יואב ויכסלפיש ממליץ על
סרטים בפסטיבל הקולנוע ירושלים
פסטיבל הקולנוע ירושלים מתקיים בעיקר בסינמטק ירושלים, השנה בין התאריכים 24/8/21 עד 4/9/21.
ההמלצה הראשונה היא על הסרט "מין חסר מזל או פורנו משוגעים" של ראד ג׳ודה.
הסרט הרומני בעל השם האקזוטי מתחיל בסצינה נועזת במיוחד, וממנה עובר לסיפור מדכדך על מורה מקומית שנאלצת להתמודד עם הדלפת צילומים אינטימיים לרשת האינטרנט. הפתיחה הסנסציונית מובילה לתיאור תוצאותיה המדכדכות, ובעיקר לאמפתיה כלפי המורה המשוטטת ברחובות. הסרט מחולק לשלושה "סיפורים", כאשר הראשון והשלישי עוסקים בעלילה הנ"ל, והאמצעי כולל צירוף של אנקדוטות הסטוריות, פתגמים, ואמרות שפר. מהסרט עולה דיוקן שאינו מחמיא במיוחד לחברה הרומנית הפוסט-קומוניסטית בת ימינו, ונע בין המאבק בין מיעוט ליברלי לרוב שמרני דורסני, ששמרנותו ניזונה הן מהכנסייה הקתולית והן מהמסורת הצבאית.
סרטו של הבמאי ג'ודה זכה בפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין האחרון, וסרטים קודמים שלו, כמו "לבבות מצולקים" ו"בראבו!", הוקרנו בישראל במסגרת פסטיבל חיפה ובסינמטקים. ג'ודה שופך אור על העבר האפל של רומניה במלחמת העולם השנייה, שיתוף הפעולה עם הנאצים במעשי טבח של יהודים וצוענים, והאדרת משטר הגנרלים 80 שנה לאחר מכן. כמו כן הוא מזכיר את המיזוגניה וההומופוביה הנפוצים בחברה השמרנית, ועושה זאת בשילוב הומור מטורף, כולל אזכור של "המוסד" הישראלי.
סינמטק ירושלים: שבת 28/8 שעה 17:00, שני 30/8 שעה 15:00, לב סמדר: שישי 3/9 שעה 20:00.
ההמלצה השניה היא על הסרט "האי של ברגמן" של הבמאית הצרפתייה מיה האנסן-לאב.
עלילת הסרט מתרחשת באי פורה (FARO), אשר ממוקם בים הבלטי ונחשב מחוז אוטונומי בשבדיה. זהו סיפורם של זוג קולנוענים שמגיעים אליו כדי לשאוב השראה מהבמאי המנוח אינגמר ברגמן, שבילה בו את שנותיו האחרונות. במהלך הסרט נדמה ששניהם הופכים לדמויות מסרט אפשרי של ברגמן, תוך שילוב מוטיבים של קנאה וניכור. האתר נראה אטרקטיבי ומזמין והנוף פסטורלי, כולל טחנות קמח ובתי עץ, אבל מטען הרגשות השליליים מאיים להתפרץ שוב ושוב. הסרט כולל אזכורים רבים לעלילות סרטיו של ברגמן ולאתרים בהם צולמו, ובשלב מסוים נקלעים הקולנוענים למצב של סרט בתוך סרט בשל תחושת חוסר המוצא, ואז באים לידי ביטוי ייסוריו של האמן היוצר, אספקט נוסף בו התמקד הבמאי השבדי המהולל.
סינמטק ירושלים: שישי 27/8 שעה 14:00, חמישי 2/9 שעה 19:00.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
ההצגה ״שחף״
קיריל לבמן מביים את ההצגה "שחף" מאת אנטון צ'כוב, ומציג אותה על במת בית ציוני אמריקה בתל אביב. לקבוצת שחקני תיאטרון קרוב, איתם קיריל לבמן עובד כבר מספר שנים, הוא צירף כמה שחקנים עצמאיים, ויצר להקה מגובשת, שמפגינה משחק ייצרי-עוצמתי ומאופק כאחד. הבמאי ולהקתו מיטיבים להגיש את מחזהו הגדול של צ'כוב, אשר נכתב בשנת 1895, ונדרש, בין היתר, לנושאים של תהליכי כתיבה וקנאת סופרים.
המחזה מתרחש באחוזה כפרית לחופו של אגם, אשר לו מקום מרכזי בעלילה. ציורי האגם והאחוזות סביבו, המוקרנים בווידאו ארט בעומק הבמה, הם רישומי העיר תל אביב, שנעשו בידי אופירה ורה אבישר, הרושמת ואוהבת את העיר כבר שנים רבות, דבר שהופך את ההפקה למחווה לעיר המארחת.
המחזה נדיב לדמויותיו: לכולן נפח משמעותי בעלילה, כולן כמעט-ראשיות. בין הדמויות הבולטות שני זוגות: קוסטיה ונינה הצעירים, ארקדינה וטריגורין המבוגרים יותר, שהם אימו של קוסטיה ובן זוגה. מעניין שהנשים בזוגות האלה הן שחקניות תיאטרון, והגברים אנשי ספרות, סופר (טריגורין) ומחזאי (קוסטיה). צ'כוב, שהיה סופר ומחזאי, מחלק את עצמו בין שתי דמויות הגברים, ומעניק להן כנות ואמינות. השחקנים דליה ריבר כארקדיה, עמרי צדוק כקוסטיה, שני דרורי בתפקיד נינה, ועוז ניסן כטריגורין, מטיבים לגלם את קנאת הסופרים, יריבות השחקניות, ואת המתח הרומנטי בין הזוגות.
המחזה הוגדר על ידי צ׳כוב כקומדיה. הבמאי לבמן הצליח לשלב רכיבים קומיים בדרמטורגיה: השחקנים לובשים בגדים שחורים, ומדברים על חולצה בהירה של ארקדינה ועל שמלה לבנה של נינה. שמתי לב שכל השחקנים, למעט אסי יצחקי, שמגלם את בעל האחוזה הזקן והחולה, גבוהים מאוד: הגברים נראים מעל 1.90 מטר והשחקניות מעל 1.70 מטר, והדבר מעלה לרגעים אסוציאציה שובבה של ליצני קרקס על קביים. ישנה סצנה נהדרת של חילופי זוגות: בני הזוג נחטפים, הזוגות מתפרקים ונבנים מחדש בכאוס תנועתי ללא מילים. הסופר טריגורין מלין על בינוניותו ועל כך שכתיבתו וודאי נופלת באיכותה מזו של הסופרים הגדולים, דוגמת טולסטוי וטורגנייב. חשבתי לעצמי, "טריגורין" זה בעצם שיבוש שמו של "טורגנייב", דבר המעצים את הפן הקומי של המחזה. הרובה נוכח – תלוי על משענת כיסא בקדמת הבמה – רובה ציד תקופתי עם קנה ארוך. דמויות רבות, אפילו ארקדינה המצליחנית, נוגעות בו, לוקחות ליד, אף מצמידות לגרון, בהשפעת מחשבה אובדנית רגעית נוכח הצער על חייהם המשמימים. יפה במיוחד הסוף הטרגי בבימוי: האוהבים המיוסרים נינה וקוסטיה נמלטים לגן, ונשמעת יריה. במחזה הכתוב נאמר מפורשות, שקוסטיה הוא שמתאבד, אבל בבימוי של לבמן, כל המשתתפים קופאים בלא-אומר על הבמה. ניתן לחשוב שנינה, שהזדהתה עם שחף, מתה, ויש לכך הטרמה במחזה – הסופר טריגורין הגה רעיון לסיפור קצר, בו בחורה-שחף נורית ע"י עובר אורח.
הטקסט העברי של גור קורן, אותו יצר עוד בזמן לימודיו בבית צבי, הוא התרגום שנבחר ע"י לבמן, ונשמע במיטבו. התוכנייה שהופקה ע"י קיריל לבמן ויואב סדובסקי מפורטת ומציגה את השחקנים בהרחבה הראויה.
"שחף" של קיריל לבמן ולהקתו הוא מחזה מסוגנן, משוחק בחדווה גדולה, המעביר את המתח הרומנטי ואת הקריצה הביקורתית של צ'כוב כלפי עולם הספרות.
השחף מרתקת גם את הילדים של היום!
כתבה ניפלאה על שחף מודירנית.
כל הכבוד לדור הצעיר שמתעניין באנטון פבלוביץ' צ'כוב הגדול!
תודה חגית על משב רוח מרענן ליצירה קלסית וחשובה. מעניינת הפרשנות ואופן ההצגה של המחזה "שחף" ללמדנו כי יש הרבה שחפים בעולם וקנאת סופרים ומחזאים תרבה חכמה.
תודה רבה, חגית!
הרובה אכן מוסיף פרשנות מעניינת לייצוג הבימתי.
האם לקיחת החיים הייתה דבר-מה שחלף בראשן של כל הדמויות? ניכר כי הבמאי עיבד כך את המחזה.
חגית היקרה, אני חייבת להודות כי לא הכרתי לעומק את עלילת המחזה המקסים "שחף", וכעת לאחר סקירתך אני סקרנית מאוד להעמיק בו ולצפות בו. תודה לך על כתיבה נפלאה.