התנועה הרפורמית, שנוצרה בקרב יהדות גרמניה, היא תנועה בולטת כיום בקרב יהדות ארה”ב. היא גדולה הרבה יותר מהתנועה היהודית האורתודוכסית בארה״ב, למרות שהיא קטנה מאוד בישראל, ולמעשה כמעט שאינה מוכרת.

איך זה קרה?

ניקולא יוזגוף אורבך, המוכר כמשורר ומבקר שירה, אך עוסק גם במחקרים היסטוריים, מסביר זאת במאמר שמבוסס על עבודת דוקטוראט מחקרי שלו בנושא, שאושרה לפני תשע שנים בדיוק.

סמל התנועה היהודית הרפורמית בארה”ב. ויקיפדיה

ערב מלחמת העולם הראשונה רוב יהדות גרמניה השתייכה והזדהתה עם היהדות הרפורמית המתונה מבית מדרשו של ליאו בק. באותה עת הפלג הרפורמי הרדיקלי בגרמניה, שהגיע לשיאו בשלהי המאה הי”ט, נחלש, ונותר דומיננטי בקרב הקהל הרפורמי של יהודי ברלין, ובאחדים מבתי הכנסת הליברליים בבריטניה ובצרפת.

חוקרי התנועה נוטים לייחס שינויים אלו להתבגרות התנועה והתמסדותה, ואכן מרגע שנעשתה התנועה הרפורמית לתנועה בעלת מספר חברים גדול, היא נאלצה לוותר ולהגמיש עמדות קיצוניות שביטאה כאשר הייתה שולית.

ברם, בארה”ב זכה הזרם הרפורמי הרדיקלי להצלחה מספרית ותודעתית בקנה מידה גדול. גלי ההגירה ההמוניים של יהודים מגרמניה וממרכז אירופה לארה”ב במחצית המאה ה-19 כללו גם אידיאולוגיות ורעיונות דתיים, שמצאו קרקע נוחה לצמיחה ולהתפתחות. המחסומים וההגבלות הפנים-יהודיים והממשלתיים שהיו באירופה, והגבילו את התפתחותה של התנועה הרפורמית, לא היו קיימים בארה”ב, וכך גם לא היה ממסד כנסייתי שמרני, שיכתיב אורח חיים מסוים, ואף לא הוטל פיקוח ממשלתי שהתערב בענייני הדת (יוזגוף-אורבך, 2017; Temkin, 1992).

האידיאולוגיה הרפורמית הקלאסית שיובאה מאירופה מצאה אקלים אינטלקטואלי ואינדיבידואליסטי נוח ב”עולם החדש”. לכך כמובן תרמה מאוד העובדה שהדת בארה”ב, שטרם התגבשה ועוצבה, איפשרה לכל זרם דתי לבוא לידי ביטוי ולגבש סביבו את קהל מאמיניו בחופשיות וללא הגבלה (Kaplan, 2003).

הכוח המניע של היהדות הרפורמית בארה”ב בראשית דרכה, ומי שגם היה אחראי על גיבוש הקהילות הרפורמיות הראשונות ועל התווית דרכן, היה הרב יצחק מאיר וייז, שבין פעולותיו ותפקידיו הרבים ייסד גם את בית המדרש הראשון לרבנים באמריקה.

הרב יצחק מאיר וייז. ויקיפדיה

בשנת 1851 הקים וייז את בית הכנסת “אנשי אמת”, והנהיג בו, לראשונה, ישיבה מעורבת, שהכתה שורש בכל בתי הכנסת הרפורמים בארה”ב, ומאוחר יותר בכל בתי הכנסת באירופה. וייז שאף לאחד את כלל הזרמים הדתיים בארה”ב תחת כיפה אחת, ועל כן פנה בהצעה זו גם לרבנים האורתודוכסים. עם היענותם להזמנתו נתכנסה ועידת רבנים ראשונה בקליבלנד. בשל נוכחותם של הרבנים האורתודוכסים קיבלה הועידה אופי פשרני ביותר, ואף התקבלה בה החלטה שמרנית במושגי הרפורמים, לפיה תוקפו של התלמוד מחייב את כלל הזרמים הדתיים. תוצאות ועידת קליבלנד עוררו את חמת הרדיקלים בארה”ב, ובראשם את הרב דוד איינהורן, שסלד ממתינותו של וייז, וטען בתוקף כי בתלמוד אין כל קדושה (Kaul, 1951). לדידו של איינהורן על היהדות כדת אוניברסאלית להשוות את מעמדן הדתי של הנשים לזה של הגברים, ולגנות את עבדוּת השחורים – טענה שהיתה מאוד לא פופולארית בימים ההם (Gotzmann, 2007).

בניסיון לגשר על הפערים שהלכו והעמיקו בין הזרמים בתוך התנועה הרפורמית האמריקנית, ומתוך חשש אמיתי לפילוג, הוחלט על ייסוד איחוד הקהילות ליהדות למתקדמת בארה”ב. לשם כך כונסה ועידה בסינסינאטי ביולי 1873. האיחוד נאלץ להתמודד עם עלייה משמעותית בהתבוללות, קיטוב בין הזרמים השונים באיחוד, וכמיהה מתחדשת לציון. בד בבד, ייסד האיחוד ב-1875 את ההיברו יוניון קולג’ – בית המדרש הראשון לרבנים באמריקה (יוזגוף אורבך, 2017).  

חרף העמקת הפערים בין הזרמים השונים בתנועה, היהדות הרפורמית בארה”ב נטתה ברובה אחרי הזרם הרדיקלי, ומתחה עד קצה הגבול את הזהות היהודית. מתיחה זו מצאה את ביטויה במגוון תיקונים, כשהחריפים שבהם: שלילת ציון והשפה העברית; העברת יום התפילה ליום ראשון; מתן היתר לאכילת טריפה; ובקהילות מסוימות אף הותרו נישואי תערובת ((Furman, 1987). תוקף חוקי ורשמי למגמות הרדיקליות שהוזכרו העניקה התנועה הרפורמית בועידת פיטסבורג שהתקיימה ב-1885, ושבה גובש מצע מחייב הנוגע ליעדי התנועה ולמאפייניה. בסעיף הרביעי במצע הבהירו רבני הועידה כי חוקים הקשורים למאכלות אסורים, טומאה, טהרה, ולבוש, עלולים להוות מכשול ועל-כן זרים הם לחברי התנועה. ברוח הימים ההם, נוספה התייחסות בסעיף החמישי לכך שאין התנועה מצפה לשיבה לארץ ישראל, לא לחידוש עבודת הקורבנות, ולא לחידוש אי אלו מן החוקים שעניינם המדינה היהודית. גישה רדיקלית זו עלתה ביוקר לתנועה, ומסקר שבוצע בראשית המאה ה-20 נמצא כי מתוך מיליון יהודים בארה”ב רק 40,000 יהודים ציינו כי הם חברים בתנועה או מזדהים עימה (מאיר, 1989).

הרב מאיר אזרי בספרו “בין מסורת לקדמה” (מאיר, 1989), מכנה את תקופת הרדיקליזם בארה”ב, שנמשכה עד סוף מלחמת העולם הראשונה, בשם יהדות רפורמית “קלאסית”. בבוחרו בכינוי זה, מאיר וחוקרים נוספים הנמנים עם חברי התנועה ניסו ליצור חיץ בין הרפורמים הסוררים לכאורה, לבין הרפורמים המתונים – שמאיר נמנה עליהם. מאיר, כמו גם רבנים וחוקרים נוספים מהתנועה, כמו מתנצלים ומכים על חטא בכותבם על ראשית ימי התנועה בארה”ב, ובעיקר בכל הקשור בעמדות התנועה בנושאים לאומיים-ציוניים (Furman, 1987).

שינוי של ממש ביחסם של הרפורמים בארה”ב לציונות החל רק ב-1917, אז רבנים מהתנועה החלו לתמוך בגלוי בתנועה הציונית ולבקר את מהלכיה הבדלניים והמסוכנים של התנועה הרפורמית. אחד הגורמים לשינוי זה היה גלי ההגירה ההמוניים ממזרח אירופה שהגיעו בשלהי המאה ה-19. גלים אלו אילצו את התנועה לשנות כיוון (Eisen, 1998 ; Borowitz,1984). ברם, חרף מאמצי התנועה, יהודי מזרח אירופה לא מיהרו להסתער עם הגעתם לאמריקה על הטמפלים הרפורמים. רבים מהם נטשו את חיי הדת ואף את היהדות, ואחרים הסתגרו מאחורי חומות האורתודוכסיה.

רק בקרב בני הדור השני והשלישי למהגרים נוצרה התעניינות הולכת וגוברת בתנועה. בראשית שנות ה-30 למאה הקודמת מספר חברי התנועה הרפורמית בארה”ב עמד על כ-61,000 חברים (מאיר, 1989). בשנים אלו, נדמה היה כי על ראשי התנועה לפעול במהרה לחיזוק השורות פן היא תהפוך לשולית ותאבד את המעמד שצברה. כדי לבטא את הלך הרוח החדש של התנועה ואת התמורות שחלו באידיאולוגיה שלה הוחלט על כינונה של ועידת חדשה, שנערכה בקולומבוס בשנת 1937. בועידה זו שכינויה הרשמי היה “עקרונות מנחים של היהדות הרפורמית”[1] חשפה התנועה את התחייבותה לעשייה לאומית, ואף נקטה בלשון מחייבת, והצהירה כי מחובתם של כל היהודים לסייע בבניין ארץ-ישראל. כמו כן, הדגישה התנועה כי השפה העברית חיונית לשימור היהדות כדרך חיים (Arfa, 1985).

בית הכנסת הרפורמי המרכזי בעיר ניו יורק. ויקיפדיה

פריחתה של היהדות הרפורמית באירופה, בדומה לכלל זרמי היהדות, נעצרה עם התגברות האנטישמיות, ונפגעה אנושות בימי השואה. האיגוד העולמי של התנועה הרפורמית, שהוקם בשנת 1926 והתיישב בברלין, מולדת הרפורמה, נדד מכורח השינויים שחלו בגרמניה, והוקם מחדש בלונדון. שם, תחת צילה של יהדות מדשדשת וחסרת מעוף, נשאר עד שנות ה-60 למאה הקודמת, או אז הועבר למרכזהּ הגדול ביותר של היהדות הרפורמית העולמית באותה עת – לארה”ב.

בארה”ב נותרו משרדי האיגוד העולמי כ-13 שנה עד שהתקבלה ההחלטה, שהייתה תוצאה ישירה של התחזקות הלאומיות בקרב היהדות הרפורמית בארה”ב, להעביר את משרדי האיגוד העולמי של התנועה לירושלים (Polish, 1976). לאחר מלחמת העולם השנייה הקהילות הרפורמיות באירופה נותרו הרוסות לחלוטין. אל יהדות בריה”מ נחסמה הגישה, וביתר מזרח אירופה שלטה אווירה אנטי-דתית (Washofsky, 2001). במערב אירופה נשמרה גחלת היהדות הרפורמית בעיקר בקהילות בהולנד, שוויץ, דנמרק, מערב גרמניה, צרפת, ובבריטניה – שהייתה עתה למרכז הראשי באירופה משחרבה יהדות גרמניה (Meyer,2001). 

בית כנסת רפורמי מרכזי בעיר ניו יורק. ויקיפדיה

[1] לגרסה המלאה באנגלית של מצע קולומבוס ראה כאן.

רשימת מקורות

אזרי, מ. (2005). חושבים יהדות מתקדמת- מסע להכרת היהדות הרפורמית. תל-אביב: הוצאת בבל.

יוזגוף-אורבך, נ. (2017). הרפורמים בישראל. תל אביב: רסלינג.

מאיר, מ. (1989). בין מסורת לקדמה. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

Arfa, C. (1985). Reforming Reform Judaism, Zionism and The Reform Rabbinate 1885-1948. Tel-Aviv: University Publishing Project.

Eisen, A. (1998).  Rethinking Modern Judaism. Chicago: University of Chicago Press.

Borowitz, E. (1984).  Liberal Judaism. New-York: Union of American Congregations.

Furman, F. (1987). Beyond Yiddishkeit. Albany: University of New York.

Gotzmann, A. (2007). Modern Judaism and Historical Consciousness Identities, Encounters, Perspectives. Leiden: Brill.

Kaplan, D. (2003). American Reform Judaism: An Introduction. N.J: Rutgers University Press.

Kaul, L. (1951). The Story of the Radical Reform Judaism. Los-Angeles: S.N.

Meyer, M., & Plaut, G. The Reform Judaism Reader. New-York: UAHC Press.

Polish, D. (1976).  The Zionist Issue in Reform Judaism. Jerusalem: World Zionist Organization.


סמל התנועה הרפורמית בארה”ב. מדף הפייסבוק של התנועה הרפורמית

3 תגובות

  1. אמנם לתנועה הרפורמית פורמלית אין נציגות כמעט בישראל, אבל אני מזמן שואל את עצמי מה בעצם ההבדל בין ה״מסורתיים״ שלנו לתנועות ליהדות מתקדמת המוכרות בארהב. יש בישראל הרבה אנשים שאוכלים כשר אבל לא משתגעים כמו החרדים, הולכים לבית הכנסת רק ביום שבת וגם אז לא 3 פעמים, אולי אפילו נוסעים בשבת (לכדורגל, כשהיה), ובכל מקרה מדליקים אור בשבת ומפעילים חשמל בכלל. זה לא חרדים כמובן, אבל גם לא ממלכתיים-דתיים. זה יהדות הרבה יותר נינוחה ומתאימה לחיים המודרניים. אולי לא רפורמים אלא קונסרבטיבים מתאימים יותר?

  2. מצער שהם אינם הרוב בארץ – היו משנים את המפה כאן ומונעים הרבה בעיות.

    לא הייתי משווה את המסורתיים אליהם – תמיד מסתכלים מהצד על החרדים ומחקים אותם. היופי ברפורמים שהם לא חשים נחותים לעומת החרדים – שלא כמונו החילונים.

  3. ההבדל עצום! המסורתיים לא מתיימרים לייסד “דת” חדשה ולא אומרים שהדברים מותרים אלא הם פשוט עושים מה שנוח להם, לעומת הרפורמים (וכנ”ל הקונסרבטיבים) שפיתחו אידאולוגיה שלימה שמתירה הכל, ולמעשה הקשר בינה לבין היהדות רופף מאד (יתכן ואפילו פחות מאשר בין הנצרות ליהדות).
    כיום גבר הרפורמים בארה”ב נמחקים לאט מהמפה בגלל ההתבוללות הבאה, וכבר יש יותר בתי כנסת אורתודוקסיים מאשר רפורמיים ולכן הם מנסים בכל הכוח לקנות אחיזה בארץ.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

three + eight =