רומן הבכורה של שרית ישי לוי “מלכת היופי של ירושלים”, המתאר כמה דורות של משפחה בירושלים מראשית המאה העשרים ועד לשנות השבעים של אותה מאה, היה לרב מכר מפתיע מאת סופרת לא ידועה. הוא מכר למעלה מ- 200,000 עותקים ותורגם לכמה שפות זרות – אנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית, רוסית, ותורכית. בשנת 2014 זכתה ישי לוי בפרס התאחדות המוציאים לאור ובפרס סטימצקי לסופרים שספריהם הם הנמכרים ביותר.

בעקבות הצלחה זאת הועלתה בתחילת יוני 2021 ב – YES VOD סדרת דרמה בת 44 פרקים המתבססת על הספר. הספר והסדרה שבעקבותיו מתארים את תולדות משפחת ארמוזה הספרדית, מימי השלטון העות’מני ועד שנות ה-70 של המאה ה-20.

התסריטאים הם שלמה משיח ואסתר נמדד תמאם; הבמאי עודד דוידוף; השחקנים מיכאל אלוני, סוול ארי-אלאור, הילה סעדה, עירית קפלן, אלי סטין, יובך שרף, איציק כהן, דב נבון, מיקי קם, ורבים אחרים.

מקדימון הסדרה:

והנה מאמרו של משה גרנות על הספר ועל הסאגה שזכו להצלחה גדולה כל כך.

המערכת

כריכת מלכת היופי של ירושלים של שרית ישי לוי

הצדעה לתחקיר ולתוצאה, על “מלכת היופי של ירושלים” מאת שרית ישי לוי, מודן 2013, 450 עמ’

שרית ישי לוי הייתה אמנם דמות ידועה לפני חיבור הרומן “מלכת היופי של ירושלים” – היא שיחקה בתיאטרון ובסרטים, כתבה בעיתונים “את”, “העולם הזה”, “מוניטין”, “חדשות”, ובתפקידה זה התפרסמה במפגשה עם יאסר ערפאת בביירות ב-1982, כתבה על צימרים בכל הארץ, ועוד. כל זה יכול היה לסייע לה לזכות בתשומת לב אצל המו”לים הפוטנציאלים, אך לא יכול היה לנבא את היכולת הנפלאה שלה לרקום עלילה מורכבת ומעניינת כפי שהיא רקמה ברומן הזה, שמסתבר כי הוא רומן ביכורים.

כריכת מהדורה אנגלית של הספר The Beauty Queen of Jerusalem

הרומן מתפרש על פני כמאה שנה, ומתאר את קורות חייה של משפחה ספניולית לאורך ארבעה דורות. כלומר, לפנינו מה שנהוג לכנות בתורת הספרות – סאגה. קודם כול יש להצביע על תחקיר מדוקדק של התקופות השונות המתוארות בספר: הטופוגרפיה המדויקת של ירושלים, תל-אביב, וביירות, ההווי של אותן תקופות, האמונות הטפלות, האמונה בכשפים, האופנה, הסרטים, ההצגות של אותם ימים, וכמובן, האירועים ההיסטוריים שברקע – מלחמת העולם הראשונה עם הגיוסים לצבא הטורקי, הגירושים של מי שלא התעתמן, השלטון הבריטי, המחתרות, הפיצוצים, בהם פיצוץ מלון המלך דוד, המאבקים בין הפלגים השונים ביישוב ביחס לשלטון הבריטי, רציחות “משתפי הפעולה” ו”זונות” המתרועעות עם האנגלים, מלחמת העולם השנייה על מוראותיה, מלחמת השחרור, המצור על ירושלים, הרעב והצמא, הצנע שאחר כך וכו’ וכו’. עיקר העיקרים, כאמור, רקום כאן רומן מורכב, אמין, ומעניין מאוד.

לפני שאפרט את מעלותיו של הרומן, אני מרשה לעצמי לציין שלוש הסתייגויות (קטנות!). ראשית, הרומן מתחיל מתוך נקודת המבט של “מספר עד” (במקרה שלנו – עדה, הלא היא גבריאלה סיטון המספרת את סיפור משפחתה), ומסיים באותה נקודת מבט. באמצע (כ- 300 עמודים) יש נקודת מבט של “מספר כל יודע”. המעברים בין שתי נקודות המבט הם חדים, והם בהחלט פוגעים (קצת!) באחדות היצירה. הסתייגות שנייה – יש בספר הרבה חזרות, לעיתים באותן מילים. ושלישית – דודה אלגרה מתל-אביב (אחות של סבא גבריאל, שהוא הסבא של “העדה”) מספרת לגבריאלה את קורות המשפחה בלשון גבוהה מדיי (ראו עמ’ 57 ואילך). כאמור, כל זה זניח יחסית להישג הספרותי הגדול של הסופרת.

שרית ישי לוי, לקסיקון הספרות העברית החדשה

הדור הראשון שבסאגה הזאת הוא דורם של הזוג רפאל ומרקדה ארמוזה. רפאל מתאהב אנושות בנערה אשכנזייה בהירת שיער וכחולת עיניים, אך הוא יודע שהוריו הספניולים לא יסכימו בשום הון שבעולם לזיווג מעורב כזה, והוא נושא במקומה את זו שהוריו משיאים לו – את רבקה-מרקדה. מסתבר שבימים הרחוקים ההם, תחילת המאה העשרים, הפילוג בין העדות היה רב יותר מאשר היום: הספניולים היו העילית של החברה הירושלמית, ונישואים עם אשכנזים לא באו בחשבון בכלל. הספניולים, על פי הספר, שנאו את הכורדים, וגם המוגרבים היו צריכים לעמול קשות, ולדעת לדבר לדינו, כדי להיות “נסבלים” בחברה הספניולית.

מרקדה היא דמות דומיננטית בספר, כמעט מלכותית: היא גוזרת על עצמה ניתוק מבנה, גבריאל, שלטענתה הוא הגורם לכך שבעלה רפאל נפטר. גבריאל, כמו אביו, מתאהב אנושות בנערה אשכנזייה, בתה של זו ששברה את ליבו של אביו, רפאל, אלא שגבריאל מתכוון לממש את אהבתו, ולולא מותו של האב, והשבעתו על ידי אימו לזנוח את אהובתו – היה נושא אותה לאישה למרות הטאבו העדתי. דמותה של מרקדה מעוצבת בכישרון רב, והקורא רואה אותה כאילו חיה לנגד עיניו.

ובכן, גבריאל הוא דור שני של “הקללה” המשפחתית, של בעלים שליבם איננו נתון לאישה שהושאו לה בלחץ ההורים, אישה שהם אינם אוהבים. מרקדה משביעה את גבריאל לנטוש את רוח’ל ויינשטיין אהובת נפשו, והיא משיאה אותו בטקס עלוב לרוזה, נערה ענייה שמנקה בתי שימוש אצל האנגלים – וכל זה כעונש על כך שכביכול גרם למותו של אביו. גבריאל כמעט שאיננו פוקד את מיטתה של רוזה, וכשהוא עושה זאת, היא מייד נכנסת להריון. רוזה היא דמות קורבנית, ששוב, עוצבה ביד אמן. בעלה אינו אוהב אותה, ובתה הבכורה, לונה, בזה לה ושונאת אותה, שנאה נוראה, שהובילה באחד המקרים אף לתגרת ידיים. רוזה אינה אוהבת את תשמיש המיטה, ואגב, רוב הנשים בספר סולדות מכך, נרתעות, ואף סובלות מכאב בעת מעשה האהבה (עמ’ 82, 280-278, 288, 305-303). על כך עוד בהמשך. רוזה התייתמה בגיל עשר, וקיימה את אחיה הקטן אפרים תוך נבירה בפחי אשפה, ולאחר מכן כששימשה כמשרתת בבתי האנגלים. אח אחר שלה נתלה על ידי הטורקים כי סירב להתגייס, והאח הגדול ברח לארצות הברית מפני זוועות השלטון העותמני.

הגיבורה הראשית של הרומן היא לונה, בתו הבכורה של גבריאל. היא “מלכת היופי של ירושלים” (עמ’ 16, 62, 116, 186, 418), אמנם לא רשמית, אבל בני המשפחה, מחזריה, וכל רואיה, מתפעלים מיופייה ומכנים אותה כך. גם דמות זאת בנויה לתלפיות: לונה יפה מאוד (“כמו הלבנה”), ומודעת ליופייה, אבל היא רוב ימיה שטחית מאוד, חושבת רק על בגדים, אופנה, איפור, שחקני קולנוע. היא איננה עוזרת בבית כמו שתי אחיותיה הקטנות רחליקה ובקי, והיא בריב מתמיד עם אימה. היא חשה שאביה איננו אוהב את רוזה אימה, כי נישא לה באונס, ומשום כך היא שונאת אותה, ובזה לה על האנאלפביתיות שלה ומוֹצָאָהּ הַנָחוּת. אביה (גבריאל) אוהב את לונה אהבת נפש, אבל מודע לשטחיות שלה, להשתמטות שלה ממטלות הבית והפרנסה. הוא סולח לה על הכול, ורק כאשר היא משקרת בבית הספר שהיא נעדרת מהלימודים (כדי להסתובב בחוצות ירושלים ולבהות בחלונות הראווה) משום שהיא כביכול עוזרת לאבא בחנות – האב מעניש אותה קשות, ועד שהיא איננה מבקשת סליחה הוא מתנכר לה באכזריות.

בניגוד להוריה, לונה נישאת מתוך אהבה לדוד סיטון. בחור יפה, ששירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. אלא שגם היא איננה זוכה לאושר שציפתה לו: הם חיים בעוני, והיא נרתעת מתשמיש המיטה (כאמור), ואילו הוא – ליבו נתון לימיו העליזים בשירותו הצבאי, כאשר נשים נפלו לרגליו עבור אוכל וגרבי ניילון. אז הוא התאהב נואשות באיטלקייה קתולית בשם איזבלה, אותה הוא נאלץ לזנוח כי לא היה שום סיכוי שהוריו יסכימו לזיווג, אפילו תתגייר. ברור ששלום הבית בין שני טיפוסים כאלה נידון לכישלון חרוץ. גבריאל, אביה של לונה, מצא פורקן לדחפיו המיניים אצל עיישה היצאנית מביירות, ואילו דוד חתנו מתרועע עם נשים גרושות ואלמנות, ובסוף נקשר לגרושה הונגרייה (אשכנזייה דווקא!), חברה לעבודה בבנק.

אבל לונה היא “דמות מתפתחת”. מאישה אנוכית, שאינה מסוגלת לסבול את אימה, את בעלה, ואפילו את בתה (הלא היא גבריאלה, המספרת את סיפור המשפחה כ”עֵדה”), היא הופכת לאדם מלא נתינה. וכך מסופר בספר: היא נפצעת אנושות מפגז ירדני במלחמת השחרור, ומאושפזת בבית חולים לתקופה ארוכה בחדר אחד עם לוחמים פצועים. אחד הלוחמים האלה הוא גידי הג’ינג’י, שכדור פילח את עמוד השדרה שלו, והוא נשאר משותק מהמותניים ומטה, חסר סיכוי להביא ילדים לעולם. גידי מנחם אותה ומצחיק אותה, והיא מתאהבת בו נואשות. כאשר השניים משתחררים, הם מקיימים פגישות בהסתר מהבעל, שמובילות בסופו של דבר למפגשי אהבה עם עינוג הגוף (שלה!), למרות נכותו (פרטים בספר…, ראו עמ’ 393). ובכן, מאישה אגוצנטרית בצורה מופלגת – הופכת לונה, בזכות האהבה האסורה (לאיש חסר יכולת מינית!), לדמות מלאת נתינה. פטירתו של גידי היא עבורה אסון נורא, והיא עצמה דועכת אל מותה במחלת הסרטן.

הספר "מלכתה יופי של ירושלים של "שרית -ישי הלוי "המתאר כמה דורות של משפחה בירושלים היה רב מכר מפתיע של הספרות העברית ובימים אלו מוקרנת סדרת טלויזיה על פיו. משה גרנות סוקר ומנתח את הספר.
מהדורה צרפתית של הספר

גבריאלה, בתם של לונה ודוד סיטון, היא, כאמור “מספרת עֵדָה” למה שהתרחש ומתרחש במשפחה, וגם היא דמות מורכבת ומתפתחת: לונה הרי חיה כל חייה בסכסוך עם רוזה אימה, וגם גבריאלה איננה מסתדרת עם אימה. כמו בין לונה ואביה גבריאל, כך גם בין גבריאלה ואביה דוד יש ברית אב-בת, עד שגם גבריאלה (כמו אימה!) מועלת באמונו: היא נתפסת בגניבה מתיקי המורות והתלמידים, ואביה מעניש אותה על כך באכזריות. גבריאלה, “המספרת העדה”, מופיעה שוב בסוף היצירה, כשהיא כבר אישה צעירה לאחר השירות הצבאי. היא בורחת מהבית כאשר אביה האלמן מביא הביתה את וֶרָה, ההונגרייה שהייתה המאהבת שלו עוד בחייה של אישתו. גבריאלה איננה מוכנה להתפייס עם אביה, בורחת ממנו לתל-אביב, ואחר כך ללונדון. שם היא חווה פירוד מאמנון אהובה, ומתנסה בסקס פרוע ובסמים. רחליקה, דודתה, מחזירה אותה לארץ ומגלה לה את האמת על חייה הכפולים של אימה. הגילוי הזה גורם ל”שיבה מאוחרת”: גבריאלה שמיררה לאימה את חייה, מתפייסת עמה לאחר מותה ליד קברה, ויש להניח שהיא תתפייס גם עם אביה. הסוף, לצערי, הוא רומנטי וקצת מלוקק מדיי: אמנון שנבגד על ידי גבריאלה, מגיע ממרחקים, פוגש אותה ליד קבר אימה, וחושף את אהבתו הגדולה אליה למרות מעלליה.

הזכרתי את רחליקה, אחותה של לונה, דודתה של גבריאלה – גם היא דמות שנבנתה למופת, דמות מלאת נתינה, ההיפך הגמור מלונה, גם במראה. היא, ואחותה הקטנה בקי, זכו לזיווג מוצלח ולאושר – דבר הקוטע את “קללת” הנשים לבית ארמוזה לא להיות נאהבות על ידי בעליהן, “קללה” שגבריאלה הייתה בטוחה שגם היא לקתה בה.

הספר מעניין, ובהחלט כתוב בכישרון רב. מי שרוצה מוזמן גם לצפות בפרקי הסדרה המבוססת על הספר אם כי הם כבר סיפור אחר לגמרי ממדיה אחרת לגמרי.

צפו בפרק הראשון של הסדרה”מלכת היופי של ירושלים”

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 − four =