. במשך השנה וחצי האחרונות שאני חברה באגודה, כבר הספקתי להתראיין להם, להתפרסם במגוון אסופות שלהם, ביניהם כתב העת החצי-שנתי “הרנסנס החדש”, לזכות במספר תעודות הערכה, להעביר סדרת הרצאות פרונטליות בזום, ובאופן כללי לקבל יותר כלים מדעיים וחווייתיים בספרות מאשר במשך כל שנות לימודיי לתואר שני באקדמיה ישראלית! פרצתי אל התודעה הבינלאומית בקרב דוברי וכותבי שפת אמי כסוכנת תרבותם של ישראלים, בני דור וחצי להגירה, שמשלבים בכתיבתם וביצירתם בין שני העולמות. למעשה, כך עלה בידי לפצות את עצמי על כל עגמת הנפש, תרתי משמע, שחוויתי כיוצרת כותבת בעברית בישראל.     

חשוב להדגיש, שהצלחתי באגודת הסופרים הרוסים הבינלאומית אינה אומרת שכתיבתי ברוסית טובה יותר מכתיבתי בעברית. זה נכון, שהיא שונה מכתיבה בעברית במובנים רבים, וקהל הקוראים שלה קשוח. לכן היא גם קשה ותובענית יותר עבורי. למרבה האירוניה, דווקא את יצירותיי ברוסית החזקתי שנים ארוכות בבוידם. כמו כן, שייכותי הפנימית לעולם ממנו באתי הייתה תמיד לוקה בחסר. בתור מי שהגיעה לישראל כילדה, וספגה את העברית בכל נימי נשמתה, אף פעם לא הזדהיתי עם עולמם הגלותי של יוצרים כותבים בשפת אמי בישראל, ואף פעם לא ראיתי את עצמי כחלק מהם. ואולם, הם אלו שבכל זאת רואים אותי כאחת מהקהילה, ויותר מזה – כנציגת הדור הבא שלהם.  

האם אין בכך מעין בגידה בישראליותי? ממש לא! בעיני, אלו הם, לצערי, רק התוצאות של סגירותו ומקובעותו במובן מסוים של עולם הספרות והתרבות הישראלי כלפיי וכלפי עוד יוצרים כמוני. מדובר בפוליטיקה חברתית בלתי כתובה, שהקנתה לי את תחושת ההדרה והקיפוח בתור מי שפלשה לתוך עולם זה מעולם אחר לגמרי, וגרמה לי לחזור בעל כורחי אל מקורותיי. היא כמו הראתה לי, שכמה שלא אתאמץ, וכמה שלא אמשיך לכתוב בעברית המעולה שלי, כל חיי אהיה, כנראה, מתויגת על ידי החברה הישראלית כעולה חדשה. השפה היא בטוח לא זו שקובעת. קשרי הפרט – הם הקובעים. 

ולמרות הכול, אני רואה את עצמי כיוצרת ישראלית, שמתמרנת בקלות בין שני העולמות ובין שתי השפות שלי, ודוגלת בכך. לפי תחושתי, הגיוון הזה מעניק לי את החירות היצירתית שלי ואת הסתכלותי האוניברסלית-כוללנית על הספרות. שייכותי לאגודת הסופרים הבינלאומית רק העצימה בי את האמביוולנטיות המשחררת הזו והרחיבה את אופקיי. כן, אני ציונית ופטריוטית ישראלית, חילונית, אך מזדהה מאוד עם יהדות, ימנית, אך זורמת בתוך תוכי עם השיח הציבורי המקובל כאן בחוגים תרבותיים. ואיני מוותרת על השאיפה להפוך יום אחד לשם מוכר גם בארץ בה גדלתי והתחנכתי, ולנפץ לאלתר את תקרת הזכוכית המדוברת. הרי אם התחברתי בעברי לספרות הישראלית המקורית, התענגתי עליה, ואפילו בחרתי בה כמקצוע, כל הדרך שעשיתי לא יכולה להיות לשווא.

[1] http://aranne5.bgu.ac.il/others/GorodisskyIlana.pdf

[2] https://ingild.com/category/persona

אילנה גורודיסקי בעת קבלת פרס על כתיבת ספרות רוסית בישראל.

״יקום תרבות״ פירסמה תגובה של ״משוררת ילידית״ לטענותיה של אילנה גורודיסקי לגבי עולם הספרות (בעברית) בישראל.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה − שתיים =