על הרומאן “הפיראט האחרון” מאת בילי טרובתי, צבעונים 2020, 260 עמ’
בסיום הספר, בפרק “רומאו של בילי – הסיפור מאחורי הסיפור”, כותבת המחברת “רומאו אמיתי, הספר מבוסס על דמותו, אבל רוב רובו של הספר הוא פרי דמיוני” (עמ’ 259). ברור שדברים אלה מעוררים את הבלש שבכל קורא לנסות להבדיל בין התיעוד ובין הבדיון. שכן, למרות שללא ספק דמות מדהימה ומפעימת לב כמו רומאו הייתה קיימת במציאות, ובילי המחברת הכירה אותו ממספר פגישות בהפלגות בים, וגם הצטלמה איתו (ראו עמ’ 260). הרי שללא ספק, על פי עדות המחברת עצמה, הדמות האגדית הזאת לא חוותה, ולא יכלה לחוות, חלק לא מבוטל מהאירועים המפורטים והמתוארכים בדקדקנות בספר. צריך לציין כבר בתחילתה של רשימה זאת, כי האירועים ההיסטוריים המוזכרים והמתוארכים בספר בזירות גיאוגרפיות שונות (איטליה, גרמניה, קפריסין, סודן, סיני, ישראל) הם אותנטיים לחלוטין, וללא ספק דרשו מהמחברת חקירה היסטורית יסודית.
אבל לפני שמנסים לחדור אל מסתריה של היצירה המרתקת שלפנינו, מן הדין להביא בקיצור את סיפור המעשה: רומאו נולד ב-1936 בכפר קטן ליד אגם קומו באיטליה, ואימו נפטרה בלידה. האב, מאוריציו, אינו מסוגל לפרנס את ילדיו, ולכן הוא מפקיד אותם בבית מנזר במילאנו, כשפלורה אחותו אמורה לבקרם מדי פעם. הוא לוקח עמו רק את הילד הקטן בן השש, הלא הוא רומאו, ומהגר עמו לגרמניה הנאצית (1942) בבקשו אמצעי פרנסה. למזלו, הוא פוגש גרמני הומאני, הנשוי לאיטלקייה, שמוכן להלין אותו ואף להעסיק אותו בחווה שלו בכפר גרמני קטן שליד המבורג. שמו של הגרמני הוא רודולף, הנשוי למריה, ולהם בת, בת גילו של רומאו, ושמה מרתה, שמתאהבת בו, ומצהירה שהיא רוצה להתחתן איתו. הקלגסים הגרמנים יורים ברודולף ובמאוריציו משום שהם החביאו אם ושני ילדים יהודים. לימים נפטרת גם מריה מצער, והשניים נשארים יתומים. הם נישאים, מוכרים את החווה, ועוברים ללרנקה שבקפריסין. נולדים להם שלושה ילדים: סופיה, מיקלה, ומאוריציו (על שם האב שנרצח). רומאו רוכש ספינה ומעניק לה את השם “סופיה” על שם בתו הבכורה. רומאו מתפרנס מהברחות מסוכנות של אנשי פלנגות מג’וניה הלבנונית, שאנשי פת”ח וחיזבאללה חרצו את דינם למות. רומאו מבריח אלכוהול לארצות מוסלמיות, שהאלכוהול אסור בהן. בספר מתוארת מסכת שלמה של שוחד כלפי השלטונות בקפריסין ובפורט סודן – מסתבר שמשטרות הגבולות משתפות פעולה עם המבריחים תמורת אחוזים מן הרווחים. אחד המשוחדים, שהפך לחבר נפש של רומאו, הוא מוסטפה, מפקד בנמל פורט סודן. מוסטפה, אחיו עבדוללה, ואחותם שאדיה הם קורבנות משטר האימים של הנשיא עומאר אל-באשיר, שערך טיהור אתני בדרפור שבדרום סודן, בו נרצחו מיליונים, ביניהם אביהם של השלושה.
בעטיין של ההיעדרויות הרבות של רומאו מחיק משפחתו, כשהוא מסתכן בהברחות עם מדינות מושחתות, שבהן נשפכים נחלי דם – מרתה מתאהבת בצורה נואשת במנופאי צעיר בשם יאניס, וביניהם מתפתחת מערכת יחסים אינטימית. מרתה המיוסרת מתוודה בפני רומאו, וזה מחליט להתגרש, כשהוא מתחייב לדאוג לה ולילדים. כאן המקום לציין שלאורך כל הרומן מתואר רומאו כנדיב מופלג, וכמחזר ומאהב מן האגדות. דוגמה לשתי תכונות נפלאות אלו של רומאו נמצא במפגש שלו עם אלין בשוק הבדווי בבאר-שבע – רומאו הגיע לישראל כדי למכור את ספינתו “סופיה” לישראלי. הוא מגיע לשוק הבדווי כדי לקנות תבלינים עבור גרושתו מרתה, ושם הוא פוגש את אלין היפהפייה. הוא מתאהב בה ומפגין כלפיה מחוות אביריות של מחזר (מלאכת מחשבת של תיאור!), מעניק לה ולאמה, מסעודה עמר, שפע של מתנות, משאיר כסף רב למשפחה כדי לפצות על היעדר הכנסה מעבודתה של אלין במספרת מוריס באופקים, ומצליח לשכנע אותה ואת אמה שאלין תעבור לגור איתו בספינה החדשה שרכש, “הפיל הלבן”. כל זאת לאחר שהוא מלביש את אלין במיטב האופנה בבוטיקים היוקרתיים בתל-אביב. הם מבלים ירח דבש רומנטי בפאריס, ואלין המאוהבת ברומאו, שגילו כפול מגילה, חשה כמו סינדרלה, שעברה באחת מעוני גדול (אביה נהרג בתאונת עבודה, ואמה התפרנסה כעוזרת בית) לאושר ועושר שמימיים.
כמו בכל אגדה גם בסיפור שלנו נמצא “האיש הרע” שאיננו מוכן לאפשר לפרוטגוניסטים שלנו לחיות באושר – הלא הוא ראול גרסיה, שיכונה בהמשך בשם “דון קרלוס”. כמו רומאו, גם ראול היה מהגר, אבל מספרד, והוא הזדהה עם הנאציזם. הוא חשק במרתה, אהובתו של רומאו, ובקטטה שפורצת ביניהם, הוא כמעט חונק את רומאו למוות. מרתה חוטפת את הסכין של רומאו, מתנפלת עליו בחמת זעם, פוצעת אותו בפרצופו, וכך מצילה את אהוב ליבה. ראול מתגייס לצבא הגרמני בשלבי המלחמה האחרונים, בורח מגרמניה כמבוקש על פשעי מלחמה, ולאחר תחנות שונות בחייו הופך לפיראט אכזר, קפיטן של ספינת פיראטים בשם “סיף אל-בחר”, שמטיל חיתתו על אוניות סוחר השטות בים סוף. מסתבר שנשיא סודן, עומאר אל-באשיר, משמש לו מגן עקב רווחים שהוא מקבל מפשיטותיו של ראול.
לפני שרומאו מבין שדון קרלוס בעל הצלקת הוא ראול האכזר, הוא בא עמו לידי הסכם למכור לו סחורה מוברחת. למעשה כוונתו של ראול להרוג את רומאו ואת צוותו, לגזול את הסחורה ולהטביע את אונייתו. כל זה אמור להתרחש באזור איי דהלק שעל גבול סודן-אריתריאה. רומאו מתעשת, מבין עם מי יש לו עסק, ומתכונן לקרב ולבריחה מהמקום, כי ספינת הפיראטים המצוידת בתותחים, עדיפה בנשק ובצוות. אבל ראול מצליח לטפס לירכתי הספינה של רומאו ולחטוף את אלין כבת ערובה. רומאו אובד עצות, וגם מוסטפה חברו הטוב, וגם משמר החופים, אינם מסוגלים לסייע. וכאן מגיעה הישועה מכיוון בלתי צפוי (סצינת פעולה אדירה!): קמילה, נערה דרפורית ששרדה פוגרום נורא של חיילי אל-באשיר בכפרה, בו נרצחה כל משפחתה, ונאנסו כל הנשים לפני שנדקרו למוות – קמילה זאת, שראול הציל אותה והפך אותה לבת זוגו ולפיראטית, משחררת את האסיר עומאר מכבליו, ושולחת אותו לשחרר סירת הצלה בירכתי הספינה, כדי להבריח את אלין. בדיוק כשנגמר הדלק במנוע של הסירה, מצליח עומאר לירות פצצת תאורה, שמביאה להצלתם על ידי ספינתו של רומאו. על בגידתה של קמילה, ראול דן אותה למוות בדקירת חרב, זורק את גופתה לים, למרות תחנוניהם של אנשי צוותו שאהבו את הנערה המלבבת הזאת.
בעקבות האירוע הטראומטי הזה, מחליט רומאו להחזיר את אלין חזרה לישראל, למרות מחאותיה והצהרת אהבתה אליו, ורק אליו. רומאו הנדיב משלם עבור לימודיה של אלין להיות אחות מיילדת. אלין בהריון, אך אינה מודיעה לרומאו על כך. הגינקולוג שמטפל בה, שמו ברק, מתאהב בה (שוב, כמו באגדות!), ומבקש לשאתה לאישה ולגדל את הרך שייוולד כבנו.
בינתיים שתי בנותיו של עבדוללה (אחיו של מוסטפה) מתאהבות ברומאו, ומבקשות להיות לו שתיהן נשותיו, כמקובל אצל המוסלמים. רומאו עצמו נכבש בקסמיהן של השתיים. באחד ממסעות הדיג של ספינתו “הפיל הלבן”, שתי הבנות נכנסות בזו אחר זו אל חדרו בלבוש חווה, ודורשות ממנו סקס. הוא מתחנן שייצאו כי עבדוללה לא יסלח לו אם ייענה, אך הן עומדות על שלהן, וקובעות שהן נשותיו. שתי הבנות האלו לא עברו חיתאן, מילת הנשים האכזרית שעמי אפריקה המוסלמים נוהגים בבנותיהן הקטנות. אביהן שיחד את “המנתחת” הזקנה שתסתום את פיה תמורת שוחד.
רומאו משלח במונית את שתי הבנות למשפחתן בכפר במקו, ומצייד אותן בכסף שיידרש לקיום חתונה מן הסרטים, והוא עצמו משנע מטען ענק של נשק ותחמושת עבור מורדי דרום סודן. הספינה של רומאו פוגשת את ספינת הפיראטים, ספינתו של ראול, “דון קרלוס”, שעדיין בוערת בו השנאה לרומאו, ותשוקת הנקמה. ראול אינו יודע מה המטען שמסיע רומאו, ופותח באש. ברור לרומאו שעוד מעט מטען התחמושת שבבטן הספינה יתפוצץ, והוא פוקד לרדת מייד אל סירות ההצלה. חלק מהצוות שלו ניצל, אבל הוא עצמו יורד לתהומות, ואילו הספינה של ראול על כל צוותה נשרפים, טובעים בים, וחלקם נטרפים על ידי כרישים.
בינתיים מתרחשת עלילה מרתקת אחרת: שאדיה, אחותם של מוסטפה ועבדוללה, עובדת במשרדו של הנשיא האכזר, משתפת פעולה עם המורדים, מצלמת מסמכים, ושולחת אזהרות לגבי מסעי העונשין של קלגסיו של הנשיא, מסעות שמסתיימות ברצח המונים ובהחרבת ישובים. ראש אגף הביטחון, חסן אל-תורבי, מצליח להשיג מידע על מעשיה של שאדיה (באמצעות עינויים, כמובן). שאדיה מובאת למרתף החקירות, ולאכזבתו של החוקר, הנהנה לענות אסירים, שאדיה מודה בכל, ומוכנה לגזר דין מוות, רק קודם היא מבקשת רשות לפגוש את הנשיא, ולהתחנן על חייה בפניו. הנשיא מוכן לבטל את גזר הדין אם תסכים להיות חתלתולת המין שלו. לא אפרט מה קורה כאן, רק אציין שיש כאן קטע פעולה מרתק המזכיר בקוויו את קטע הבריחה של הייז מהכלא הטורקי בסרט “אקספרס של חצות”.
בהמשך מתוארת אודיסיאה שלימה של שאדיה, ומשפחותיהם של מוסטפה ועבדוללה, של בריחתם אל הדרום המורד מפני כוחות האופל של נשיא סודן. שתי הבנות, פטימה וסוהילה (האחרונה בהריון מרומאו), עוברות מסע ייסורים דווקא צפונה למצרים, לשארם א-שייח’, ומשם למתחם אסירים של שבט הבדווים מוזיינה, שנוהג לשדוד את הפליטים הסודנים, לאנוס את הנשים, ואף לרצוח אותן נפש. בתושייתה של פטימה, ובעקבות מרד האסירים הסודנים (ששמעו מה הבדווים מתכננים), הם מצליחים לברוח. פטימה נורית ומתה, ואת סוהילה מצליחים להעביר אל מעבר לגדר הגבול בין מצרים לישראל. כיוון שהיא כורעת ללדת, מוזנק הליקופטר המטיס אותה לבי”ח סורוקה, שם מטפלת בה לא אחרת מאשר המיילדת אלין. התינוקת רומייה (על שם אביה רומאו) מוצאת מרחמה של סוהילה בניתוח קיסרי, אבל סוהילה עצמה אינה שורדת.
סופם של הנותרים בחיים הוא סוף טוב: רומייה מאומצת על ידי ברק ואלין, ההורים של רום (הבן של רומאו) ושל רפאל. דרום סודן מקבלת עצמאות ושאדיה ממונה להיות שרת החוץ. מוסטפה, שחור העור, הוא בעלה של סופיה, בתם של רומאו ומרתה, וגר עמה ועם ארבעת ילדיהם בגרמניה.
עד כאן בקווים כלליים מאוד סיפור המעשה של הספר, שיכול לשמש בהחלט מצע לסרט פעולה ומתח מרתק, אבל החוש הבלשי שלי ניתב אותי להתחקות אחרי היסודות האגדיים של הספר, אלה הבאים להבליט את תכונותיהם של הגיבורים. ובכן, המחברת גדשה את הרומן בדמויות יפות, שחלקן בעלות יופי שמימי: אימא של רומאו הייתה יפה; כך גם מרתה בתם של רודולף ומריה, עליה נאמר שהיא אפילו יותר יפה מאפרודיטה (עמ’ 52); סופיה, בתם של רומאו ומרתה, יפיפייה; מאלין מתפעלת כל קפריסין כי היא יפה כמו אפרודיטה (עמ’ 81); לפטימה וסוהילה יש יופי מהמם (עמ’ 135); ברור שגם שאדיה יפה. רפאל גרסיה, הוא דון קרלוס, היה יכול להיחשב ליפה לולא הצלקת שעל פניו (עמ’ 97). ברור שאסירתו בת זוגו קמילה יפה. מוסטפה הוא גבר נאה הדומה לפסל מגולף (עמ’ 131), והגינקולוג ברק אפילו יותר מדי יפה (עמ’ 141). יאנוס, המאהב של מרתה יפה ושרירי; נאז’י הפלנגיסט, חברו של רומאו, הוא יפה ומחוזר על ידי בנות; גם חמדן המעוניין בסוהילה, המאורסת ל”כופר” רומאו – גם הוא יפה. דניאל המחזר אחרי שאדיה הפמיניסטית, צעיר, יפה, ושרירי – ואינני בטוח שסקרתי את כל היפים והיפות. היחיד בספר בעל מראה דוחה הוא עומאר אל-באשיר, הדיקטטור של סודן.
לרומאו האגדי מוסיפה המחברת הילות נוספות. כך הוא דובר מספר שפות: עם מיקלה בנו הוא מדבר גרמנית; עם אנשי הפלנגות הלבנונים הוא מדבר צרפתית (למד צרפתית מנאז’י – עמ’ 86 – מתי?!); עם הסודנים הקשורים עמו בהברחות, עם הבדווי בבאר-שבע, ועם מסעודה, אימה של אלין, הוא מדבר ערבית “קולחת” (עמ’ 45, 60, 65), אלא שיש הבדלים אדירים בין הערבית הסודנית, לבדווית, ובוודאי לערבית המרוקאית של מסעודה. המחברת בוודאי מכירה את ההבדלים בין הניבים, והיא מציינת שפטימה וסוהילה הסודניות אינן מבינות את הניב הבדווי בסיני (עמ’ 223). ללא ספק רומאו ידע איטלקית, כי נולד באיטליה, ידע גרמנית, כי את ילדותו נעוריו בילה שם, ידע יוונית כי גר בלרנקה. בוודאי ידע אנגלית מבית הספר, אולי קצת מילים בערבית סודנית ובצרפתית לבנונית, אבל ספק אם ידע ערבית וצרפתית בצורה “קולחת”. אבל הרי מדובר בדמות אגדית, ובאגדה כמו באגדה. וכן, בירח הדבש בפאריס לרומאו יש ידע בכל הנוגע לכל אחד מהאתרים שבהם הם מבקרים – ושוב, האיש שמבלה כל חייו בהרפתקאות מסעירות – מתי היה לו בדיוק זמן ללמוד לשמש מדריך תיירים?
הסיפור של שאדיה בארמון הנשיא, הדרך שבה היא מצליחה להימלט מגזר דין מוות, הבריחה שלה, והציון שלימים היא מתמנה לשרת החוץ של דרום סודן החופשית – כל אלה פרי דמיונה של המחברת בלי קשר למציאות: מעולם לא הייתה בארמונו של אל-באשיר תקיפה של הנשיא על יד אישה (בסיפור שאדיה הולמת בראשו של באשיר), ומעולם לא כיהנה אישה בשם שאדיה כשרת החוץ של דרום סודן. שרת החוץ של סודן הדרומית הייתה אסמה עבד-אללה, והיא חפה מהאירועים המסופרים לגבי שאדיה.
בסיום הספר מציינת המחברת שרומאו נעלם, ולא ברור מה עלה בגורלו (עמ’ 253), לכן ברור שסופו, המתואר בספר בהתנגשות עם ספינת פיראטים, הוא פרי דמיונה של המחברת.
המחברת אשמה שגילתה סודות משולחן העבודה שלה – לולא זה, הייתי סתם נהנה מרומן מרתק הנוטה למחוזות אגדיים – בלי לחטט בין השורות כדי לבלוש אחרי עקבות המציאות והבדיון.
קיראו גם
