מונולוג אישי שמתכתב עם תמונה ידועה של דאלי “התמדתו של הזיכרון”

סלוודור דאלי “התמדתו של הזיכרון” 1931 היצירה מוצגת במומה – המוזיאון לאומנות מודרנית שבעיר ניו יורק. ויקיפדיה

בציור של דאלי הזמן אנאכרוניסטי, החוויה אישית, והזמן הקולקטיבי גם אנאכרוניסטי. אין מענה לשאלות הגדולות ברמה האישית והכללית.

שעון מתנזל על ענף גלמוד, כמו הקיום האנושי, מקורו במין מבט מזוקק, צייקני. האמן טווה קשר בין קיומו, לבין הווייה תובענית, קשר שלא קיים, אלא דרך מין ראי מנפח או מרחיב, או מרזה. כמו הבטה שאינה אלא שיקוף של הרגע ממנו נולדה, וכזו מזוקקת, מבקשת צמצום של המרחב, כאילו זיקוק, או האפשרות להצביע על דבר בתנועתו, מבקשים החרגה מהתנועה עצמה. מין דבר מקוטב, תמונה של העדר, התנסות מתוך חווייה של העדרות. ומדוע, מה אצל דאלי, החמיץ את מעוף הציפור, את נצנוץ הצבע של רכב? מה מבקש להרכיב עליו?

אני, בתוך זמן סיוטי, כזה שדוהר מהר מדי, תוהה לגבי המושג מרכבה. ספרות המרכבה. מרכבה היא לא דבר, אין לה גוף, היא וודאי לא תרה אחר מבנה או צורה, מעבר לקצב נשימה. הנשימה של דאלי קצרה. זמן אינסופי נעשה מתוך התנסות אימפולסיבית, האימפולס הזה, כיצד נכפה עלי? איך עניינים חיצוניים לי, ופנימיים שלי, עשו מין רעש פועם שכזה? ואולי זו השאלה שעומדת בציורו של דאלי? תהייה קיומית, מתח פנימי, והכרה באי האפשרות להתירו. מין כפייתיות מענגת שכזו.

ומה אצלי? אפרוריות פנימית וחיצונית, שדוחפת לאימפולסיביות. כנראה מין הפרש בין החיצוני לחיצוני, בין החיצוני לפנימי, ובין הפנימי לחיצוני. אולי לכן העץ העירום שתלוי בו שעון לכד את שרעפיי, הסבך הגמלוני הזה, המינימלי, מדוע? מדוע לא איזו צמרת מניצה? גרגרי ירק של עצים ולא עצמות עצים. כעצמות דג? אולי זו התשובה למין קיטוב מאיים, מין הסבר, אולי אם העץ לא היה כזה מתהדר בגבריות גרמית, חשופה, היה אחרת.

מה עניין הגבריות החשופה? הזיעה המנצנצת? שיער הגוף? מה עניין המבט הנלטש, הנה עץ, הנה זכרון מתווה ציור של אמן מפורסם מאוד? הנה אני ומקלדת, אולי אשלח את הקטע לאלי אשד. כיצד העולם החיצוני קיצץ כך את כנפיי? כנפיו של אדם לא היו מקוצצות לולא קצץ אותם דבר אובייקטיבי חיצוני? שלמותו הפנימית לא הייתה מופרעת לולא הייתה מבקשת להיות מופרעת. מה עוללו לי, וטעיתי לחשוב שאימננטי לי, שענייני. ומה חלק פרטי ממני, שאני רואה בו בטעות סימן, או איזה עניין קונקרטי?

הרהור של מילים בודדות.

התפוררות התמדתו של זיכרון .ציור של דאלי מ-1954. מוצג במוזיאון דאלי שבסיינט פיטרסברגפלורידה. ויקיפדיה

השאר תגובה

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 4 =