ד״ר אמנון סטופ, עורך המדור, ממליץ

על הסרט ״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״ בנטפליקס

כרזת הסרט משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות
כרזת הסרט משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות

אני חובב של אנימציה, סרטים מצוירים. גם אמריקאית – דיסני/פיקסאר הם השמות הידועים – וגם יפנית, הידועה כ״אנימה״. יש כמובן סרטי אנימציה שמיוצרים גם במדינות אחרות, והמוכרים יותר הם האירופים, כולל אנימציה ממזרח אירופה שלאחרונה אפשר דווקא לצפות בה גם בישראל לפעמים. עם זאת, אני לא ממהר לצפות בכל סרט מצויר. יש היצע גדול מאוד היום, והאמת, שכמו בכל סוגה, רובם לא משהו.

לכן ראיתי אמנם שיצא סרט חדש שמוקרן בנטפליקס, אבל רק לאחר שקראתי את הביקורת ב״הארץ״ החלטתי לצפות בו.

הסרט ״משפחת מיטשל״ הוא של סוני, שעד עכשיו לא התלהבתי כל כך מהסרטים שלהם (מלבד מלון טרנסילבניה הראשון, ופחות ספיידרמן מימד העכביש). האנימציה אמנם בדרך כלל מוצלחת, אבל העלילות לא דיברו אלי. ״משפחת מיטשל״ מזכיר סרטים של דיסני עם כל הקיטשיות האמריקאית המוכרת של המשפחה, אהבה, אם רק תנסה תצליח, וכולי. אבל הערכים הנדושים-לכאורה האלו פופולריים, ולא צריך להיות ילד כדי שזה יעבוד עליך. עובדה שזה עדיין עובד עלי.

הסרט שובר מוסכמות בהרבה מובנים, ודומה לדעתי לקומיקס (מודרני) הרבה יותר מסרטים מצוירים מוכרים. לא בסגנון, אף שגם החלפת הסגנונות בהתאם לאווירה היא ״קומיקסית״, אלא בגישה, כולל שבירת ״הקיר הרביעי״. וכמובן, חשוב מאוד – הסרט לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. יש בו ביקורת על חברות הטכנולוגיה הענקיות, על אנשי הטכנולוגיה השחצנים והרחוקים-מלהיות-חכמים-כפי-שהם-חושבים, אבל גם עלינו, בני האדם הרגילים בחברות המערביות המתקדמות טכנולוגית, ועל היחסים הבינאישיים בחברה המודרנית. אבל אל חשש, הביקורת הזאת תופסת חלק קטן מהסרט, ומופיעה במקומות המתאימים, לא בצורה של הטפה צדקנית אלא כמשפט פה ומשפט שם, שאפילו משעשעים בהקשרם.

הופתעתי מכמה הסרט מצא חן בעיני. במיוחד מכיוון שהעלילה מופרכת. אני כמובן לא מתכוון למופרכות במובן של סתירה של חוקי הטבע, זה לחם חוקה של הסוגה (איך סופרמן עף? אנחנו לא מכירים דרך לעוף באטמוספירה בלי מדחף או סילון ובחלל בלי רקטות), אלא למופרכות במסגרת החוקים הפנימיים של הסיפור. אבל כשזה קומיקס, ועוד קומיקס עם קריצות – אפשר לסלוח להרבה דברים מופרכים. אולי המסקנה היא שהכל בסרט פשוט עובד. היחסים בין בני המשפחה, עם אנשים אחרים, ההתנהגות שלהם. אתה פשוט מסוגל להאמין שהאנשים האלו מתנהגים כך ושהדברים האלו קורים להם (בסרט מצויר, כמובן).

לסיום אציין שאני מצטער שאין אינטליגנציה מלאכותית, AI, כפי שמוצגות בסרט. ואם אי פעם יהיו – מה שבכלל לא בטוח – כדאי שנתנהג אליהן יפה. מסתבר שאם מתנהגים יפה לאינטליגנציות אחרות, מקבלים יחס דומה. אולי זה המסר האמיתי, היותר מובלע ופחות שקוף מהאחרים, של הסרט: תהיה נחמד לאחרים, ביולוגיים או מלאכותיים.

בהחלט מומלץ.

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על תערוכה חדשה במוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות

חיפה שופעת מוזיאונים. רובם מאוגדים במסגרת חברת מוזיאוני חיפה. בשנים האחרונות נוספו לחברה שני מוזיאונים שהוקמו בבתיהם של האומנים מאנה כץ והרמן שטרוק, ומוקדשים להם.

ישנו עוד מוזיאון, שלעת עתה אינו נמצא תחת מטריית חברת מוזיאוני חיפה, אך בדרך להצטרף אליה. זהו מוזיאון מוניו וינרויב גיתאי לאדריכלות. המוזיאון הראשון בישראל המוקדש לתחום זה. מוזיאון גיתאי קיים מאז 2012, והוא ממוקם בסטודיו בו עבד האדריכל פרופ’ מוניו גיתאי וינרויב ז”ל, בשדרות הנשיא 135, במרכז הכרמל. היוזמה להקמתו הינה של הבמאי עמוס גיתאי, שביקש להסב את הסטודיו בו עבד אביו למוזיאון לזכרו.

ביום שישי 30.4.2021 נפתחה במקום התערוכה “מרחבי לימוד וסביבת חינוך”, הראשונה בסדרת תערוכות שתוצגנה במוזיאון במהלך השנה הקרובה. פתיחת התערוכה הייתה חגיגית ביותר בנוכחות קהל רב. ובפרט, בנוכחות עמוס גיתאי, מהבמאים הישראלים הידועים ביותר בעולם, אשר יצר כמאה סרטים, עבודות תיאטרון, ומיצגים, המתגורר ועובד בישראל ובצרפת, וזכה לעיטורי כבוד רבים בה. שגריר צרפת בישראל, מר אריק דנון, כיבד את פתיחת התערוכה בדברי ברכתו.

שגריר צרפת אריק דנון מברך את עמוס גיתאי. מזכה: אבינועם אדרי
שגריר צרפת מר אריק דנון מברך את עמוס גיתאי. מזכה: אבינועם אדרי

נושא התערוכה, הפיכת כיתות הלימוד וחצר בית ספר למרחב מרווח, נעים, ומעודד יצירתיות, היא מטרה נעלה של מערכת החינוך, ויוזמה ברוכה של העיריות. בתערוכה הציגו חמישה אדריכלים צילומים של עבודותיהם בבתי ספר שונים בארץ. הגדיל לעשות האדריכל איל עברי, בוגר המרכז האקדמי ויצ״ו חיפה, אשר פיתח שיטה יעילה, ובמסגרת תקציב צנוע של עיריית חולון השביח 43 בתי ספר בעיר.

צביקה שקולניק, אדריכל ומתכנן ערים, הנושא בתפקיד של יושב ראש עמותת המוזיאון, השתלב באווירת החגיגה בשירה ונגינת גיטרה. הוא ביצע את הגרסה המקורית שלו לתרגומו של חיים חפר של השיר “What Did You Learn in School Today” מאת Tom Paxton, שהתכתב עם נושא התערוכה.

בחודש הקרוב המוזיאון יהיה פתוח בצהרי שישי ושבת, ובערבי ימי שלישי. שיח הגלריה יתקיים ביום שישי 21.5.2021.

אדריכל צביקה שקולניק מנגן ושר. מזכה: אבינועם אדרי
אדריכל ומתכנן ערים צביקה שקולניק מנגן ושר. מזכה: אבינועם אדרי
הפוסט הקודםההתעצמות וההתפשטות של סין
הפוסט הבאהרפואה ביצירותיו של עמוס עוז
Avatar
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.
חגית בת אליעזר
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.

3 תגובות

  1. כל הכבוד לחגית, תמיד מביאה לנו כתבות מעניינות!
    אמנם היה זה אירוע “רב אדריכלי” יפה, מכובד ומרשים. אף שאני אוהב את צביקה שקולניק, הרי שאיני יכול להיות קצת עוקצני כלפי האדריכלים בכלל.
    אם להשוות בין המקצוע הזה לאחרים הרי אנו רואים כי הצלחות האדריכלים נמשכות מאות ואף אלפי שנים..
    אך!!! כך גם הכשלונות האדירים שלהם הזועקים אל לב השמים.
    לדוגמה: לפני כ-150 שנה כאשר הרחיבו ובנו ערים גדולות באמריקה – תכננו אותם בצורה של “רשת”, זאת אומרת רחובות לאורך וגם לרוחב, לא שאלה ערים יפות במיוחד, הן בעצם די משעממות – אך הן פונקציונליות לתושביהן. התשתיות הן יותר פשוטות לתכנון, התחבורה וכו’…
    אז למה בניתם את תל-אביב בצורה כל כך מבורדקת?
    ועוד, כאשר אני רואה את בתי המגורים בכל הארץ המכונים “שיכונים”… מה חשבו לעצמם האדריכלים שהדיירים רובם זוגות צעירים שקנו את הדירות לעולם לא יזדקנו? מדוע בניתם אותם ללא מעליות? או לפחות עם הכנה מינימאלית למעלית?
    הרבה דברים אפשר לתקן, רק לא עיר… קחו זאת בחשבון.
    ועתה לחגיגה שהתקיימה ביום שישי בצהריים. היה נחמד ביותר, בקהל היו הרבה ארכיטקטים, וגם יוצאי צרפת אשר חיסלו את כמה בקבוקי היין תוך זמן קצר.
    פגשנו את עמוס גיתאי ואשתו רבקה וגם את שגריר צרפת המקסים שהגיע במיוחד לחיפה.
    ברגע של שלווה שאלתי את כבוד השגריר על הקשר שבין צרפת וישראל – הוא ציין כי הקשרים הם טובים,
    לפחות כך הם היו עד אשר על צרפת השתלט דה-גול (זו דעתי הפרטית) ואז נאלצנו להתעלק על אילנות גבוהים יותר – על ארה”ב…
    שאלתי העיקרית אל השגריר הייתה: “כיצד זאת צרפת שלאחר מלחמת העולם השנייה התאוששה כה מהר ובנתה תעשייה עצומה ומודרנית למופת?” על כך ענה השגריר – שזה קרה בעקבות “תכנית מארשל”.
    לשאלה נוספת – כיצד זאת הוקמו כה מהר הכורים האטומיים לייצור חשמל בצרפת, ואפילו כור אחד התחלק וגלש אלינו לעיר הטקסטיל הדרומית… השגריר ענה “הרי מדעני האטום בצרפת היו כמעט כולם יהודים” והם אהבו את צרפת וישראל, וגם החבר שמעון פרס שהה די הרבה בצרפת…”
    יחי צרפת וישראל,
    בינינו אין כבר כל הבדל.
    (לא זוכר מי כתב את המילים האלה, אך שיר זה בוצע בחיפה במועדון התיאטרון)

  2. אדריכלים ואדריכליות הןם אוכלוסיה מרתקת: גם אמנים וגם מהנדסות. תודה רבה לחגית לצרור ההמלצות המוזיאוניות לאחרונה. כן יירבו מופעי תרבות וחינוך!

  3. תודה רבה לחגית על על שיתוף אירועים חשובים תרבותיים שמתקיימים בחיפה ומראים כמה העיר שלנו שופעת ומתפתחת. וראיה לכך היא מוזאון מוניו וינרוב. הייתי בפתיחה והיא היתה אכן חגיגית. הרעיון של הפיכת כיתות לימוד למרחב נעים הוא רעיון יפה. אירוע מכובד. 

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × 5 =