השעות האחרונות של רבי עקיבא

הקדמה

הסיפור הקצר על ר' עקיבא הוא מה שנותר ממיזם גדול ושאפתני יותר. ברצוני היה לכתוב מונולוג תודעתי בהיקף של נובלה ואפילו רומן קאמרי קצר, כשר' עקיבא נושא אותו מן הכלא בקיסרין, ונזכר בכל ההיסטוריה האישית שלו בליווי מסקנותיו התורניות-ההלכתיות. אך מיזם לחוד וחיים לחוד, והפרויקט נפסק. נעצר. מה שנותר הוא הסיפור הזה.

פעם, לפני שנים רבות, אמר לי העורך הוותיק בעל הטעם אלכס זהבי המנוח, כי ככל שאבי, השחקן והבדרן גדי יגיל, הופך צנוע יותר כך אני, המתיימר להיות סופר, הופך יומרני יותר. הוא ביקש לסנוט בי, אך הוא צדק. התגובה הזאת שלו באה בעקבות נובלה שכתבתי על ז'אק ברל, השנסונייר הבלגי-צרפתי, מעין מונולוג שלו בהופעה האחרונה בעיר רובֶּה. אחר כך כתבתי רומן קאמרי-ביוגרפי על המשורר המקולל נֹחַ שטרן, מי שתרגם את "ארץ השממה" של ת"ס אליוט לעברית, בהשפעת "זיכרונות אדריאנוס" של מרגריט יורסנאר, לא פחות ולא יותר! זהבי אכן צדק, נפניתי בהדרגה, ובעקבות תהליך של עשיית תשובה בדרכי שלי בשל מקרה שקרה לי, פּגוּת ילדיי, לעסוק בדמותו של ר' עקיבא.

אינני יודע מה עצר אותי. אולי העובדה שלמדתי בכוילל בתקופה ההיא בשעות אחר הצהריים, והאברכים קראו את הפרגמנט הקצר, שהתפרסם תחילה ב"מקור ראשון" ואחר כך התרחב לכלל סיפור שפורסם בכתב העת "עכשיו" של פרופ' גבריאל מוקד. חשתי שהם מנסים בדרכי נועם להניא אותי מלכתוב דבר מודרניסטי וחילוני על אדם כל כך קדוש. ר' עקיבא אכן בא בחלומותיי ונראה לי לעתים מאיים ופעמים מתרצה.

ואולי זה היה עניין הרבה יותר רציונליסטי, שלא חשתי בטוח בתוך ההקשר היהודי-ישראלי שבו אני חי ואשר בו יש כל כך הרבה אנשים דתיים, רבנים, ואקדמאים, שיודעים כל כך הרבה על ר' עקיבא, הן היסטורית והן הלכתית. לא אזרתי אומץ לכתוב את הנובלה ולסיים אותה.

יוצא אפוא שאלכס זהבי המנוח צדק. הייתי צעיר שאפתן והתמתנתי. לא בדיוק. לא עד הסוף. כי מזה שנים אני כותב מונולוג של אלבר קאמי, הסופר האלג'יראי-צרפתי, שבו יגולל את סיפור חייו ומעבר לכך בפני הקוראים, וידבר אלינו מן העל-זמן בחלל, גם על תופעות שקרו הרבה לאחר מותו והקשורות אליו.

אולי בתרבות צרפת הרחוקה ממני חשתי נינוח יותר להמשיך מיזם מעין זה, רומן קאמרי ביוגרפי, ואולי מונולוג של אדם מודרני קל יותר לכתיבה ממונולוג של אדם דתי קדום. כך או כך, הפרגמנט שהפך סיפור קצר כונס בספרי "שישה סיפורים", שיצא בהוצאת "עמדה" בסדרת "דחק", שערך בשעתו יהודה ויזן בשנת 2010 והנה הוא לפניכם.

רן יגיל

באחד, ספר עקיבא

עוד מעט יבואו קלגסין שלרומי שוב ליקח אותי. פניי נשואות אל תקרת האבן ובגדיי צואין. לאורך גבי נתנו שרטת בעור, והפכה זו פצע שותת. מסרקות ברזל שלהם כבערה. וכמעט-קט בגדיי ניקחו, אלא שעליי הם ומקורעין.

תמול חלמתי פשיטות שלַמֵּי-בור. באר ירקרוקת. מלבנות התבואה שבין הזיתים. כל אילן דמותו כזקן ונשוא-פנים. עד שלא נתעוררתי, לא ידעתי שאני בקיסרין, כלוא. משנתעוררתי בא בחוטמי ריח הים: מליח שבמליח. רק המחשבה האחת, שבחוץ, לא הרחק מכאן, נם הים הגדול, מחמיצה את הלב. החפץ הזה, להפליג ולראות זיוו שלעולם, ממלא אותי.

אסור, אסור לאסור ברתוקין מי שעשה בור ארבעים שנה. מי שרגיל היה להלך עם הנץ החמה בינות לכבשים אל המִירעה, ושנים אחר-כך עם התלמידים ללמוד תורה, בחוץ, במרחב. אח, הים הגדול! לשוט בספינה במים שאין סופם לנוח, על-פני ארצות וערים: נהרדעא, אנטיוכיה, גנזק שלמדי, רומי הגדולה; ארץ-ישראל, יבנה-בני-ברק-ירושלים המעטירה, הר הבית השמם, העבודה! כאביי עזים. אין דבר, גם זו לטובה. הייתה שם באר אחת וכבשות הרבה, והייתי יושב ומביט בבאר. ובכל פעם שהייתי מביט בה, היו מחשבותיי מתרוקנות מאליהן, וכולי חלול ונכון וחלק כציפורן ונקי מתחלואי הנפש. והרחלות סובבות אותי ופועות.

והיו שם רועים נוספים מן המאמינים-הלמדים, שלעגו לי לא פעם על בורותי – עקיבא, עקיבא בן-יוסף, לא למד ולא שנה כלום. כערוד במלחה, רץ להיכן שמוליכתו הדרך. או מוטב כחמור בגן הירק, שלול לכפיסי-גדר, נוהק ומכרסם, מכרסם ובוהה, מה תבהה כך? – הכעס היה חומר בי, אבל לא הייתי אומר דבר.

חד יומא הצצתי פנימה אל תוך הבאר וראיתי אדם-מת בקרקעיתה. ישוב היה, רגליו פשוטות לצדדין וראשו שמוט לימין. מלמעלה, נראתה קרחתו העגולה. מסתמא נפל שם ונשתברו איבריו. כך נותר וסביבו מים זוחלים, רקבובית וזיבורית. הבטתי למרחק – החולות הצהובים שלּוד. נטלתי את הדלי והחבל והלכתי אחריהם מטה אל תחתית הבַּיר. היה חשוך שם, ולח. הזעתי מאוד, וריחו שלַמֵּת נדף. היה זה איש שמן. מסתמא, עם הארץ. כרכתיו בחבל, ואת הדלי קבעתי בראשו, שלא ייטלטל. במאמץ עילאי העליתיו מַעלן – אני לפניו והוא אחריי, כאילו נדבק בי: משוך וטפס, טפס ומשוך, והדלי מתחכך בגבי. כשעלינו מן הבאר, התיישבתי על האדמה מולו. הושטתי זרוע ארוכה וכהה, והסרתי מראשו את הדלי. כעת בשמש נראה צבֶה וכחול.

כיתפתיו בבת אחת. על פני מרחבים שלחול אני פוסע וריחו המרקיב שלמת בא בחוטמי. ימיני תחת עורפו, ושמאלי תחת ברכיו. הוא כבד. וחם. השמש מכה בחולות הצהובים. ואני חושב: מעשה טוב אני עושה, מעשה טוב אני עושה, מביא לקבורה יחיד מישראל בעיר לוד. והולך ומשבח עצמי, והולך ומקלס עצמי, ולבי טוב עליי. הזיעה נוטפת קילוחים-קילוחים, ואפילו הבאוש כבר אינו מורגש. מת בידיי החזקות והצעירות ומאחוריי הכבשות פועות, ועל פני חולות לוד הצהובים אני מפסיע והולך, והשמש יוקדת, וכל צעד שאני עושה כאילו מטילי זהב ניצוקים בתוך ירכיי. ואני כבר בעיבורה של עיר, נכנס בגאון ובידיי מת מצווה לקוברו בעיר לוד, ואני כבר בטבורה של עיר, ואנשים יוצאים והולכים מאחוריי ומלפניי ומן הצדדין, ובינות לכבשים, ולוחשים זה אל זה, ולי אינם אומרים מאומה. הקולות מגיעים עד אליי כרחש-בחש: זה ערוד במלחה, לא שנה ולא למד כלום – עַיִר פרא.

פתע יוצא אדן לבוש לבן מאחד הבתים. הוא גבוה, מורם מעם, כאילו מהלך על כלונסאות, וכולם מקיפים אותו. אחד מהסובבים פונה אליו ואומר: ר' אליעזר, בור הוא, אינו יודע מה הוא עושה, וגורר הוא כחצי פרסה מת-מצווה. אני מביט בר' אליעזר והוא מביט בי. עיניו יוקדות ממרום גובהו ופניו חיווריינים. רב רוגזו. ברגליי כמו ניצוקים מטילי ברזל. אני מבין שעשיתי כאן מעשה רע, רע מאוד. לא די שאין כאן שכר, זו בחירה שכולה חטא. הוא פוקד: לכו. והאנשים נשמטים והולכים – מתרחקים ממני. המת נשמט מידיי וניטח בקול חיסום בקרקע. איבריו מתעוותים, ראש-רגל-ויד משמשים בערבוביא. הרב כופף עצמו מלוא קומתו בבגדי הלבן אל הארץ ומבקש בעיניו כי אעזור לו להרים את המת. אנו מרימים אותו יחד. הוא אומר: מת-מצווה, במקום הימצאו – שם נקבר. היכן מצאת אותו?

אהה, הגעגועים לרחל, העיניים החודרות שלה, המגורים על המתבנים הישנים, תחת כיפת הרקיע, מצע שלַקַּש. הייתי מלקט את התבן מתוך שערותיה, קנה-קנה, השיער שאחר כך נמכר בפרוטה, כדי שאוכל ללמוד. תאבני לראות את בית המקדש. נער הייתי אז כשבאו קלגסין של רומי והרסו אותו. בור הייתי, עם הארץ בן עם הארץ, בן גוי, ומעולם לא זכיתי לעמוד בו. אבל בלילות מופיע הוא בחלומי. המאמינים עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, בעזרת הנשים עומדת רחל, פניה שלוות ושיערה קצר. טוב בכול, הוד והדר סביב, ואני מביט בעיני הכהן הגדול. כהן הדיוט נותן לו מן הרובד הרביעי את המזרק הממורס, והוא נכנס אל קודש הקודשים ומתעכב שם. מתעכב ומשתהה. מדוע הוא מתמהמה? אין דבר, כל עכבה לטובה. רחש עובר בקהל השם. עיניים דואגות. לסוף הוא יוצא, נוטל המזרק ובתוכו הדמים, פושט את ידו הארוכה – שרוולו לבן ומתנופף ובקצהו אצבעו הקמורה והזקנה – ומזה מתנות-דם על ארבע קרנות המזבח: מזרחית-צפונית, צפונית-מערבית, מערבית-דרומית, דרומית-מזרחית. פתע הוא סב על מקומו ומרים את זרועו עטופת הלובן ומפנה אליי, הניצב בעזרה, את האצבע. אשם.

דומה שנרדמתי. לא באו ליקח אותי. ברי שעוד יבואו. גלגל חמה התחיל מנץ ואור ארגמן בקע. קמתי לנקבים ולתפילה. ליטול ידיים לא נותנים כאן. נשמע רעש מבחוץ. השרטת לאורך גבי כווה מאוד, פצע מכוער, עוקצים נוראים. טיפסתי בכוחות אחרונים על ספסל האבן ושרבבתי ראשי אל תוך מגרעת הצוהר. ראיתי מחזה מוזר, מטושטש. שלושה קלגסין גוררים חזיר-בר גדול – חיה נערצת ברומי. ודאי הובא מעמק הירדן ואולי מביצות החולה. דחפו את הענק ונדחק אל תוך הצינוק. השמיע קול נחרה והתיישב על עכוזו. אני מביט בו, והוא מביט בי. ארך-חוטם ורחב נחיריים. ברייה כעורה עד למאוד. מבקשים לבזות אותי. חזיר, פשוט טלפיך ואמור: טהור אני. הוא נשאר יושב על עכוזו הרחב כמהלכי-שתיים, טלפיו אסופות אל חזהו הזיפי. הניע ארבע חטים שלו לכאן ולכאן. נסוגותי לאחור. דומה עליי דיבקתי גווי אל הקיר, אבוי – השרטת כבערה בתוכי, ברי שיתקוף. חזר והניע חטים, משמאיל ומיימין, מיימין ומשמאיל. פתח את פיו ואמר: עקיבא, עקיבא בן יוסף, לא שנה ולא למד כלום, כערוד במלחה, רץ לאן שמוליכתו הדרך. שתקתי. אשמדאי בעיניו. גירא בעינא דשטנא ומראה אימות מוות. כופף עצמך עקיבא ושתוק, נענע לו בראשך ותן לגל לחלוף מעליך. עיניו מיפלבלות, נוצצות, השטן מרקד בין חטיו החדות. כולו עיניים. הוסיף החזיר ואמר: שתיקה כהודאה דמיא. מדוע נרצחים ישראל אלה? ר' חנינא בן תרדיון, ר' יהודה בן בבא, ר' חוצפית המתורגמן, ר' ישבב הסופר, ר' טרפון, ר' יוסי הגלילי, ר' אלעזר בן שמוע, בן עזאי, ר' יהודה הנחתום. אהה, השמות הם ערבוביא בתוך ראשי, קורצים במוחי כצרעין, וראייתי מטושטשת. על קדושת השם, למלמתי, על איסור עבודה זרה, על תלמוד התורה. רעם החזיר בצחוק אדירים, נחיריו נתמלאו עשן וחטים שלו הרעידו לצדדין, עד שדומה שייעקרו מן המקום ויינעצו בבשרי. כפרה הם על מכירת יוסף בידי עשרת האחים, שאג החזיר וסרט בטלפיו, מחרק את הלבנים שלמראשותיו כעומד לנגח אותן, כביכול היו אלו חומות ירושלים. כפרה הם על חטא עשרת האחים במכירת יוסף. גלגל חוזר בעולם, כי אלף שנים בעיניו כיום אתמול. אבל היו רק תשעה, תשעה אחים מכרו את יוסף, בנימין קטן היה, וראובן הלך משם באותה שעה. חישבונות מבקש אתה עקיבא, את נפשך רוצה אתה להציל? עשית את התורה מטבעות-מטבעות, פסקת הלכה, קבעת מסמרות בדבר, צרת צורה. לא הנחת קוץ אחד שלא דרשת עליו. תלין-תלין שלהלכות. למד לשונך לומר איני יודע. יש דברים שאיני מבין עד תומם. זו הבנתי וזו לא הבנתי. נפסקה חומת ברזל בינינו, עקיבא, מצדיק המרד בטרם עת, קם ועשה מעשה. ראה שני שועלים ומחצית הזאב על הר הבית, וכבר עמד והטיף. על לימוד התורה לוחם אני, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. כך? צווח החזיר, כך? וקולו הפך גבוה ומצפצף כשרקוקית. מנסר בתוך מוחך כביכול הוגד שם שם המפורש, שם הגדול, שם המיוחד, וכולך נתחלחלת מן הצירוף. ר' עקיבא, סוף מעשה במחשבה תחילה. שאג עליי החזיר וכנס טלפיו אל חיקו השעיר, כמורה הלכה פסוקה. ר' עקיבא, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו? תלמוד תורה, מצעק אני אל מול השד, תלמוד תורה. עומד היית ותורתך בידך מול קיסר רומי הגדול, וכל שיכול היית להביא לפני אדריאנוס הוא פסוקים ושברי פסוקים מתוך הכתובים שלך, כי לא כך צריך ליעשות הדבר, אלא אחרת, כאילו נכרי זה המשבח דברי מינות יודע דבר וחצי דבר על אש-דת שלך. כנהום אילם אל חירש דיברת אליו, ואיך תוכל להציל את עמך? מה לנכרי זה על כל טכסיו ולמצוות התורה הקדושה שלך. עם נבל תתנבל, בתחבולות תעשה לך מלחמה. דבר אליו בלשונו. אבל לא. כנוס אתה בעצמך עקיבא, ואת הדרך שכחת. לכן יעמיד השם תחתיך פרנס לעם ישראל, רך ממך, שיידע משא ומתן עם עם רומי הקשה. מה יהא שמו, זעקתי והיללתי, מה יהא שמו שלאותו רב? רבי שמו, סתם החזיר ולא פירש, רבי. ואתם, כפרה אתם כולכם, גם אתה, על מכירת יוסף, בן פורת עלי עין. גלגל קבוע הוא בעלמא. אבל, אמרתי. שתוק. כך עלתה במחשבה לפניו.

רפיון ידיים אחזני. נפלתי על פניי ונראה כי נחבלתי. משנתעוררתי, מובל הייתי כעגל לשחיטה. כפות בידיי וברגליי ומיטלטל לצדדין, מלבושי מקורע נוגע-לא-נוגע בחול. ענן אבק עלה מגבי הקמור. ריח שלַחול. הים – לא רחוק מכאן. אסור היה לאסור אותי כאן ברתוקין. תבל קוראת דרור. מסתמא גוררים אותי. אני בחוץ. השמש אש יוקדת. חניתות שלאור בעיניי. וסביב חצר – סורג אין. הייתי כסומא למול החמה. איכן החזיר? שמא יתקוף – ברי שיתקוף. קלגסין מזה ומזה ובתווך אני. מזיקין מברזל בכל קרן זווית בחצר זו, פוערים פה. והחצר סוגרת ומסוגרת, מוקפת חומה. אין יוצא ואין בא. מי הוא העבדקן העירום על עמוד העץ הגדול? כגדי כחוש כולו עד כי זקנו גדול מגופו. חבול הוא. מי הוא? דל זקן מטונף רץ ונתקל בי, לבוש שק צואי הוא נופל לפני רגליי ובוכה. איני יכול לעמוד, הקלגסין אוחזין בי. מצווין. הדל זקן לופת את רגליי. עיניו מדברות, לא קולו. רבי, רבי עקיבא, עזור לנו. מסתמא נעקרה לשונו ונטרפה דעתו, כי הוא מרקד כך בחול והעפר מיתמר מעל. פתאום כרע על ידיו ועל רגליו והנה נובח ככלב שוטה. רירו יורד, אוזניו סרוחות ומהלך לצדדין. אחר כך הולך על גחונו, כרוך אחר עקביי כנחש בעפר ומשמיע מיני קולות הנכנסין לתוך אוזן אחת ויוצאין באחרת. קולות שלָאנחה השוברים חצי גופו שלאדם משל נשתטה. זה חוצפית התורגמן, שידע שבעים לשון? שתרגם בזריזות לאלתר מלשון אחת לאחרת, מן העברית לארמית, ומן הארמית ליוונית, ומן היוונית ללשון עם רומי? זה סופו שלַ תורגמן. מסתמא נתגרה בקלגסי רומי ונקמו בו. עקיבא, עקיבא, סייע לנו, הוא קורא. אבל איך קורא ולשון אין בפיו?! שמא בודה אני מלבי והקריאות רק בתוך ראשי הן?

נשאתי את עיניי וראיתי למולי את ר' חנינא בן תרדיון. מחמישה בתשרי לא יצאתי מבית האסורים, ועכשיו ריח הים הגדול בא באפי. ריח המלוח שברוח וריח דם וחול בתוך חורבה שוממה, ועשרות קלגסין וקולות גסין עולים מכל צד. ערום היה ר' חנינא בן תרדיון. השמש, חניתות שלָאור, אש יוקדת בעור בשרו השקוף, ותלוי היה על קורת עץ, ידיים פשוטות לצדדין. כולו פצע וחבורה ומכה טרייה, אך עיניו שלוות. עיניים כאלה אני מבקש לי. עיניים כשלַצדיק זה. סרדיוט הדליק הלהבה. זעקת טירוף הדעת נשמעה מפי ר' חוצפית התורגמן, והוא הוכה על ידי סרדיוט אחר ונשתתק. ודאי נתעלף, או שמא נפח נשמתו. האש החלה לוחכת את ר' חנינא בן תרדיון ומראהו שליו. חולם החסיד, חולם. עטוף היה כולו בספוגין לחין שלַצמר ועליהן דפי-כתב-יד של תורה הקדושה. את התורה הן שורפין. על גופו שמו מטליות לחות שיאט לבעור ויסבול הכוויות. הבשר החרוך בא באפי ור' חנינא בן תרדיון אינו פוצה פה. שלוות נצח בתווי פניו, במצחו, בגבותיו, בצדעיו. הוא בוער מקצה העולם ועד קצהו. להיות אש נוראה העולה מעל הקרפיפים, מעל הכרכובים, מעל לבֵי-יורי בקשת שלקיסרין, מעל לצריחין, עד לב השמיים. להבת ענק ראיתי בעיניי, עד השמש תגיע, גודלה כמגדל בבל ור' חנינא בראשה. ולפתע מתוך דפי הספר המקורעין העוטפין את גופו שלר' חנינא ותחתן מטליות לחות וספוגין לחין – אותיות פורחות. מה אתה רואה? אני זועק אל ר' חנינא בן תרדיון איש-להבה. קלגסין אוחזים בזרועותיי מזה ומזה. מה אתה רואה? אותיות פורחות לחש ממרום, אותיות פורחות. אני יכול לחוש את האל"ף-בי"ת העברי מתהפך בקרבי. במרובעות שלו. כך סמ"ך באוויר ועי"ן ותי"ו ורי"ש וה"א. אותיות רבות בגדלים שונים כמו האותיות שלימדני לפני עידנים ר' יהושע בפקיעין תחת לאלה העתיקה. רבות הן, גדולות הן, טובות הן, חיות הן, נושמות הן, בגדלים שונים, בצורות שונות, יוצאות ובאות מתוך גופו הקדוש של ר' חנינא בן תרדיון. רכות הן, מתערסלות הן, מתעשנות הן, מתפתלות הן, נמוגות ושוב צצות הן, אדירות הן, עד שהסרדיוטות עצמן נרתעין לאחור. אל"ף יוצאת מאפו ובי"ת מבית שחיו החרוך, דל"ת ממצחו השחור וחי"ת מפיו המעוגל והמעולף. ומסתדרות האותיות למול שמיים, עד החמה יגיעו, לגיון של אותיות במסדר קדוש. וסרדיוטות רומי, מלכות הרשעה, מביטין בהן כלא מאמינין. מתערפלות האותיות באוויר הפתוח שלקיסרין, הלח, החם, משייטות הן, לפתע צונחות ומסתדרות ב-א-ח-ד.

קחו את עקיבא, נשמע הקול המאיים, ועמוד הקלון המפוחם נוחת אפיים ארצה. קחו את עקיבא. קצת לטינית שמעתי, עוד מימי הפולמוס. ונגררתי בידי ארבעה סרדיוטות: שניים אוחזים ברגליי ושניים בידיי, חשבתי שיקרעוני כדג – למרות שלא התנגדתי – בחזרה לבֵי-בור שלצינוק. התעוררתי. למד אותי תורה, אמרתי לר' אליעזר שהיה לבוש כולו בלבן. גבוה היה. כמהלך על כלונסיות. לא אלמדך. מאל"ף עליך ללמוד ולא אני הוא האיש. לך אל ר' יהושע. בעצם, נמלך אני, אקחך אני לר' יהושע בפקיעין. באנו לר' יהושע. השאירני ר' אליעזר לבד, בלא אומר, והלך לו. פחמי היה ר' יהושע. כל הכתלים שחורים. ישב בפינתו ועשה מחטין וגווילין שלספר תורה מונחין לפניו על טרסקל מעץ. אמר לי: לך חיכיתי. ישבתי למולו. ישבתי למולו הקימני. נצא, אמר. נראה כי בור אתה, ודאי רועה צאן וצורת אות אינך יודע. במרחב תספוג דברי התורה טוב יותר. באוויר הפתוח. לקחני בידו המגוידת כנער קטון והובילני בעיר אל מתחת לאלה. ספסל היה שם. נתיישב. ישבתי למולו. לקח מעין חרט והחל מצייר על גבי האדמה. כתב לי אל"ף-בי"ת ולמדתי. אל"ף-תי"ו ולמדתי. קודם לקרוא לא ידעתי, צורת אות לא הכרתי. אחרי שבוע שילח אותי. לך ללמוד תורת כוהנים אצל נחום איש גמזו.

באתי לפני ר' גמזו. שאל: לקרוא יודע אתה? אמרתי הן ותו לא. אמר: גם זו לטובה. את המצוות צריך לזכור. לא נותנים כאן לקיים דבר. הייתי מהלך לפני התיבה. בשבע עיניים משגיחין שלא אוציא מפי דבר-ברכה. שלא יהא חיתוך שפתיים. מנוולים. מה יהא על התורה! אני משנן. אני חייב לשנן. לידע שיש אלוהים שנאמר: אני השם אלוהיך. לייחדו, שנאמר: השם אלוהינו השם אחד. אחד. אחד. אחד. אחד. מהדהד השם בראשי. לאהבה אותו וליראה אותו, שנאמר: ואהבת את השם אלוהיך. ועוד נאמר: את השם אלוהיך תירא. להתפלל אליו שנאמר: ועבדתם את השם אלוהיכם. ועבדתם – זו תפילה. העבודה! כאביי עזים. לשנן לשנן. להמשיך. לא לשכוח, השרטת בגבי כבעירה. לדבוק בו – שנאמר: ובו תדבק. להישבע בשמו, שנאמר: בשמו תישבע. להידמות בדרכיו הטובים והישרים שנאמר: והלכת בדרכיו. הייתי מהלך לפני התיבה ור' אליעזר עומד למולה. לקדש את שמו, כן, לקדש את שמו, שנאמר: ונקדשתי בתוך בני ישראל. לקרוא קריאת שמע פעמיים ביום, שנאמר: לא נותנים לקרוא. לא נותנים לומר דבר. כשנראה בעיני קלגס חיתוך שפתיים, מייד מכים אותי נמרצות, שנאמר: ודיברת בם בשוכבך ובקומך. כל יום לשנן, כל הזמן לזכור. ספר תורה מהלך. עשרים וארבע ברכות אמר ר' אליעזר ולא נענה. התחיל הציבור מתלחש, מה היא. חשתי לכבודו שלמורי, ובאופן טבעי, ירדתי אחריו אל התיבה. הלחש נפסק. ראיתי דמעות צער בעיני האנשים. אין נורא מן הבצורת. אין איום מן הרעב. את כנף בגדי הסטתי לצדדין, ואת ידיי פרשתי כמי שמעודד את הציבור לסייע בידי. אליעזר נתיישב בפינת בית הכנסת בקיר המזרח והביט בי. שקוע בשרעפים. אי-אפשר לראות את הציבור מצטער ככה. אי אפשי. התחלתי כורע ומשתחווה כאחוז דיבוק. כך זה בא לי. נכנס לתוכי. מצד לצד. אומר: אבינו מלכנו, אין לנו מלך אלא אתה. אבינו מלכנו, למענך רחם עלינו. וכאילו במטה קסם נשמע קול-אדן בשורות הראשונות שלתלמידי-חכמים במקום אותו מלמול בהול חסר פשר. פה אחד אמרו: אבינו מלכנו, חטאנו לפניך. ושורה מאחור פה אחד – אבינו מלכנו עשה למען שמך. ושלוש שאחוריהן מחרין-מחזיקין אחר הקודמות: אבינו מלכנו, בטל מעלינו כל גזרות קשות. ובשורה העשירית: אבינו מלכנו, בטל מחשבות שונאינו, ובשורה העשרים והשלושים: אבינו מלכנו, הפר עצת אויבינו; אבינו מלכנו, כלה כל זר ומשטין מעלינו. ואני מרים את כנף בגדי הלבן והבלוי למול האחרונים בספסלים ואלה מצטרפים כמו מקהלת הד: אבינו מלכנו, סתום פיות משטנינו ומקטרגנו. ומן הצד שלאולם: אבינו מלכנו, כלה דבר וחרב ורעב ושבי ומשחית ועוון ושמד מבני בריתך, ומן העבר השני: אבינו מלכנו, מנע מגיפה מנחלתך. ומן היציע: אבינו מלכנו, סלח ומחל לכל עוונותינו. ומן האכסדרא: אבינו מלכנו, מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך. ופתאום אחד קם וקורא כלפי שמיים: אבינו מלכנו, מחק ברחמיך הרבים כל שטרי חובותינו. ואחֵר: אבינו מלכנו – החזירנו בתשובה שלמה לפניך. ופתאום מעזרת הנשים: אבינו מלכנו שלח רפואה שלמה לחולי עמך. רחל מביטה משם, מעזרת הנשים, מטפחת לראשה ועיניה אוצרות כל טובו שלעולם. ירושלים של זהב לראשה. היא מביטה בי ועיניה אגמי-מים מלאים. כוח ניצוק בי. זרם אדיר. מים שאין סופם לנוח. וקם ר' אליעזר ממקומו. ועומדים אנו שנינו כלא מאמינים וקוראים כלפי הקהל הקדוש: אבינו מלכנו, קרע רוע גזר דיננו; אבינו מלכנו, זוכרנו בזיכרון טוב לפניך. נתקבצו עבים ובאו. מחלונות בית הכנסת נראו. והקהל: אבינו מלכנו, הצמח לנו ישועה בקרוב. נתקדרו השמיים ונשיאים כבר נצטפפו והקהל בשלו: אבינו מלכנו, הרם קרן לישראל עמך; אבינו מלכנו, הרם קרן משיחך. בתחילה טפטף קלות, מעין זרזיף, משפך ממרום. אבינו מלכנו, מלא ידינו מברכותיך. והציבור ממשיך: אבינו מלכנו, מלא אסמינו שבע. טיפות גדולות החלו נקוות אט-אט על חלונות בית הכנסת. אבינו מלכנו, שמע קולנו, חוס ורחם עלינו. ונשמע קולו שלר' מאיר מעל כולם, ברמה, זועק: אבינו מלכנו, קבל ברחמים וברצון את תפילתנו. וקמו ר' יהודה ור' יוסי וקראו בקול גבוה, דק מן הדק: אבינו מלכנו, פתח שערי שמיים לתפילתנו; אבינו מלכנו, זכור כי עפר אנחנו. ובכי ונהי נשמעו מעזרת הנשים: אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללינו וטפנו. ור' אליעזר ואני מהלכים באולם כחתנים ביום חגם ומניפים ידיים לצדדין וקורין בקול גדול ומעודדין את העם כולו: אבינו מלכנו, עשה למען הרוגים על שם קודשך; אבינו מלכנו עשה למען טבוחים על ייחודך. ונראה ברק. אבינו מלכנו, עשה למען באי באש ובמים על קידוש שמך. ונשמע רעם. אבינו מלכנו, נקום את נקמת דם עבדיך השפוך. ור' שמעון בן יוחאי מֵגֵס בקולו ובוכה: אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו. וכל הקהל הקדוש קורא אחריו ואחרינו, איתו ואיתנו, באחד ומזעק: אבינו מלכנו, עשה למען רחמיך הרבים. וכל הקהל באחד, כשר' יוחנן הסנדלר מנענע ראשו וכל גופו. נראים ברקים ונשמעים רעמים מחרישי אוזניים. אבינו מלכנו, עשה למען שמך הגדול, הגיבור והנורא, שנקרא עלינו. ללמוד תורה וללמדה, שנאמר: ושיננתם לבניך. לקשור תפילין ביד שנאמר: וקשרתם לאות על ידיך. נחום איש גמזו היה הראשון שהראה לי קשר תפילין. באתי אליו רכוב על חמור. שאל משום מי באתי. אמרתי, משום ר' יהושע משום ר' אליעזר. ותפילין מניח אתה? רק אל"ף בי"ת יודע אני, ואף זה בקושי. גם זו לטובה, אמר בנחת. הוציא משידה שלו שליד ושלָראש, והראני איך להניח אותן. תחילה הניח על עצמו, ואחר כך עליי. אחר לימדני את הפרשיות הכתובות בתוכן: גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה. אמר, סתם להניח לא די. אין אלה קישואין ודלועין על הפדחת ועל והיד. עיקר יש להבין כאן להבדיל מטפילה. ארבע פרשיות בתוכן: קדש לי, והיה כי יביאך, שמע ישראל, והיה אם שמוע. למדתי וקריתי אותן על-פה. נשיאים וכנפי רוח, חזיז ורעם וגשם אין. וכל הקהל יודע את המילין, קורא כאחד ומכוון לאחד: אבינו מלכנו, חוננו ועננו, כי אין בנו מעשין. עשה עימנו צדקה וחסד והושיענו. וירדו גשמים. שטף ניגר מטָן. מטר כבד מאוד.

האזינו גם לשיר מימים שמחים יותר של רבי עקיבא שכתבה דליה רביקוביץ: