הצהרת העצמאות של מדינת ישראל
הצהרת העצמאות של מדינת ישראל

מה גרם לשלושה סופרים בכירים לתרגם, לערוך, ולפרסם טקסט אמריקאי מכונן מ-1931, “האפוס של אמריקה” מאת ג’מס טראסלו אדמס , דווקא בתחילת מלחמת העצמאות הישראלית, לקראת כינונה של מדינת הלאום של העם היהודי – בתחילת שנת 1948 היא תש”ח? האם מדובר בצורך להשוות בין החלום האמריקאי לחלום הציוני בבחינת תנא דמסייע, בבחינת חיזוק צידוק הדין, בבחינת אישוש הנחת העבודה של הציונות באשר לכורח בל יגונה להקים מדינה יהודית, וסוף סוף לקבץ אל תוכה את הגלויות של העם האומלל המפוזר בין הגויים מזה אלפיים שנה? ואולי מדובר בסך הכול בהבאת דגם לחיקוי?
צירוף המקרים בין מלחמת העצמאות של המדינה היהודית למועד פרסום “האפוס של אמריקה” בעברית מעורר מחשבה ותהיה. עם זאת, חייב אני להדגיש שאין לי תשובה אמיתית, שהרי מעולם לא שוחחתי עם שלושת אנשי הרוח האלה, והם מצידם לא טרחו מעולם להסביר לי מה דחק אותם למעשה. מכאן מובהר שאני משליך על הנייר צרור תשובות בדויות ממוחי הקודח. אפתח במתן מידע על אותם שלושה סופרים, על מחבר האפוס, ועל סוד קסמו של הספר.

עטיפת “האפוס של אמריקה”


ראובן גרוסמן (1974-1905), המתרגם של הספר, היה מחנך ומורה (לאנגלית וספרות אנגלית), סופר, משורר, עורך, ומתרגם (מאנגלית) פורה, ואבי מפעל ההנצחה “גווילי אש”. יליד ארה”ב, עלה ארצה ב-1929. שנה לאחר נפילת הבן (כמפקד פלוגה בהגנה, במבצע שמואל במרץ 1948) הוא שינה את שם משפחתו לאבינועם. לאחר מותו כתב תלמידו אריה (לובה) אליאב “… בדרכו החינוכית המיוחדת, רבת ההבנה והסליחה, יכול היה להסביר לנו, כי אנגליה איננה רק קלגסיה ושוטריה בארץ המנדט, וכי הספרות והשירה האנגלית הן נכסי צאן ברזל, שעלינו לרוכשם. הוא הוליך אותנו ביד אמונים לקריאת שייקספיר, שלי, קיטס, ביירון, לונגפלו, ויתר גדולי הספרות האנגלית וענקיה […] זרע בנו את זרע הידיעה ואחריו גם את האהבה לאנגלית” (שמעון הלקין ו-ק. א. ברתיני, עורכים, “עלים לזכרו”, הוצ’ עם הספר, תל-אביב, 1976, עמ’ 21-20, הפרק “המורה והמוריש” של אריה אליאב). נתן ביסטריצקי אגמון (1980-1896) העורך של הספר, יליד אוקראינה, עלה ארצה ב-1920. היה סופר, מחזאי של מחזות היסטוריים ועל משיחים, עורך, פובליציסט, ומתרגם עברי. היה איש תנועת העבודה וראש מחלקה בקק”ל. פרסם ב-1926 את אחד הרומנים החשובים בספרות העברית המודרנית, “ימים ולילות”, על אנשי העלייה השלישית. משה בורשטיין אבידור (1985-1906) כתב את המבוא וההערות בצירוף מפות ונספחים לספר, יליד אוקראינה, עלה ארצה ב-1913 בגיל שבע. הוא היה איש חינוך רב פעלים ותפקידים ציבוריים. בין היתר היה מנכ”ל משרד החינוך, מנכ”ל הסוכנות היהודית, שגריר ישראל לאונסק”ו, ממייסדי אוניברסיטת תל-אביב, מזכיר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ועוד. הוא בילה כעשור מחייו כאיש צעיר בניו יורק, שם למד היסטוריה לתואר ראשון, תואר שני, ותואר דוקטור, באוניברסיטת קולומביה. שלושת האישים האלה נולדו בגלות, ועלו לארץ ישראל בנעוריהם, הם היו אנשי חינוך וספר, ציונים חילונים, אנשי שמאל, וחולמים על שיבת ציון תכליתית, ולפחות שניים היו אנגלופילים מובהקים.


ג’יימס טראסלו אדמס (1949-1878), מחבר “האפוס של אמריקה”, יליד ניו יורק, היה פובליציסט פורה, והיסטוריון חובב ופופולרי של ההיסטוריה של ארה”ב. על אף שלאיש לא הייתה השכלה פורמלית (הוא היה בוגר הנדסה ובנקאי) בחקר וכתיבת היסטוריה, נחשבים ספריו וחיבוריו לספרי יסוד מכוננים, ובמיוחד “האפוס של אמריקה” שפורסם ב-1931, והפך לרב-מכר עולמי. כבר בתקופת מלחמת העולם הראשונה ובתקופה שבין שתי המלחמות, נחשב אדמס לאינטלקטואל בולט, ולפיכך צורף לצוותים אמריקאיים שונים שעסקו בהכנת המשא ומתן לשלום וגיבוש העקרונות (14 הנקודות) של הנשיא וילסון לקראת ועידת השלום בפריז (1919), והקמת חבר הלאומים. ב”אפוס של אמריקה” הוא טבע את המונח “החלום האמריקאי” בו נדון בהמשך, מונח שהפך לבסיס המשיכה העיקרי של המהגרים והפליטים של המלחמות העולמיות לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שם מזומנת הזדמנות שווה לכל אדם לזכות באושר ועושר, אם רק ירצה בכך ויעבוד קשה לשם כך.
“האפוס של אמריקה” הוא אכן אפוס או אפופיה (ביוונית עתיקה סיפור-עלילה בשירה או פרוזה; בנורדית עתיקה, סאגה) ובשום פנים ואופן לא ספר היסטוריה או כרוניקה מדעית גדושה בעדויות, אסמכתאות, תעודות, ומיני מסמכים והערות שוליים מייגעות. העלילה משתרעת על פני ארבע מאות עמוד במרחב מוגדר של היבשת הצפון אמריקאית (במרכזה ארה”ב של ימינו ובשוליים קנדה מצפון ומקסיקו מדרום), ובתקופת זמן מגילוי אמריקה (1492) ועד עלייתו לנשיאות של פרנקלין דלאנו רוזוולט (1933).

מהדורה אמריקנית של “האפוס של אמריקה”


האפוס נפתח בציטוט שיר שלם של וולט ויטמן (1892-1819): “הפליגי, הא ספינת הדמוקרטיה, ובמלוא אונך הפליגי!//יקר מכל יקר הוא משאך: כי לא הווה בלבד הוא זה,//אף העבר גנוז בבית-גנזיך! […] איכה אוכל לפתור תעלומת גנזי עתיד?//את גדלותך אחוש, שטוב ורע ממוזגים בה גם יחד.//אני צופה בגאון התקדמותך, עת תספגי את ההווה ותשגבי מן העבר,” (עמ’ 41) – המשורר מדמה את ארה”ב לספינת הדמוקרטיה האנושית שמפליגה אל אופק זוהר, הוא החלום האמריקאי (עמ’ 187), ובדרכה אוספת את העבר וההווה של כל המסתפחים אליה, ליצירת עתיד משותף בדמות האומה החדשה.

פרק הסיום, שתורגם על ידי גרוסמן כ”אפטרה” (דרשה, מפטיר, נאום, אחרית דבר, אפילוג…), מתחיל ב-“הנה כי כן שירטטנו, אמנם בראשי פרקים קלושים, אולם כפי שנדמה לנו תוך הדגשה מספקת של עיקרי הדברים הצריכים לענייננו, את מרוץ דברי ימי אמריקה…”, ומסתיים במה שכתבה מהגרת צעירה מרוסיה, מרי אנטין, בשבתה על מדרגות הספרייה הציבורית בבוסטון, שם נפתחו לפניה שערי כל אוצרות המחשבה האנושית: “זהו ביתי האחרון, והוא קורא אותי לחיים עולזים וחדשים. אמנם דורות לאין-ספור זרמו בדמי, אך עתה מפעם קצב חדש בעורקי. רוחי שוב אינה מרותקת לעבר-נצחים, ממש כשם שרגלי לא רותקו לבית סבי שבמורד הגבעה. העבר לא היה בלתי אם עריסתי, ועתה שוב אין היא יכולה להכיל אותי, כי גדלתי מאוד […] לא! לא אני היא השייכת לעבר, כי אם העבר הוא השייך לי. אמריקה היא הצעירה שבאומות, והיא יורשת את כל אשר התרחש לפנים בהיסטוריה. ואנוכי הנני הזעירה שבילדי אמריקה, ובידי מופקדת המורשה של היקרה מכל יקר, עד לאחרון הכוכבים הלבנים המציץ מבעד לטלסקופ, עד לאחרונה שבמחשבות הנאצלות אשר להוגה הדעות. שלי הוא מלוא העבר הנשגב ולי הוא העתיד המזהיר”. האפילוג הזה מתכתב באופן מופלא עם שיר הפתיחה של ויטמן. בנוסף יש להדגיש כי המתרגם האנגלופיל גרוסמן לא החמיץ אף הזדמנות להכניס לאורכו ולרוחבו של האפוס הרמזים יהודיים-ציוניים, כמו למשל השימוש במילה “אפטרה”.

הספר מורכב מפרק פתיחה, 14 פרקי תוכן היסטוריים, ופרק האפטרה. בפרולוג (בנוי משני תת-פרקים, “מימות עולם” ו-“שיבת קווצאלקואטל”), אדמס משלם מס שפתיים להיסטוריה השגורה, ומתאר את התקופה מ-1492 עד שנת 1587 לערך (ייסוד המושבה האמריקאית הראשונה בווירג’יניה), תקופה בה מככבים “האמריקנים הקדמונים… האצטקים… בני המאיה… האינדיאנים… הפראים… הילידים…” – כל מי שפחות חשובים – ומה שקרה שם לפני בואו של האדם הלבן, האמריקני האמיתי. גיבורו הוא האנגלי הלבן הגיבור הסובל למען חירותו האישית, ופחות הספרדים, ההולנדים, הצרפתים, בכלל אירופים לא אנגלי, והמושג קולוניאליזם כמעט ולא קיים בספר. 14 הפרקים הבאים כתובים בתערובת סוגות של מעין רומן, סיפורים בהמשכים, סיקור עיתונאי, ונוסח של storytelling, דהיינו הבאת סיפורים מייצגים על מאבקים של אישים בודדים וקבוצות בתחומים כמו כיבושי גבולות השממה במערב (מה שקרוי חלוציות), מלחמות על טריטוריה, זכויות קניין ועצמאות, התפתחות המסחר, הכלכלה, המשפט, זכויות אדם, מאבקי בחירות על שליטה, כוח פוליטי, כסף, וכבוד, בדלנות מול מעמד בינלאומי, ועוד כהנה וכהנה… להלן כמה דוגמאות (בצורת ציטוטים או פרפרזות על ציטוטים) שונות וסותרות ככל שהיו.
במחצית השנייה של המאה ה-17, דווקא שני אנשי דת מביעים את דעתם (תוך הקדמת זמנם) על המהות והעקרון שביסוד הממשל הרצוי כחייב להישען על “כוח האמונה בחופש גמור והפטורה ממצוות דתיות”. הכומר תומאס הוקר דרש “ראשית חכמה, נעוץ השורש של סמכות השלטון בהסכמתם החופשית של בני העם… ואלה שלהם הזכות למנות פקידים ושופטים, להם גם יפוי-הכוח לתחום ולהגביל את השלטון ואת המשרה שהטילו על הממונים”. הכומר, ובן לעבד, ג’והן וייז דרש “… שכל ממשלה יסודה ב’הסכמי-אדם חופשיים’ ולא בסמכות מהשמים, כי מטרתה האחת והיחידה היא ‘טובתו של כל אדם במלוא כל הזכויות שלו, בחייו, בחירותו, באחוזתו, בכבודו’, וכי ‘כל סמכות של שלטון מקורה בעם'” (עמ’ 74-73). הכמרים היו בעד הפרדת הדת מן המדינה! מאידך, באותה תקופה מביעים שני אנשי ציבור בכירים את ההיפך הגמור. ויליאם סטאוטון, שופט פוריטני מפורסם (מי שניהל את משפטי המכשפות מסאלם), מבהיר “אתה בחרתנו – אלוהים בחר אומה שלמה, כדי לשלוח זרעונים נבחרים אל הישימון הזה”; פיטר באלקלי, פוליטיקאי פוריטני קיצוני מצהיר “הננו משולים לקריה בראש הר, הגלויה לתבל כולה, ועיני כל העולם נשואות אלינו, כי אנו מאמינים שהננו עם שכרת ברית עם אלוהים” (עמ’ 77). התולדה של הסתירות בין הכמרים והפוריטנים היא העובדה שבארה”ב יש הפרדה חוקתית של הדת מהמדינה, ובה בעת מדובר באומה הכי דתית במערב. ומסכם אדמס את תיאור דמותם של האמריקאים הראשונים “כאמיצים בגאונם הגזעי, שטופי שנאה לאינדיאנים וכל מיני ‘שרצים’ המעיזים לעמוד בדרכם, חדורי הכרה שהם בחירי ההשגחה ודרוכי שאיפה לכיבוש אחוזת נחלה ובית” (עמ’ 78).
אדמס דואג, פעם אחר פעם, לתרץ בלי להסתיר מקורות ראשוניים של מורשת פסולה, הנובעת ממתן עדיפות לחוש קיצוני של עצמאות, כבוד עצמי, ופרטיות, על פני חוק בנוסח “חוק המנוגד לענייניהם ולרווחיהם שוב אין חובה לשמרו, וכי הפרת החוק מוצדקת ומוסרית אם אין הוא נושא חן בעיניהם מבחינה אישית […] ואכן יש לבור את החוקים על מנת להפר מדעת את אלה שיש בהם כדי לגרום קשיים, או לצמצם את הרווחים, או אפילו כל חוק שביטולו עלול ליתן למבטלו יתרון על פני שומרו” (עמ’ 82-81). מבחינתו של המחבר, הגורם המרכזי לאותה מורשת פסולה היא האתוס של “המערב הפרוע”, מה שקרוי בימינו “מצב חירום והוראת שעה”.
הפרשנות של הכרזת העצמאות האמריקאית, מלחמת העצמאות, קבלת החוקה, ומגילת הזכויות, כביטוי של המהפכה בחשיבה המדינית שהן גרמו, מסתכמת בעקרונות ברזל (התקפים עד ימינו) כמו: “כל אדם נולד שווה-זכויות; לכל אדם אותן הזכויות המדיניות; השלטון יונק את כוחו אך ורק מתוך הסכמתם של הסרים למשמעתו; מניעת עריצות הרוב”, ועוד. עקרונות אלו זוכים למקום נכבד ב”אפוס של אמריקה”, ואף לצורה של בשורה לעמי הגלובוס כולו “אמריקה הכריזה עליהם [העקרונות] כעל תורה לאנושות כולה וכתוכנית של פעולה מדינית לאומה. בהכרזת העצמאות, שאושרה על ידי המלחמה, הגיעו תורת השוויון, הזכויות הטבעיות, והשלטון בהסכמתם של הסרים למשמעתו, לידי השפעה וממשות כזאת, אשר הוגה-דעות סתם לא היה יכול להעניק להן” (עמ’ 133). אמריקה החדשה היא האור לגויים!
מהות החלום האמריקאי מתוארת בפרוטרוט בעמ’ 187, ובתמצית בפסוקים מפוזרים בטקסט, כגון “היה זה החזון האמריקני, האמונה באדם מן העם, ובהשקפה שאדם זה רשאי שתהיה לו, ככל האפשר, ההזדמנות השווה בכל לזו הניתנת לבעל-ההון”; “היו הכל רואים מעלה יתירה באיש ציבור אם נתחנך בכפר והיה פעם ‘נער יחף-רגל ושחום-לחי'”; “היכולת לחלום אך ורק על העתיד תחת להגות בעבר…” (עמ’ 157-155), וכדומה. ובקיצור, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וההזדמנויות השוות לכל.


דוגמה ליציקת תכונת יסוד מכוננת במבנה הממשל והמערכת המשפטית האמריקאית היא פסיקתו החד-משמעית של ג’ון מרשל (1835-1755), גדול השופטים בתולדות ארה”ב, שכיהן 34 שנים רצופות כמנהיג בית המשפט העליון כי “חוק בשם השלטון המחוקק שהוא בניגוד לחוקה, אינו בבחינת חוק… וכי חוק הסותר את החוקה הוא בטל ומבוטל” (עמ’ 158) – הנה כי כן ירה בית-הדין העליון אבן-פינה לזכותו בביקורת התחיקה!
מנקודת מבט סוציו-אקונומית, המחבר חושף את תהליכי ההתפתחות של הקפיטליזם האמריקאי דרך תיאור מערכות היחסים המשתנות בין הון לשלטון, בין בעלי ההון לבין השכירים-פועלים בצפון התעשייתי, בין העבדים לבין בעליהם בדרום החקלאי, בין כובשי הגבולות במערב לבין הילידים האויבים, בין קידוש השם של ההכרח להרוויח בכל מחיר לבין ההעדפה המנוגדת של ערכים כמו שוויון, צדק, מוסר, וזכויות אדם. על רקע זה תופסת העבדות פרק נכבד באפוס, ברם אולם, על פי המחבר, בהביאו ציטוטים משני נאומים מכוננים של הנשיא הענק לינקולן במהלך מלחמת האזרחים (אוגוסט 1862 ונובמבר 1863 בגטיסבורג), מסתבר שהנשיא העמיד בראש סולם העדיפויות של המלחמה את השגת האחדות הפדרלית והדמוקרטיה האזרחית, בעוד העבדות משמשת ככלי בלבד. כפי שהוא ניסח זאת במו פיו “העבדות מוכרחה למות כדי שהברית [האחדות הפדרלית] תוכל לחיות!” (עמ’ 267-265). בעוד אנו, בני היום, חשבנו שהעיקר היה חיסול בושת העבדות!?
במקביל, המחבר מקריב דפים לא מעטים לכתיבה על רוח הספרות והשירה של האומה החדשה, וגם כאן מתקיים מהפך במהלך הזמן מתחילת המאה ה-18 למתרחש במהלך המאה ה-19. ב-1719 נזרקה אמת אחת מפי אחד מראשוני האמריקנים המובהקים, כי “חורש אדמתו המגדל תבואה מביא תרומה יותר גדולה לאנושות מהצייר המצייר אך ורק כדי להנות את העין” (עמ’ 76) – כאילו אפלטון חזר לחיים באמריקה. מאידך, במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, פורחת רוח האמנויות של האומה החדשה, בעיקר בהקשר לכיבוש המערב הפרוע, מלחמת האזרחים, ומלחמות אחרות. המחבר מביא אזכורים של סופרים ומשוררים רבים, ביניהם ראלף וולדו אמרסון, וולט ויטמן, מארק טוויין, והרמן מלוויל, כולם מייצגים את רוח האופטימיזם של החזון האמריקאי בדרכים מגוונות.


במחצית השנייה של הספר מוקדשים פרקים רבים לתיאור פרשיות שחיתות שלטונית בהקשר למסעי בחירות וגיוסי כספים מבעלי ההון, מה שמבהיר את הקשר הסמוי-גלוי שבין הקפיטליזם החזירי לזכייה במשרות לקונגרס, לסנאט, ולנשיאות, ברמה הפדרלית וברמה של המדינות הנפרדות – “ארץ שבמידה מרובה לבשו בה הערכים צורה חומרנית, והיסוד המוסרי שבעסקים טושטש, — ארץ זו, לא היה אכפת להם לבניה, אם פלוני או אלמוני ‘יצא בשלום’ אחרי מעשה שאינו כשר, ובלבד שלעולם יהא פתוח ועומד שדה ההזדמנויות. אכן נדמה כי בארץ זו דאגו במשך זמן רב לכך שיהא השדה פתוח לרווחה מבלי להתחשב בכל הנעשה”; “אין אדם מוכרח להיות קומוניסט או סוציאליסט כדי להודות בסכנות העצומות של כל גילויי הרשע הגלומים בשיטה אמריקנית זו, וכן בצורך של פיקוח מצד הכלל…” (עמ’ 309-308). הפער והמתח בין עריצות נאורה לבין סיכוי שווה והזדמנות זהה לאדם הקטן התקיים, אבל לא הפריע לחלום האמריקאי לפרוח, מעין פרדוקס חי וקיים!
“האפוס של אמריקה” הוא טקסט סיפורי-מסאי, ולעיתים פיוטי. שיר הלל לרוח האדם החופשי, ובאותה העת מניפסט ביקורתי וחתרני שנבואותיו התגשמו לחיוב אבל גם לשלילה, ולנגד עינינו בעשורים האחרונים ששיאם הטרמפיזם בתוך מגפת הכתרת העולמית. הרשו לי להזות, לשער, לנחש, ולפרש, ולומר שהופעת הספר הזה בעברית בתש”ח לא הייתה מקרית! אותם שלושה אנשי רוח הביאו אותו כדגם לחיקוי, אבל דגם בררני, רוצה לומר, דגם שיש ללמוד מהישגיו ומכישלונותיו, ולהפיק לקחים של מה כדאי ומה לא כדאי לעשות, ולא סתם לחקות בכל מחיר. וכיצד אני חש זאת?


34 שנים קודם להופעתו הראשונית (1931) של ספרו של אדמס, באוגוסט 1897 בעיר בזל, הגיחה לאוויר העולם, סוף סוף, תוכנית היישום של החלום הציוני, שתמציתו בחתירה כפולה להשגת שתי מטרות-על: הקמת מדינת לאום יהודית חופשית ודמוקרטית בארץ ישראל אחרי אלפיים שנות גלות סבילה וחולמנית; וריכוז רוב העם היהודי המפוזר בגלויות, אם לא כולו, באותה המדינה העתידית. המטרה הראשונה הושגה בתוך 50 שנה. המטרה השנייה לא הושגה עד היום (רק לפני כמה שנים הגענו לכך שמעט מעל ל-50% מיהודי העולם חיים במדינת היהודים).
על מהלך ההתפתחות והגורל של החלום האמריקאי בעשורים האחרונים – מן הראוי לשאול את העם האמריקאי, ברם אולם, על מהלך ההתפתחות והגורל של החלום הציוני במדינת היהודים בת ה-73, מן הראוי ואף החובה לשאול את העם היושב בציון, ובעיקר את הפוליטיקאים שלו, דווקא בעת הזאת, ימי ספירת אותה מגפה רבתי חובקת יבשות. שתי החברות הן במצב של שסע פנימי עמוק מכל מיני סיבות, ושבר פוליטי-כלכלי-חברתי-משפטי חסר תקדים!


ובכן, כדי לאבחן אם במעלה או מדרון עסקינן בהקשר לחלום הציוני, אציע כאן סרגל מדידה על ידי ציון ארבעה או חמישה רגעים מכוננים באותן 73 שנים. את הניתוח והמסקנות אשאיר לקוראים ולחולמים הצעירים לאור הנקודות שהזכרתי מתוך “האפוס של אמריקה”: (א) מלחמת הקוממיות של מדינת ישראל בין סוף נובמבר 1947 ליולי 1949, היא המלחמה הארוכה, הקשה, והעקובה ביותר מדם הנופלים בתולדות האומה; (ב) הרגעים הראשונים אחרי סיום מלחמת ששת הימים ב-1967, זה הזמן שבו קרה אירוע פיזיולוגי נוראי בתולדות האדם, ולא בפעם הראשונה – כיוון זרימת השתן בגופן של הנהגות המדינה מאז ועד ימינו התהפך! הוא החל זורם בניגוד לכוח הכבידה, ובמקום לצאת מהשופכה כלפי מטה הוא זורם כלפי מעלה ומתיישב בין קפלי המוח ורובץ שם כביצת יתושים מזמזמים… רוויית שיכרון כוח; (ג) רצח פוליטי של ראש ממשלה נבחר על ידי אזרח יהודי בנובמבר 1995, חציית קו אדום בולטת בדמוקרטיה הישראלית הצעירה; (ד) ב-2020 תחת כנפי הקורונה מסתיים עשור של מחיקת כל הקווים האדומים, אובדן מוחלט של הבושה שהייתה כאן אי פעם, בעוד ביצת השתן המוחית הפכה לשבר פוליטי-חברתי-כלכלי-… בלתי פתיר; (ה) בין ב’ ל-ד’ חלפו חמישים שנה של שליטה על עם אחר כאילו דבר של מה בכך, וכאילו שכחנו את ההיסטוריה היהודית כולה.


אם כן, אגב החלום האמריקאי שהובא אלינו ב-1948, האם החלום הציוני הוא במעלה או במדרון?


מקורות:


ג’יימס טראסלו אדמס, האפוס של אמריקה, עם מבוא והערות מאת משה בורשטיין, תרגום ראובן גרוסמן, בעריכת נתן ביסטריצקי, הוצ’ מוסד ביאליק, ירושלים, תש”ח; מספרי העמודים המצוטטים במאמר זה הם מהמהדורה הזאת.


“החוקה האמריקנית והמשפט הישראלי”, נבו, עמ’ 399-385: פורסם גם ב- זמנים, 26, 1987, עמ’ 30-14.

מהדורה אמריקנית של “האפוס של אמריקה”

תגובה אחת

  1. אוסיף עוד נקודה למחשבה על החלום הציוני לאן. כיצד הממשלה איפשרה לציבור החרדי ליצור אוטונומיה. האוטונומיה הזאת היתה קיימת לפני הקורונה – פטור משירות בצבא, רבים מ״תלמידי הישיבות״ בפועל עובדים באופן בלתי חוקי (״שחור״), הצהרות על אי הכרה במדינה ובבתי המשפט שלה, ועוד. בזמן הקורונה הזלזול בחוק ובתקנות טובת הכלל, כולל כמובן טובת הציבור החרדי, נעשה בוטה. האסון במירון בשבוע שעבר שוב הדגים כי התקנות הללו, הקיימות בכל המדינות המתקדמות, הן לא שרירותיות. אפשר להתווכח אם הן מידתיות, למשל חובת התקנת מתזים בבניני ציבור, דלתות אש, ומדרגות אש, שעולים הרבה כסף, כאשר לפי זכרוני מעולם לא היתה בישראל שריפה קטלנית בבנין ציבור. אבל בתקשורת מדווחים מפעם לפעם על אסונות שמתחוללים בעולם השלישי שבו אין תקנות כאלו. הפטור לחרדים מהתקנות הוביל, באופן שעכשיו כולם חכמים ואומרים שהוא בלתי נמנע, לאסון דומה. אבל הוא באמת בלתי נמנע במובן שאנחנו יודעים שדברים כאלו קורים, ובדיוק משום כך יש את התקנות ה״טורדניות״ האלו. זה אמנם דיון פילוסופי האם מותר לאכוף דברים על אנשים נגד רצונם, אבל אני בעד חיוב חגירת חגורת בטיחות ברכב, וגם בעד אכיפת תקנות בטיחות בבניה. האם זה יקרה? אין סיכוי. כל זמן שהציבור החרדי ימשיך לתמוך במפלגות שמשיגות להם ״הקלות״ שלמעשה פוגעות בהם, וכל זמן שהפוליטיקאים יהיו תלויים במפלגות החרדיות – לא ישתנה דבר. וזה עוד בלי להתייחס להשפעת המספר ההולך וגדל של חרדים שלפחות פורמלית הם אנטי-ציונים על כלל המדינה ומשמעות הציונות.

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש-עשרה − 1 =