כוכב האפר של ק.צטניק

שישים שנה בדיוק מלאו ביום פרסום מאמר זה לפתיחת משפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן, אולי המשפט הידוע והחשוב ביותר שהתקיים אי פעם במדינת ישראל. לציון המועד הנה מאמר על אחד העדים המפורסמים ביותר במשפט, יחיאל דינור, הידוע יותר בכינויו הספרותי "ק.צטניק", בו אני בודק האם אפשר להשוות את ספריו לאלו של הז'אנר הספרותי הידוע לשמצה של "הסטלגים". 

ק.צטניק, הוא יחיאל די-נור (1917-2001), התפרסם יותר מכל כעד המפורסם ביותר במשפט אייכמן, מי שתיאר את מחנות ההשמדה כפלנטה אחרת במילים "הייתי שם בערך שנתיים אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על כדור הארץ. כל רגע הולך שם על גל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זאת לא היו שמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים ..הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו. נשמו לפי חוקי טבע אחרים. הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן. השם שלהם היה מספר …אני רואה אותם הם מסתכלים בי, אני רואה אותם ….", והתעלף, במה שנחשב כרגע הדרמטי ביותר במהלך המשפט (צפו בעדותו במשפט).

מאז נקרא "איש הפלנטה האחרת", והפך להיות מזוהה עם המושג שיצר, ושבספרו האחרון חזר בו ממנו לחלוטין, ולמעשה דמות לאומית של ניצול ודובר השואה. סמכות רבת עוצמה, כמעט בלעדית, לנושא השואה. הוא אחד הסופרים הבודדים, אולי היחיד, שהמושג "ספרות השואה" רלבנטי לכלל יצירתו.

דינור-צטניק הפך בישראל לסוג של "אייקון של השואה", כסופר המזוהה ביותר איתה, ביחד עם אבא קובנר. ספריו של צטניק נכנסו החל מ-1987 כחלק מתוכנית משרד החינוך להוראת השואה בביתי ספר על-יסודיים, דבר שעורר מאז ויכוחים גדולים.

הוא החל לכתוב סמוך מאוד לאחר השואה, וככל הנראה היה האדם הראשון שכתב על אושוויץ, עוד ב-1946. חייל של הבריגדה היהודית בשם אליהו גולדנברג (אביו של הבדרן הידוע דודו טופז) העביר את כתב היד של ספרו הראשון לארץ, לזלמן שזר, שנתן אותו לי. ד. ברקוביץ לתרגום, והספר פורסם בעברית עוד לפני שהמחבר הגיע לארץ. זה היה אחד מספרי השואה הראשונים שפורסמו בעברית, ואחד המפורסמים מכולם. שמו היה "סלמנדרה".

לאחריו כתב תחת השם הבדוי ק.צטניק גם את "בית הבובות", את "קראו לו פיפל", את "כוכב  האפר", ועוד. בספריו תיאר בפרטי פרטים את שיגרת הסדיזם והמוות במחנות, ולא נרתע ואף נהג לפרט על ההתעללות המינית במחנות בנערות ובנערים, בתיאורים שכמוהם לא הופיעו עד אז בספרות העברית.

במרכזה של יצירתו עומדים שישיית ספרי סדרת "כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים", שרובם, אם כי לא כולם, עוסקים בתולדות משפחה יהודית בשואה, המבוססת בבירור על משפחתו של דינור עצמו. הגיבור המרכזי, הארי, מבוסס על דינור. ששת ספרי הסדרה ביחד כוללים למעלה מאלף עמוד, ונכתבו בין שנות הארבעים לשנות השמונים המאוחרות.הספר הראשון "סלמנדרה" (הוצאת דביר תש"ז) מספר את סיפור של הארי במהלך המלחמה, ומסיים בבריחתו מן הגרמנים בשלהי המלחמה.

כרך ב' "בית הבובות" (הוצאת דביר 1953) עוסק בדניאלה, אחותו של הארי, שנכפה עליה לשמש זונה לחיילים הנאציים עד שהיא בוחרת להיהרג בידי שומרי המחנה.

כרך ג' "קראו לו פיפל" (עם הספר 1961) הוא סיפורו של מוני, אחיו הצעיר של הארי, שהפך למשרתם המיני של כמה מפקדי בלוקים יהודיים באושויץ. לאחר מסכת נואשת של הישרדות, לצד חוסר יכולת לאכול מספיק על מנת להראות טוב, ובכך להשביע את רצונותיהם המיניים של אדוניו, במעין התקוממות נואשת כנגד המציאות האושוויצית, צועד מוני, כמו אחותו הגדולה בספר הקודם, אל מותו.

כרך ד' "העימות:רובד שני" (א. לוין-אפשטין-מודן, 1975) מתאר את חייו של הארי לאחר השואה, עם בואו לארץ ישראל, את ראשית הקריירה הספרותית שלו, והמשבר שחווה אישתו בגלל עיסוקו האובססיבי בשואה.

כרך ה' "צופן – אדמע: משא הגרעין של אושוויץ" (הקיבוץ המאוחד, 1987) הוא תיאור אוטוביוגרפי של חוויותיו של המחבר בעת שטופל באל אס די, כאשר הוא מבין לבסוף שאושוויץ אינה פלנטה אחרת, אלא היא חלק מהקיום האנושי, וכי הרוע הזה יכול להימצא אצל כל אחד מאיתנו.

כרך ו' "השעון" (הקיבוץ המאוחד 1989) הוא מעין סיכום של שלושת הכרכים הראשונים, והרהורים על השואה. ספריו של ק.צטניק היו בין הראשונים שחשפו את החברה הישראלית, ובעיקר את צעיריה, למוראות השואה. היו שראו בספריו יצירות קדושות, כפי שהגדיר זאת הסופר גרשון שופמן, אך שהיו שטענו שיש בהם גם משהו פורנוגראפי. המשורר יחיאל מר כתב בשנת 1953 "האם שאל ק.צטניק את עצמו לפני הופעת 'בית הבובות' מי יקרא את ספרו ואיך יקרא? החשב ולו לרגע על אלפי בני נוער שימצאו אולי שמץ טעם לוואי בספרו זה, טעם שהמחבר היה רחוק ממנו תכלית ריחוק? ….הייתכן שק.צטניק לא העלה על דעתו כי רק קורא אחד יקרא את 'בית הבובות' שלא כנתינתו, והלא קורא אחד זה דיו כדי לאסור את הספר הזה לבוא בקהל!" [1].טענות מסוג זה נשמעו גם ממקורות אחרים. חוקרים כמו דן מירון ועומר ברטוב, שיותר מרמזו על אלמנטים פורנוגראפיים  ביצירתו של ק.צטניק.בשנות התשעים יזם ק.צטניק פרוייקט, שהפך לשנוי מאוד במחלוקת, של חלוקת ספריו בחינם לכלל תלמידי התיכון בישראל, ואף הוציאו אל הפועל.

 

 

הוא נפטר ב-2001, אך הפרוייקט המשיך אחריו. בסופו של דבר, לאחר ויכוח סוער בעניין בין תומכים ומבקרים, התקבלה ב-2003 החלטת משרד החינוך להמשיך בחלוקת הספרים, אבל רק לבתי ספר שיבקשו אותם במיוחד.

ק.צטניק הוא היום סופר שנוי במחלוקת אולי יותר מאי פעם, כפי שהראה סרטו התיעודי של ארי ליבסקר "סטאלגים: שואה ופורנוגרפיה בישראל" שאותו יזם ובו השתתף כותב שורות אלו, שהטיל ספק בתקפות טענותיו של דינור לגבי העבדות המינית במחנות, וטען שלספרים הייתה השפעה מזיקה על קוראיהם.

 

לענייננו חשובים במיוחד הספר השני והשלישי, שהם אכן הידועים ביותר. ספרים אלו עוסקים במפורש, בפרטנות, ובעיקר, במיניות פרוורטית ומעוותת של הנאצים. התעללות מינית הטרוסקסואלית והומוסקסואלית, יצריות, ואלימות רצחנית. צטניק מציף את הקורא בתיאורים מפורטים ומוחשיים, עד כמה שניתן בכתיבה, של כל הזוועות. כאלו שרוב סופרי השואה בחרו להימנע מהם. הוא כמו מנסה ליצור את הרושם אצל הקורא ש"הוא שם בפלנטה האחרת", וחווה את כל מה שחווים גיבוריו של ק.צטניק. היה זה ק.צטניק שהפך את הזונות היהודיות לנושא לגיטימי בספרי שואה, אם כי אלו לא היו קיימות כנראה במציאות, לפחות לא עבור נאצים, שנמנעו לקיים יחסי מין עם יהודיות מאחר שזה נאסר בחוק שנאכף בקפדנות.

מעניין שאצל צטניק יש גם יחס של משיכה לגרמניות, המקביל לזה שיש בכמה מספרי הסטאלגים.

כך למשל ב"בית הבובות" מופיע הקטע הבא: "(הארי) נשא את עיניו וראה אישה יפת תואר, זהובת בלורית, ניצבת בלא נוע ומביטה בו. לבושה היא מדי צבא נשיים, כובע הסירה נטוי הצדה על שפעת תלתליה הבהירים, ושוט עור כהה נתון מעשה פרש בבית שחיה. מי יודע כמה זמן ניצבת היא שככה מביטה בו? זוהי בלא ספק אהובתו הגרמניה של מפקד המחנה. …הוא ראה את הגוון הירקרק של מדי האס אס שלה, לחייה הצחורות, המלאות, העגלגלות, סינוורוהו. זה כבר שכח כי יש דמות כזאת לאדם…בשתי ידיה אחזה את השוט הקלוע במאוזן לפניה על שמלתה. בקצה השוט הבהיקה גולת פלדה קטנה" [2]. הקטע מסתיים בכך שהגרמנייה, שמסתבר שהיא מפקדת מחנה הנשים בו אסורה דניאלה אחותו של הארי, רואה בו את ישו הנוצרי ונופלת לרגליו בבכי. הארי מוכן למחול למפלצת היפה, הבלונדינית, המסנוורת, השופעת, לבושת המדים ושוט העור, האחראית לסבל ולעינויים של אחותו דניאלה, מאחר שזאת "חזרה בתשובה" כשנפלה לרגליו. נראה שעיקר המשיכה שלו כלפיה היא לא למרות היותה נאצית, אלא בגלל היותה כזאת, שכן היא מסמלת עבורו מיזוג בין יופי וכוח, אלימות ומין, ואם נרצה גם מחילה דתית. מיזוג דומה אפשר למצוא ביחס לנאציות בספרי הסטאלגים, מינוס המחילה הדתית כמובן, שהרי שם הנשים הנאציות באות תמיד, אבל תמיד, על עונשן. יש גם לפחות סטאלג אחד שכמדומה שמחברו קרא וחשב על ספריו של ק.צטניק כאשר כתב אותו. זהו "סטלג השדים" של "קים רוקמן" (שם בדוי של המחבר הישראלי מירון אוריאל), המתאר מחנה ניסויים שבו יש גם בית זונות לחיילים גרמניים, שאליו נשלחת הגיבורה, לוחמת חופש צרפתייה.

בית הזונות מכונה "בית הבובות", והגיבורה עוברת התעללות בידי החיילים הגרמניים השונים. העלילה בוטה בהרבה מזאת של ק.צטניק, אבל בבסיסה היא דומה, וכנראה לא במקרה.

 

אכן לא סתם החוקר עומר ברטוב הגדיר את יצירותיו של ק.צטניק, ובעיקר את "בית הבובות", כעומדות בתווך בין הספרות הלגיטימית והספרות הלא לגיטימית של הסטאלגים. הוא מציין שאמנם ק.צטניק אינו מפיק הנאה כלשהי מן הייסורים והפרוורסיות שהוא מתאר בדקדקנות כזאת, אך שתיאורים כאלה יכולים לעורר את יצר המציצנות בקוראים. כלומר יהיו מי שיקראו את ספרי צטניק כספרות עדות, ומי שיקראו מתוך מציצנות ובשביל הריגוש. יש מי שרואים את צטניק כמציף את הקוראים ללא צורך בפרץ עז של זוועות בנימה פורנוגרפית. של מי שנכנס לאיזור קודש ומנסה לייצגו בידיים של קצב.

לפני שנת 1967 היו ספריו של צטניק בין הנקראים ביותר מבין ספרי השואה. מקבילים לספרים כמו "הילדים מרחוב מאפו", שעסק בהתנגדות לנאצים, ובלוחמים צעירים המתעקשים ללחום בנאצים כנגד הוראות מנהיגיהם הזקנים והחלשים. עומר ברטוב טוען כי "ק.צטניק היה המקור הלגיטימי היחיד לספרות מגרה מינית וסדיסטית בחברה סגורה ופוריטנית. כתוצאה מכך נכרכה השואה בתודעתו של הנוער עם דימויים פורנוגרפיים דוחים ומרתקים כאחד" [3]. ואכן ספריו רצופים תיאורים שניצולי שואה אחרים מעולם לא העיזו לתת, אלא לכל היותר לרמוז בלא לאמר במפורש.

כדאי לציין שבמהדורה האנגלית של הספר העטיפה היא ארוטית במפורש – אישה עם חולצה פתוחה החושפת את מספר המחנה מעל שדיה. למעשה הספר הזה, בניגוד לשאר ספריו של ק.צטניק שהם אוטוביוגרפיים במוצהר, אינו יכול להיות אלא יצירה בדיונית לחלוטין, שכן איך יכול היה דינור לדעת מה קורה במחנה נשים?

בקוריוז מעניין, יחידת התענוגות בספרו שימשה כשם ללהקה ידועה ממנצ'סטר, שתרגום של ספרו של צטניק התגלגל לידה. הם אף הקריאו קטע מ"בית הבובות" בשירם O LOVE LOST. הם הואשמו בסימפטיה לנאצים, אם כי נראה שלא היה בכך כל ממש וכל המטרה הייתה רק לזעזע.

האם באמת יכלו בני נוער להגיע מסיפוק מיני מהמיניות הפרברטית של צטניק? קשה להניח. גם מאחר שהמיניות מתוארת אצלו בצורה הדוחה ביותר האפשרית, דוחה הרבה יותר מאשר בספרי הסטאלגים. נראה שדווקא כשניסה לתאר את אושוויץ כ"כוכב האפר" הצליח צטניק ליצור שיאים של זרות ורחוק, שהם המושכים את קוראיו. שיאים שאינו מצליח לשחזר כשהוא מתאר את העולם שלנו, שאותו הוא מתאר בצורה בנאלית וקובנציונלית, נחותה מבחינה ספרותית. מבחינה זאת צטניק אכן מזכיר סופרי מדע בדיוני. הוא שימש כמספר מהפלנטה האחרת, שאותה תיאר בנאמנות ודייקנות כעולם זר ומוזר לעולם הנורמאלי.

מעניין להשוות את כתביו עם ספרו של הסופר היהודי הפולני הידוע סטניסלב לם, ניצול שואה גם הוא, "עדן". בספר מתוארת חבורת אסטרונאוטים מכדור הארץ המגיעה לעולם אחר, שבו מבוצעות רציחות המוניות, והאפקט הוא מקביל במקצת לזה של צטניק. בסופו של של דבר בספרו השישי הוא הגיע למסקנה שאכן עולמנו וכוכב האפר חד הם, וכי קורבנות העבר יכולים לשמש כרוצחים בהווה. אך הדבר לא שיפר את יכולותיו הספרותיות.

דן מירון כותב עליו "הספרים הלמו כבקורנס על ראשי הקוראים תוך שימוש באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר. אבל ייתכן שרק מהלומות ספרותיות כאלו יכלו להחדיר את הריאליות המחרידה של ההשמדה התעשייתית המתוכננת והממוכנת של בני אדם לתודעתו של ציבור רחב, שהיה עסוק באותם ימים בדרמה של מאבקו הוא לעצמאות ולאחר מכן נגד הערבים" [4]. מבקרים כמו חנה יעוז קסט העירו על השימוש המגוון בקטעים שמטרתם לעורר אימה ובחילה אצל הקוראים.

צטניק טען שוב ושוב בחייו המאוחרים שהוא אינו כותב בדיון אלא כרוניקאי המתאר דברים בדיוק כפי שהיו [5]. טענה שהתגלתה כלא נכונה בלשון המעטה, אם כי נראה שהוא האמין בנכונותה. נראה שבתחילה שילב צטניק בין מציאות ודמיון, ובהמשך כבר האמין שהכל כפי שתואר בספריו היה מציאות ללא דמיון. הוא רצה להעיד אבל גם רצה לתאר חוויות שבהם לא התנסה אלא התנסו אחרים, כמו מרד גטו ורשה, וכך לעיתים הספרות השתלטה אצלו על העדות, גם אם הכחיש זאת שנים מאוחר יותר [6].מעניין שהוא שמר על הזהות הבדויה "ק.צטניק", שאותה הפריד לחלוטין מזהותו האמיתית כיחיאל דינור, ובכך נהג בעצם כמו מחברי הסטאלגים, שיצרו זהויות כמו "מיק באדן", "ויקטור בולדר", ו- "קים רוקמן", שגם הן היו אמורות להיות נפרדות לחלוטין מזהותם האמיתית. יותר מכך שמותיהם היו בכמה מקרים שמות דמויות בספריהם. במקרה של דינור הכינוי ק.צטניק לקוח מראשי תיבות בגרמנית למחנה ריכוז, ושימש כינוי מקובל אצל האסירים, ורק במהלך משפט אייכמן נחשפה זהותו האמיתית לראשונה לציבור הרחב.

גיבוריו המרכזים בספר "בית  הבובות" ו"פיפל" משמשים כאוביקטים מיניים במחנה הריכוז הגרמני, אולם למעשה אין אצל צטניק סצינות אירוטיות. ב"בית הבובות" המיטה היא מוקד עינויים והחיילים הגרמניים עימם מקיימת הגיבורה יחסי מין מייצגים את הפחד, האלימות, והמוות. האישה הגרמניה האחראית לביתן מוצגת כלסבית אבל בכל הסצינות האלו אין הדגשה של היסוד האירוטי אלא הסדיסטי בלבד.

בכלל יש הבדל בסיסי בין ספריו לספרי הסטאלגים, שבהם יש הדגשה ברורה של היסוד האירוטי הסאדו מזוכיסטי. אין שום הנאה ממין אצל ק.צטניק. גם כאשר דניאלה מופיעה עירומה בסצינה דמוית אורגיה, אין עירומה אירוטי, אלא של מעין של קדושה מעונה. בספר "פיפל" עוסק צטניק במין הומוסקסואלי, ובגורלם של נערים צעירים שנבחרו בידי ראשי הבלוקים היהודים באושוויץ לשימושם המיני. למרות הנושא אין בספר סצינות אירוטיות. אולי חשש המחבר להרחיק לכת בנושא זה שהרי ספרות הומוסקסואלית הייתה כמעט בגדר לא קיים אז בעברית. וגם בספר זה כאשר מדווחים על חוויה מינית הדגש הוא על הסבל הבלתי פוסק ולא על עונג כלשהו.

ק.צטניק מותקף היום כמי שכתב יצירות שהן מעין "סטאלגים". כיום מקובל לשים בחוגי מי שרואים עצמם כאינטלקטואלים דגש על התיאוריה של חנה ארנדט על"הבנאליות של הרשע" כעמדה נגדית לזאת של "הפלנטה האחרת" של ק.צטניק. מצד שני ניתן לטעון שק.צטניק חשף באינטואיציה שלו כסופר, בתיאור מעשי הנאצים, את האידיאולוגיה הנאצית של יצירת עולם חדש ומציאות חדשה. וכאשר תיאר את המחנות כ"פלנטה אחרת" הוא לא טעה כלל.

 

הערות :

[1] יחיאל מר מתוך "בטרם" שנה יא חוברת ט"ו 1.8.1953 ע' 18

[2] בית הבובות ע' 104-105

[3] עומר ברטוב "קיטש וסדיזם בפלנטה של ק.צטניק: נוער ישראלי מדמיין את השואה" 2000 מספר 17 ע' 166

[4] דן מירון "בין ספר לאפר" אלפיים 10 ע' 197

[5] יחיאל שיינטוך, "כמשיח לפי תומו: שיחות עם יחיאל די-נור ( ק.צטניק)" ע' 83

[6] שיינטאוך "כמשיח לפי תומו"  ע' 127

קיראו גם:

ק.צטניק בויקיפדיה 

ברוכים הבאים לסטלג 13: אלי אשד על הסטלגים