השיר שלפנינו, שפותח את מדור השירה החדש “שיר בשישי”, לקוח מתוך ספר השירים השני של המשוררת סלעית לזר, “והעולם במסלולו הנודע” (2021, הוצאה עצמית, עריכה: דורי מנור, עמ’ 16). סלעית לזר היא אגרונומית בת מושב שרשרת, חברת קיבוץ סעד בנגב המערבי.
ספר השירים הראשון של סלעית, “רקמת הניתוק“, ראה אור ב-2019 בהוצאת פרדס.
פעמי אלול / סִלעית
נַקָּר נוֹקֵש בְּגֶזַע הַנֶּפֶש
מִקְצָב קָבוּעַ
שֶׁל גַּעֲגוּעַ.
פָּנָסִים
דּוֹעֲכִים
בִּרְחוֹב יוֹמִי.
הַגּוּף רוֹטֵט אֶת אַשְׁמָתֵנוּ
כְּמוֹ בִּקּוּר בְּבֵית הַתְּפוּצוֹת
עִם הֶתְקֵן נְחֹשֶׁת
תּוֹךְ-רַחְמִי.
וְזֶה הַמּוֹעֵד
לִלְמֹד
לְהַרְפּוֹת.
סלעית, כמו המשורר רומן אייזנברג, מחבר הספר “שירים טחובים לילדים רטובים” (2021, הוצאת תשע נשמות, עריכה: אוריאל קון), מעדיפה לפרסם את שיריה תחת שמה הפרטי בלבד (שמה המלא, סלעית לזר, מופיע בפנים הספר הנוכחי כמי שאחראית על הניקוד). זו תופעה מעניינת שלא כאן המקום לדון בה אך אפשר רק לציין שסלעית היא מעין הכלאה בין “יונתי בחגוי הסלע” של שיר השירים לבין ציפורי השיר מסוג הסַלעית, שמצויות לרוב באזורים המדבריים בארץ-ישראל, לפי שהיא מתגוררת עם משפחתה בקיבוץ סעד שבנגב המערבי.
בגב הספר החדש מציין מנור, העורך, כי שירתה של סלעית “נוקשת על הדף הלבן כנקר הנוקש בגזע הנפש, / מקצב קבוע / של געגוע”. מעבר ליופיו ולמקוריותו של הדימוי הזה, המופיע בתחילת השיר שבחרתי לפרסמו כאן, הוא אכן מסמל משהו מהתנועה הפנימית של שיריה של סלעית, תנועה שמצליחה להדהד גם כלפי חוץ. קודם לכן קושר מנור את סלעית כד”ר לאגרונומיה, החוקרת פיזיולוגיה והתפתחות של עצי פרי וצמחי נוי, עם משוררים-אגרונומים ומשוררים-חקלאים שקדמו לה בשירה העברית המודרנית כגון נתן אלתרמן, שלמד אגרונומיה בעיר ננסי שבצרפת, ורחל המשוררת, שהוסמכה כאגרונומית באוניברסיטה של טולוז.
אמנם מנור גם מנגיד בין משוררי העבר הללו לבין שירתה של סלעית, אך נדמה כי לפחות אל שיריה של רחל היא דווקא קרובה או לפחות מתכתבת עמם. את השיר “אגרונומיות כל העולם” שבספר החדש היא אפילו מקדישה לה (עמ’ 10).
גם אצל רחל מצאתי שיר על חודש אלול, “בגינה” שמו, (לסלעית שיר בשם “גינה לי” בספרה החדש בעמ’ 13) והוא מוקדש “לְגִזָה”: “בְּבֹקֶר אֱלוּל הָעוֹלָם וָרֹד וְתָכֹל, / מַרְעִיף תַּנְחוּמִין. / שֶׁמָּא לָקוּם, לְהִתְנַעֵר מֵעֲפַר הָאֶתְמוֹל, / בְּמָחָר לְהַאֲמִין? / שֶׁמָּא בְּלֵב עָנָו לְבָרֵך אֶת הָעֹל, / לְהַצְדִיק אֶת הַדִּין? // בֵּין שׁוּרוֹת עֲרוּגוֹת וּתְלָמִים נַעֲרָה תָּבוֹא, / הַבֶּרֶז יִגְעַשׁ. / הִיא מַזָּה רְסִיסֵי חַיִּים, אַף גִּבְעוֹל בִּצְמָאוֹ / לֹא נִשְׁכַּח, לֹא נֻטָּשׁ. / אוּלַי לִסְלֹחַ לָאֵל אֶת זְדוֹן לְבָבוֹ, / אוּלַי לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ?” (פתח-תקוה, תרפ”ג, מתוך: רחל, השירים, 2003, ספיח, עמ’ 8).
קריאה השוואתית בין השירים ואולי אפילו גם קריאה על-זמנית מיסטית יכולה לקשור בין הנערה המתוארת בבית השני בשיר של רחל לבין סלעית המתארת את עצמה בשיר “גינה לי” כמי ש”עוֹקֶרֶת מְרוֹרִים, / מְנַכֶּשֶׁת סִרְפָּדִים, / הַיָּדַיִם חֲשׂוּפוֹת, / גַּם הַפְּחָדִים. // מִתְגּוֹנֶנֶת / בֵּין מֶרְחָבִים חֲלוּדִים” (עמ’ 13).
מי שיקרא בכל שירי ספרה החדש של סלעית, “והעולם במסלולו הנודע”, על חמשת שעריו (השיר “פעמי אלול” והשירים האחרים שהוזכרו כאן מופיעים בשער הראשון, “עונה מלאה, עונה שחונה”), והקריאה בספר מומלצת בהחלט, יגלה עוד מצפונות עולמה של המשוררת הזו, שבשיר שמופיע כאן בראש הרשימה, משתמשת ברקע האגרונומי שלה גם בהקשר הפוליטי של הריבוי היהודי, כרעיה ואם לארבעה (מידע ביוגרפי שמופיע בפתיחת הספר), המבקרת בבית התפוצות, וגם בהקשרים אחרים, נפשיים, נשיים ואפילו אירוטיים.
ראו גם:
“הַגּוּף רוֹטֵט אֶת אַשְׁמָתֵנוּ/ כְּמוֹ בִּקּוּר בְּבֵית הַתְּפוּצוֹת”. ניתן לחוש את האשמה בכמה הקשרים… שיר יפה ומעמיק והיטבת לדבר בו ובספר. תודה, אילן, לך וליקום תרבות, בהצלחה לסלעית עם הספר החדש.