הם ניבאו בשיריהם את בוא המגיפה ואת “סוף העולם” או את אימת בני האדם מפני מחלה מידבקת ואפוקליפסה: על שירים אחדים של זמרים ישראליים שנתנו לכך ביטוי בטקסט ובלחן

מבוא

בזמן האחרון, עם התפשטות נגיף הקורונה המסתורי, המאיים, והמשתק אדם כלכלה ומדינות, החלו אנשים להגיב ביצירות שיריות, או אמנותיות אחרות, להביע בהן את הסערה הפנימית העולה מן המחלה, מן הבידוד, ומן הכאב על ההולכים מאיתנו. אבל תופעה מעניינת במיוחד היא שיצירות שנכתבו לפני שנים, ונחשבו אז מוגזמות או קשורות לנושאים אחרים, נראות לא רק אקטואליות, אלא גם כמנבאות את העתיד לקרות, את מה שאכן קרה, את המגפה העולמית המפחידה, ומכלה או הופכת על פיו את כל שידענו או האמנו.

בה בעת, ניכרים ניסיונות לחשוף סיטואציות דומות שהיו בעבר, מגיפות או מחלות שלא היתה להן תרופה (וודאי וודאי קודם להמצאת האנטיביוטיקה), והן איימו על האוכלוסייה במדינה או ביבשת כולה. במיוחד מעניינים הביטויים האמנותיים למצבים קשים אלה, אם בשירה, אם בפרוזה, או גם באמנויות פלסטיות. שהרי עצם הביטוי “זהירות בימי קורונה” לצורותיו השונות, שהוא מתאים מאין כמוהו לימינו, לא נבנה, כידוע לכל, אלא כפאראפרזה לשמו של הרומן המפורסם של גבריאל גרסייה מרקס “אהבה בימי כולרה”.

כך, למשל, במדורו רב העניין, ותמיד נוגע ללב, של אבי קורן, “כך היינו” במוסף השבועי של “מעריב”, הוא כותב כי “הקורונה מחזירה אותי אל הסיפורים מהתקופה שבה השתוללה המלריה (והקדחת), ואל טראומת הפוליו שנצרבה לי בזיכרון. אין ספק, הספיקה לי מגפה אחת ברזומה של חיי, וגם זה יותר מדי.”

תוך כך, תוך פרישת סיפורי המגיפות, הוא גם מביא כדרכו רשימות או שירים שנותנים להן מבע, במאוחר או צמוד לזמנן. למשל, את “הבלדה על יואל משה סלומון” מאת יורם טהרלב. או את פזמונו של אלתרמן, שהיה להיט בזמנו, “קונצרטינה וגיטרה”. והכי רלוונטי לימינו את שירו של שלונסקי “תה ואורז יש בסין / בארץ הנידחת / ובארצנו יש חמסין / וכל מיני קדחת.” זה היה פזמון שנכתב לשיר עוד בשנות ה-20 למאה הקודמת, כששלונסקי היה חלוץ בעין חרוד ועבד בכבישים, והוא הלביש את המילים על מנגינה אוקראינית. מאה שנים אחר כך, השיר עוד קיים, ואנחנו מגלים שלא רק תה ואורז יש בסין, אלא גם קורונה…

אלא שהיו גם נבואות שעתיד לקרות משהו מעין זה, איזו קטסטרופה או מגפה.

כך למשל, סרט המתח הרפואי הבידיוני “התפשטות”. עליו אומר הבמאי סטיבן סודרברג כי עכשיו חושבים שכאשר הם עשו את הסרט בשנת 2011 הם “ביקרו בעתיד”, בעוד הם פשוט עשו סרט מדוייק מדעית.

וזאת למה? כי התסריטאי ברנס אכן חזה את המגיפה העולמית, מההידבקות בעטלפים ועד למרכולים ריקים, ובעוד פרטים רבים הקדים את המציאות הקטסטרופלית של הקורונה.

צפו במקדימון הסרט כאן.

כרזת הסרט “התפשטות” ויקיפדיה

אפילו אצלנו קרה משהו כזה, ויש להניח שנגלה עוד ועוד “נביאים מודרניים”. כך, למשל, בולט המקרה של “הראשונים לזהות” לדעתם מה עתיד לקרות, הלא הם חברי להקת “אבטיפוס”, שהוציאו בימים אלה שיר אפוקליפטי, “ברוכים הבאים לגיהינום”. השיר נכתב לדבריהם הרבה לפני הקורונה, אבל הוא “רואה אור בטיימינג מושלם”. כך מסבירים לדודי פטימר, עיתונאי המוסיקה, במוסף “המגזין” של “מעריב” מיום 25 במרץ שני המבצעים חברי הלהקה, אייל שכטר ואמיר בן דוד.

ובמה הם הקדימו? למשל, בפתיחת השיר: “יש לי משאף אבל התוקף שלו פג / ובלעדיו קשה לי לנשום / הרחובות שקטים עכשיו כמו בערב חג / ברוכים הבאים לגיהינום.” וכי לא מתאימות ממש המילים לימינו אלה? ממש מתאימות! ומעניין שאפילו הם לא חשו מייד בהשתקפות הקטסטרופה בשירם, אף שהם פעילים ומצליחים בסצינת הרוק הישראלי מאז אמצע שנות ה-80, ולכן גם לא מיהרו להקליט את השיר.

האזינו ל”ברוכים הבאים לגיהנום” כאן

שירים ישראליים “נבואיים” מלפני שנים שמשכו את תשומת ליבי

תופעה זו של “נבואה” בלא מודעות לכך סיקרנה אותי מאז החלה התפשטות הקורונה בארץ ובעולם, וכך מצאתי אף אני שירים שהתמלילים שלהם כמו נכתבו למעננו היום, אף שללא מודעות לכך, והם כמו נכתבו כביטוי לפחדים או לאימה ואפילו כנבואה, אם כי לא תמיד ממש קישרו אותה דווקא למגיפה.

כמובן, מה שאביא הוא קמצוץ ממה שיש, שהרי עם הנבואה אנחנו… מכל מקום, השירים שאביא מפתיעים כשקוראים אותם היום, כי הרי כאמור מחבריהם כלל לא שיערו את הקורונה, ובכל זאת שיריהם נקראים כאילו הם ביטוי למתרחש היום. לדעתי ניתן לשער מה גדולה היתה אימתם או כאבם אז של הכותבים.

שירים של אביב גפן: “המגפה” ו”סוף העולם”, שכביכול קשורים לאהבה ומנבאים מגיפה

בשיר הראשון שמשך את תשומת ליבי מבין שיריו של הזמר המצליח והאהוב בשירי הרוק-פופ החדשניים והמרדניים שלו, מצוי השיר “מגפה”. כמובן שאין כל צורך להציג את אביב גפן. יש רק לציין, כי כאשר כתב את השיר הזה, לפני 14 שנים, עדיין היה בשלבי ביסוס מעמדו, ואף על פי כן, או דווקא משום כך, כתב אותו בלא מעצור. אמנם בשיר הזה מופיעה המגפה כדימוי לאימה מפני סערת הלב מרוב געגוע ותחושת בגידה אולי, למרות שהדובר בו, שכולם זיהו אותו עם גפן עצמו כמובן, יודע היטב כי זעם קשה הפריד ביניהם. אבל תיאור המגפה בהחלט מעלה על הדעת את זמננו. וכך הולך השיר:

א’: אל תגידי שזה קל / תראי איך שהזמן קפא / כאילו לא היכרנו את הזעם שחצה בינינו.

פזמון: זה מתפשט כמו מגפה / הלב נותר חשוף כמו תא זכוכית חשוך / זה בא כמו גל בלב הים / מערבולת תשוקה איבדנו אחיזה / נשארנו אחוזי קינאה.

א’: ואין סכין יותר חדה מגעגוע / תחושה  שיקרית של רגיעה / אך מכיוון ליבי יש סערה שמתקרבת.

פזמון: זה מתפשט כמו מגפה…

ושוב פזמון.

האזינו ל”מגפה” כאן.

השיר נכלל באלבומו של גפן  משנת 2006, “עם הזמן”, ולא זכה להצלחה כמו השיר השני שנדון בו. אבל היום, בראייה לאחור, יש כאן רמיזות של ממש לתחושותינו. הזמן כמו קופא עד כדי אובדן סדר מהלכו, וזאת למרות ש”הזעם”, או בתחושתנו, קשיי השיגרה שכל כך קיטרגנו עליהם, זכורים לנו היטב. שהרי תיאור התפשטות הרגש כמו התפשטות המגפה הולם מאין כמוהו את תחושותינו ורגשותינו עם התפשטות המגפה הממשית. היא כמו סכין חדה, הרגיעה היא שיקרית, וכל רגע יכולה לבוא סערת לב. בקיצור – כל פרשנות שלי מיותרת.

ומה אומר השיר השני, המפורסם, “סוף העולם”? מעניין שאת השיר הזה, שבסגנון רוק-פופ על מילותיו ועל הלחן שלו, חיבר אביב גפן עצמו, וביצע אותו לראשונה בשנת 2012 יחד עם הזמר והמוסיקאי ברי סחרוף. ומעניין, כי לאחר כמה שנים הוא ביצע אותו שוב, והפעם עם הזמר והמלחין דניאל סלומון. לאחר מכן גם מיי פיינגולד רכשה את הסכמתו לבצע את השיר וביצעה אותו. אין ספק, אלו ראיות לתשומת הלב שהשיר הזה עורר. ומה יש בו?

בראש וראשונה ברור, כי התחלת השיר היא באהבה פרטית של זוג, של הזמר ו”את”, אבל הפעם, לעומת השיר הקודם, המגפה וסוף העולם מתרחבים גם לעולם. כי אהבה שנגמרה בכעס ובשקרים שהיו בין השניים, מעוררת רגש  שמתפתח להרגשה שמתרחש סוף העולם בכלל, כי גם בעולם שמחוץ לבית מתרחשים תהליכים שמוליכים לסוף.

וכך הולך השיר:

א’: אל תשכחי שאמרתי לך / אל תשכחי / כי הכל כבר ידוע מראש / אנו כאן להעביר את הזמן.

ב’: אל תכעסי שאהבת אותי / אל תכעסי / שירים שטבולים בשקרים / הענקתי לך כמו שושנים.

פזמון: סוף העולם, סוף העולם / זה התחיל כשהפסקנו לחלום / כשהפסקנו כבר לקוות / זהו סוף העולם, סוף העולם / זה התחיל כשהפסקנו לחלום / כשהפסקנו כבר לקוות.

א’: ילד סינתטי כבוי מול מסך שדולק / מסתכל אל הרחוב איך הוא ריק / כבר שכחנו איך לשחק / מגפה אורבת לנו בכל פינה / מחכה שנחטא במגע / כבר שכחנו מה זאת אהבה.

פזמון: סוף העולם. סוף העולם…

א’: אז תיקח את הכדור שיעיף אותך / הרחק מכאן / בסוף ימצאו אותך מת / יכתבו שהיית שותק  / אם מתים רק יכלו לדבר מה היית אומר/ היית צועק לכולם / הסתכלו זהו סוף העולם!

פזמון: סוף העולם, סוף העולם…

ובכן, כמעט מיותר להכביר מילים. ראשיתו של השיר נשמעת לכאורה כדברי הרגעה של הגבר אל זו שעזב אותה, והוא מבקשה שלא לכעוס ולהצטער על אהבתה אליו, כי הסוף היה ידוע מראש והם נשארו יחד רק כדי להעביר את הזמן, והוא אפילו העניק לה שירי אהבה שקריים כאילו היו זר שושנים. אבל סיום האהבה ביניהם הוא סוף העולם המתפשט הרבה מעבר להם ונכרך במוות…

האזינו ל”סוף העולם” כאן.

אלא שבקריאה לאחור, של היום, לפתע נראה הכל אחרת. עכשיו זה מובן שהגבר כמו ניבא לאהובתו, שאותה זנח, שעומד לבוא סוף העולם, והנה בא סוף העולם, ובינתיים כולנו רק מעבירים את הזמן. כי, כמו שנאמר בפזמון, הגיע סוף העולם. ולמה הוא הגיע? כי אנחנו אשמים, שהפסקנו לחלום והפסקנו לקוות שיהיה עולם טוב יותר! והנה מה שקרה, אומר הבית השלישי, עכשיו כשבחוץ מגפה והיא אורבת לנו בכל פינה, אז אני ממש כמו ילד סינתטי חסר חיים, כבוי, מוטל על הספה מול הטלוויזיה (בדיוק כמו היום!), ואפילו כבר לא משחקים כי זה חטא וסכנה לגעת אפילו זה בזה, כי סוף העולם הגיע!

אז מה נעשה? ניקח כדור (הרגעה או סם) שיעיף אותנו מהמציאות הזאת רחוק רחוק, אבל הרי סוף כדורי ההרגעה שימיתו אותך, וכבר רק תשתוק כי מתים לא מדברים. אבל אם כן יוכל לדבר הוא היה צועק לכולם שיבינו שזה לא צחוק, שזה ממש סוף העולם, סוף העולם!!!

וכי יכולים להיות דברים ברורים יותר מנבואה זו? לא פלא שחובר למילים הללו לחן סוער ומיוחד במינו, הזכור לכל מי שהאזין לו ולו פעם אחת בלבד, ואולי יימצאו עוד אנשים שיקשרו את השיר לימים קשים אלה.

השיר של ארז ברזוליק ואמיר פיי גוטמן, “שפעת”, שיר שמעביר צמרמורת

הפוסטר של האלבום “דבש בכוורות” של אמיר פיי גוטמן

לא נספר כאן בפירוט על חייו של אמיר פיי גוטמן, שהכל יש בהם מלבד שיגרה נורמטיבית, ובמיוחד יש בהם אומץ רב, מוסיקה נהדרת, ונאמנות לעקרונות ולזהות האישית. הוא היה לא רק זמר מוכשר, שהחל את המסע המוסיקלי שלו בלהקה הנודעת “היי פייב”, שאחרי שנים אחדות התפרקה, אלא גם הופיע והקליט הרבה כזמר עצמאי ובשיתופי פעולה עם זמרים נוספים. בנוסף היה גם מלחין, במאי, וכוריאוגרף, ואפילו ביים הצגות ילדים. רק נזכיר את מותו המר והכאוב, שבקריאת השיר הזה מיד הוא מרחף בזיכרוננו, כאשר לאחר שנה של טיפול כימותרפי ואונקולוגי לסרטן התברר שהיה בלתי נחוץ כיוון שכלל לא חלה בסרטן. או אז הלך גוטמן עם בן זוגו ובנם, בני משפחתו וידידיו, לחוף הים כדי לחגוג את הגילוי המדהים הזה, ושם הוא טבע שעה שנזעק להציל את אחייניתו מטביעה.

לכן, כשקוראים את שירו “שפעת”, המדבר למעשה על מגפה מסתורית, שלדעתי סימניה הולמים את הקורונה, מגפה התוקפת את העולם כולו, כולל המזרח הרחוק, מיד מתקשרים הדברים במה שקורה היום. ובשיר הוא וידידו ג’ים חוטפים אותה בהיותם ברכבת לאמסטרדם, ושום בריחה למקומות רחוקים, כולל הודו, אינה מצילה אותם מ”סוף העולם”. כשקוראים את הטקסט הזה (שחובר על ידי ארז ברזוליק), או מאזינים ללחן המצמרר שחובר על ידי גוטמן עצמו, עוברת צמרמורת בגוף. אולי רק נזכיר כי שם המשפחה גוטמן הוא שם משפחתו של סבו ולא של הוריו, והוא אימץ אותו לעצמו לאחר גירושי הוריו. כבר כאן ניכרת נאמנותו למהות זהותו.

וכך נפתח השיר שנכלל באלבומו “דבש בכוורות” משנת 2007 (ממש דבש…)


ג’ים ואני חטפנו שפעת טרנסאטלנטית,
ברכבת הלילית מסביב לאמסטרדם.
את תמיד שאלת – “תגידו השמנתי ומה צבע השמיים?”
וג’ים נרדם.

סנדוויץ’ עם חמאה הולנדית
וטריפ של ארבעים מעלות,
בדרך להודו גם אני נרדמתי
ואת השמיים לא הצלחתי לראות.

בגוף שמחובר אל המין, לא אל הזמן,
בתחושה של הסוף המושלם.
בעיניים שמסתכלות על כולם,
בדיסקוטק הכי גדול בעולם.

ג’ים ואני חטפנו שפעת טרנסאטלנטית,
ברכבת הלילית מסביב לאמסטרדם.
את שנות התשעים מעולם לא הבנתי
ואומרים שהן שינו את העולם.

בהמשך הם מנסים להימלט מגבול לגבול ברכבת ובאונייה, כשכל הלילה היה כל גבול “מגולגל בסיגריה”, אבל אז איבדו כיוון, ולא עזר הרומן המזדמן בעולם שכולו דיסקוטק. כי גם אם מתל אביב הוא נשאר רומנטי, הרי בעולם  מתנהלת “מסיבה ענקית של סוף העולם”. וגם כי הגוף מחובר אל המין אבל איבד את תחושת הזמן, והאדם חי בתחושה של סוף העולם כולו, והכל “בעיניים טרנסאטלנטיות”, כי המגפה, שהוא מכנה אותה “שפעת טרנסאטלנטית”, תוקפת את כל העולם, והוא לא הבין כבר את שנות ה-90 אז איך יבין אותה. ואכן, גם היום איש לא שיער  את בואה.

להשלמת התמונה ראוי להוסיף כי אפשר ולשיר יש רקע ממשי, ביוגרפי, שממנו המריא גוטמן למשהו בדיוני, ואל הבלתי נודע. כי בשנת 2017 אמיר פיי גוטמן “יצא מן הארון”, וגילה בכך אומץ לב נדיר כשהיה אחד הראשונים בכך, ואת שם משפחתו, שממילא קיצר (היה פיינר קוצר על ידו ל-פיי) הפך ל”פרישר” כשם משפחתו של בן זוגו. ובאותה שנה עצמה, שבה גם הקליט את השיר הזה, הוא הוזמן לאמסטרדם למצעד הגאווה, כאחד הזמרים המרכזיים, והופיע שם לפני קהל עצום. על כן הוא כנראה משלב את הביטוי, שעשוי לא להיות מובן לכל, שהגוף מחובר אל “המין” אך מאבד את תחושת הזמן.

ומהו סופו של השיר?

הפזמון: בגוף שמחובר אל המין, לא אל הזמן
בתחושה של הסוף המושלם.
בעיניים טרנסאטלנטיות
שמסתכלות על כולם.

הסיום: זה הסוף המושלם
הסוף המושלם.
זה הסוף המושלם
הסוף המושלם.

“זה הסוף המושלם” של כל העולם, כי רואים אותו בעיניים טרנסאטלנטיות שמשקיפות על כל בני האדם, כי הרי “את השמיים” אי אפשר לראות, רק את החולים, כלומר – אין כל תקווה והצלה. וזה מצמרר, לא?

האזינו ל”שפעת” כאן.

שלושה “נביאים” על “סוף העולם”: נתן זך, אילן וירצברג, ו”היהודים”

עטיפת ״סוף העולם״ של אילן וירצברג

השיר שנעיין בו כעת הוא שירו של נתן זך על סוף העולם משנת 2013, שירו של משורר וותיק, נודע, ורב ההשפעה על השירה העברית, ומתברר שגם על פזמונים. שירו המבריק והקודר כל כך, קודר עד שהוא כמעט משעשע… גם הקצב שלו והחריזה משווים לו מראה ומיקצב קליל, ומסייעים להבלטת האירוניה שבו. אבל כשמעיינים בו, ואפילו כבר בקריאה ראשונה, נדהמים מהתהליך המתואר בו איך מגיע סוף העולם. ומעניין, כשם שכולנו חווים את התפרצות הקורונה בלא שאיש שיער אותה כלל, וחווים אף תחושה של מין סוף העולם או אפוקליפסה, אף נתן זך חוזה ומתאר את תהליך ההתפרצות המפתיעה של האסון, באמצעם של חיים רגילים ושגרתיים, טובים ורעים, אבל הוא ממשיך עד לתיאור איך האפוקליפסה הולכת וגוברת עד שהיא מביאה את “סוף העולם” ממש.

טוב, נקווה שאצלנו זה לא יקרה… אבל אפילו תיאור מזג האוויר מתאים לזמננו… השיר זכה גם להלחנה מצויינת של אילן וירצברג, זמר ומלחין ומוסיקאי נודע, רב פעלים, מוכשר, גם מפיק מוסיקלי, שכל אחד ודאי זוכר את האלבום המרגש שלו משנת 2002 שבו הלחין משירי יונה וולך, המשוררת הפרובוקטיבית והמוכשרת להפליא, שאותה הכיר.

וירצברג הוא יליד שנת 1951, שהחל בפעילותו המוסיקלית כבר בהיותו בן 20 והוציא 16 אלבומים, אך הוא בחר כאן את שירו של המשורר נתן זך, יליד 1930, כיוון שהוא כל כך הולם את המגמה הלא שגרתית של רבים מן הטקסטים שהלחין במשך השנים.

אין תימה שהשיר, שנכלל באלבומו “הלילה לא שחור” משנת 2014, זכה להצלחה, גם בשל הטקסט וגם בשל הלחן. כך, למשל, ביצע גם גידי גוב את השיר הזה, ואילו שלושה מלחינים, שאנן סטריט, ערן וייץ, ויובל שפריר, חיברו לטקסט לחן חדש, ששאנן סטריט ביצע. ואם כך, ראוי להביא את השיר בשלמותו:

סוף העולם

אילן וירצברג שר

מילים: נתן זך

לחן: אילן וירצברג

סוף העולם בא לגמרי במקרה,

המסחר במניות היה ער, מזג האוויר נאה

האוהבים שכבו במיטות וחלקם על החוף,

אמנים ציירו את הטבע אם גם לא את הנוף

החוקרים קימטו את מצחם וחרשו את הכתב

העונה היתה כל עונה, גם אביב וגם סתיו.

ברדיו עוד לא הושמעו דברים איומים

אנשים נאשמו בביצוע מעשים מגונים

היה מקרה שאדם בעל עבר מפוקפק

טען שהוא צודק ובמקרה גם צדק

תיירים עוד הגיעו במטוסים עם מיזוג אוויר

בימים היה חם אך בערב קריר.

פזמון: הכול התנהל כסדרו והיה ברור

שדבר לא יקרה אך דבר מה עכור

כבר היה בדרכו ממקום לא מוגדר במפה

בכיוון לא ידוע ובדרך לא ידועה

היו עננים מוזרים וחשרה לא מוסברת

ובלילה הוארו השמיים בדלקה לא בוערת

כוכב לא נודע עשה את דרכו בחלל

כמו היה כלי משחית מתקרב או שגריר הגורל

במערכת אחת מבין מיליוני מערכות

השורפות את עצמן יום יום ורובן כבר שרופות

פזמון: הכול התנהל כסדרו והיה ברור…

השאר כבר עניין לספרים שכבר לא יראו אור

כי האור כבר כבה זה שנים ורק ים שחור

אילו נותר בחיים פה אחד המסוגל לדבר

היה ממציא את סיפור בראשית או סיפור אחר

האזינו ל”סוף העולם” כאן

השיר מתנהל כאילו אך סיפור רגיל קורה בו, ואפילו החריזה ופיצול המשפטים משווים כאמור לסיפור אופי קליל ונעים, שהרי הכל התנהל בשיגרה, וזו מתוארת, כמובן, באירוניה קלילה. כי כמו שהאסון בא כאילו במקרה גם החיים התנהלו להם במין שיגרה ומקריות. אפילו האמנים מתוארים בליגלוג כי כאשר הם מתארים את הטבע אינם רואים את הנוף, כלומר – את הטבע עצמו הם לא רואים…

והחוקרים? הם מקמטים את המצח, כביכול חקירתם רצינית וחשובה, אבל במציאות “היפה” של אוהבים ואמנים וחוקרים ומזג אוויר יפה, כפי שמתברר בבית השני, יש גם דברים מגונים ואפילו מערכת המשפט לאו דווקא צודקת, אז שלא נספר סיפורים כמה המציאות היתה נהדרת לפני הסוף.

והנה, כמו היום ממש, כך גם במציאות של השיר, יש תיירות, מטוסים משוכללים, ואפילו מזג אוויר מתאים למרץ שלנו! אבל… אז – ודווקא בבית שיהפוך לפזמון – משהו לא מוגדר, שהיום נוכל לפרש אותו באופן אקטואלי שזה הנגיף, כבר מתחיל להגיע ממקום לא מוגדר ובדרכים נסתרות. בחלל נראו תופעות מוזרות ומפחידות – אצלנו אולי לא בדיוק ראינו את זה ובאף מקום בעולם לא צפו את ההתפרצות – אבל החלו לרחוש שמועות וידיעות מצמררות, ובאמת “שגריר הגורל” החל מגיע!!! והשריפות, הלא הן המחלות הקשות שגורם הנגיף הלא נחקר, אכן שורפות וממיתות.

ונתן זך, הידוע בפסימיות שלו מאז ראשית יצירתו, מסיים ב”סוף עולם” ממש, באור שכבה וים שחור. ויותר מזה, הוא אף מלגלג עלינו, כי אם יישאר אדם חי אחד הוא יוכל “להמציא” סיפור בראשית חדש או כל בדייה אחרת.

את הסוף הזה אנחנו כמובן לא צופים ולא מאחלים לעצמנו, וכאנשים ריאליים יודעים שניחלץ מהצרה המטורפת הזאת בכוח המדע, אבל חזונו של זך הוא אירוני ומבריק, ובצירוף הלחן הסוער ריגשית של אילן ווירצברג, השיר גורם  לרעדה פיסית של ממש.

“סוף העולם” על פי היהודים” – האם יהיה לו אופי יהודי?

עטיפת ״מציאות נפרדת״ של להקת ״היהודים״

שיר מעניין נוסף הוא שירה של להקת “היהודים” והוא קרוי במפורש “סוף העולם”. ולאור שמה של הלהקה עולות כאן שאלות מעניינות.

תחילה, מי היא להקת “היהודים”, בעלת השם יוצא הדופן, שאולי איננה זכורה היום כל כך כבשעת הצלחתה הגדולה, והאם אכן הקשר למקורות היהודיים יהיה אחד המאפיינים של שיריה, או שמא יהיו מנותקים מן המקורות ומן האלוהים כגורם  בסוף העולם?

ובכן, להקה זו, הכוללת שני זמרים ולהקת נגנים, הוקמה בשנת 1992 על ידי תום פטרובר ואורית שחף, שהיו אז  בני זוג צעירים סמוך לסוף שירותם הצבאי. לאחר שהופיעו במקומות קטנים, ובגירסאות כיסוי לשירי זמרים ידועים, פנו בשנת 1995 ליצירת שירים מקוריים, שיבטאו את עולמם שלהם. אז גם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, “מציאות נפרדת”. האלבום זכה אט אט להצלחה גדולה, על אף התעלמות התקשורת. הצלחתם נמשכה גם בהופעות, ואינה מפתיעה כלל לאור מקוריותם וייחודם.

באלבום מיוחד זה נכלל גם השיר שנדון בו. או אז הופיע האלבום השני, ששיקף כבר את שמם ונקרא “עידן האלוהים”, אף שאלוהים קיים ברבים משיריהם ככתובת וכאחראי לתלאות האישיות והעולמיות, אין בכך כדי להביא פנייה למקורות יהודיים, או במלים אחרות, אינו “אלוהים יהודי”. גם תקליט זה זכה להצלחה למרות הפרסום המועט בתקשורת, והם גם הופיעו בקיסריה בפני קהל רב של מעריצים.

יש לציין שהם היו פעילים עד השנים האחרונות ודומה כי שמו של האלבום “פחד מוות” משנת 2002 משקף רבים משיריהם. ואם כך, נראה את השיר הלא ארוך הזה, שאותי הוא הדהים בתיאור הלא צפוי, כמובן, של הבידוד שנכפה עלינו, כמו גם של פחד המוות המאיים:

סוף העולם

היהודים

מילים ולחן: תום פטרובר

וזה סוף העולם

והחדר סגור

וכבר אין לנו לאן, הכול נגמר

מכבים את האור, נסגרים בבתים

איך נותנים לה, לאש להמשיך לרעוד?

זה מה שאומר הזמן הזה…

אז בשביל מה לנו לקום

הבוקר שחור

להעמיד פני מתים ואז לחזור.

ואנחנו בוכים, איך אנחנו נופלים.

אנחנו יודעים הכל נגמר.

כבר מאוחר.

וזה מה שאומר הזמן הזה…

ואני,

אני רוצה לזרוק את הכל וללכת

רוצה לצרוח אלוהים לא היה כאן.

ואת כל הרעמים, את הרגעים האלה.

ועם כל הכאבים, אני תמיד חוזר לאותו דבר.

לדרוך לעצמי על הקבר.

רוצה לדעת מה שם נמצא.

לזרוק את הכול וללכת,

רוצה לצרוח אלוהים לא היה כאן.

האזינו ל”סוף העולם” כאן.

להבנתי, כל מי שקורא או שומע כבר את הבית הראשון – נדהם מעוצמת התיאור של הבידוד, כשהחדר סגור ואין אור, וכולם נסגרים בבתים באימה מפני סוף העולם, ובאותה שעה ה”אש” המאיימת (הנגיף המיסתורי…) ממשיכה לרעוד ונותנים לה! לא מוצאים דרך להפסיק אותה! והרי זה תיאור נבואי מדוייק של ימינו אלה, שהוא מכנה אותם אז “בזמן הזה”, אף שוודאי בשנות ה-90 נראו התיאורים הללו לרבים כדמיוניים בתכלית וסתם מפחידים.

אבל השיר נמשך ומעצים את הייאוש. אין לפיו למה לקוות ולא יהיו חיים נורמליים. רק לבכות נותר לנו על שאנחנו “נופלים”, חסרי אונים, ואיחרנו את המועד לנצח את ה”אש” המאיימת והלא מוכרת הזאת שבחוץ.

ולנוכח כל השחור הזה, הדובר בשיר רק היה רוצה לברוח, אבל הרי אי אפשר ואין לאן. אז לא נותר לו אלא לצרוח ש”אלוהים לא היה כאן”, אלוהים לא הגן עלינו, אין השגחה ורק כאבים ו”רעמים”, ותחושה שהוא כבר מת וקבור, ולא נותר לו אלא לדרוך על קברו שלו, כי חיים ומוות כבר מעורבבים כאן עד ללא הפרד בסיוטים הפנימיים.

וכל זה – כי אלוהים לא היה כאן! נכון, התיאור והזעקה אולי קצת חריפים וקיצוניים, אבל יש להודות, הם בהחלט משקפים גם את ימינו אלה.

ואם כך, נביא, לשם השוואה, שיר שאמנם לא נועד להלחנה, אבל התחושה שהעולם מצוי במגפה ובמחלה אסונית המונעת מגע, מובעת בו על ידי זיקה למקורות יהודיים כמו מיתולוגיים. שירה של המשוררת יערה בן-דוד

שֶׁבֶר פָּנִים שָׁט בְּמַיִם עֶלְיוֹנִים

א. זמן עגול

צִפֳּרֵי מַגֵּפָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מְנַקְּדוֹת שָׁמַיִם,

שְׁמֵי לֶחֶם נִקּוּדִים.

סִיזִיפוּס לֹא יָדַע שֶׁיֵּלֵךְ מֵעַצְמוֹ עַד הֲלוֹם  –

כְּמוֹ מַחֲלה שֶׁמְחַפָּה עַל מַחֲלָה אַחֶרֶת

מִזַּן נָדִיר, מְשֻׁבָּח עוֹד יוֹתֵר.

ב. אל גַעַת

כְּבָר בַּבְּרִיאָה שֶׁלּוֹ עִרְסֵל מִיכֵּלְאַנְגְ’לוֹ גַּעְגּוּעַ חוֹלֶה 

בַּמִּרְוָח הַקָּטָן הַבָּטוּחַ בֵּין שְׁתֵּי הָאֶצְבָּעוֹת,

וְהָיְתָה הֻלֶּדֶת תְּהוֹמִית.

שָׁנִים עָבְרוּ

תִּקְרַת הַקַּפֶּלָה הָעַתִּיקָה הַגְּבוֹהָה נִמְחֲקָה מִצִּיּוּרוֹ,

תְּשׁוּקַת הַמַּגָּע כֻּסְּתָה טִיחַ חָדָשׁ אָפוֹר.

שֶׁבֶר פָּנִים שָׁט בְּמַיִם עֶלְיוֹנִים

סוף העולם על פי להקת “המכשפות”

דיסק האוסף הכפול של להקת “המכשפות”

קודם כל, נציג את הלהקה הזאת, כיון שפעולתה נסתיימה כבר לפני שני עשורים, ואולי לא כולם זוכרים את הופעותיה המחשמלות. להקת “המכשפות” שרדה שנים ספורות בלבד למרות  הצלחתה והעניין הרב שעוררה, בגלל מותה המוקדם בגיל 26 בלבד, בתאונת דרכים, של מייסדת הלהקה, המוסיקאית הראשית שלה, ומחברת רוב הלחנים והתמלילים לשיריה – ענבל פרלמוטר.

ענבל זכורה גם כיום כיוצרת ייחודית ובעלת השפעה על המוסיקה הישראלית, למרות חלוף השנים. הלהקה בעלת השם הייחודי, שהעיד על מגמתה הנועזת ברוק הישראלי ובטקסטים ששרה, פעלה פחות מחמש שנים. היא נוסדה בשנת 1992, ופעלה עד שנת 1997, ובכל זאת הספיקה להוציא 5 אלבומים ייחודיים, וזכתה לא רק להערצת קהל נרחב אלא גם להערצתם של יוצרי מוסיקה וזמרים רציניים.

השיר שנדון בו נכלל באלבומה השני של הלהקה, שהופיע בשנת 1995 ונקרא “זמנים מוזרים”, והשיר בהחלט מתאים לכותרת האלבום. ואם כך, איך נראה “סוף העולם” בעיני להקה זו במחצית שנות ה-90?

לפי השיר “זה סיפור שהתחיל די מזמן / מעל התהום ריחף אור לבן,” משהו כמו “בראשית” הזויה ומבשרת רע, אלא שאז, לפי השיר, לא היתה זו בריאה אלוהית אלא סימן מבשר רע. יותר מזה, “נולדנו עם כפית, יושבים לשולחן / הכול מוכן לכבודנו.” נולדנו ישר לתוך שפע עם הכל ולא היינו צריכים להתקדם אט אט בשלבים. אבל אז גילינו ש”אנחנו לא לבדנו” וניתן להזיק לסובב אותנו. ולכן “בט”ו בשבט עקרתי עץ קטן / במזל טוב נולד לי תינוק מנוון” – עקרתי במקום לנטוע וגם ילדתי תינוק מנוון, לקלקל את העולם. אלא שאז “נותרתי נושמת לאט, לא נשאר עוד חמצן”, העולם הפגוע פגע בי עד כדי אובדן יכולת לנשום, ממש כמו היום!

ומדוע?

את זה כבר מספר הבית השלישי, כי “הכל כבר נבול / עיוורים גם בסוף / מחכים למבול / שעוד רגע ישטוף”, ישטוף וישטוף כי “היינו עיוורים גם בסוף.” כל העולם הושחת וסירבנו לראות ולכן המבול בא!!! – “הנה הוא בא עכשיו / מתקרב ממערב אל תוך בתינו / הנה הוא בא עכשיו / הלכלוך המתועב ישטוף אותנו / הנה הוא בא עכשיו / כאילו לא ידענו.”

האזינו ל”זמנים מוזרים” כאן.

נכון, אין כאן דיבור ישיר על נגיף או מחלה, אבל בהחלט מדובר כאן ברוח הדברים שאנשים רבים מציפים אותנו בהם עכשיו מכל עבר, ומנסים בכל כוח לספק לנו מוסר השכל מהמגפה הנוראה הזו, במיוחד בעלי הטורים בעיתונות – על הלקח שאנחנו חייבים להפיק מ”סוף העולם”, כלומר מהאפוקליפסה שנפלה עלינו. לא סתם היא באה. אלא בשל הרוע שהבאנו לעולם האנושי, הכלכלי, הסוציאלי, או הפוליטי, או לטבע ולאקלים.

ואם אני לא טועה בהבנת השיר, נדמה לי שיש כאן ביטוי לתפיסת העולם המנחה את הלוחמים לאיכות הסביבה, ולהנחה כי אנחנו מזהמים את העולם בלכלוך, ולכן גם לחיים שלנו חודר עיוות, כמו שנאמר בשיר – כי נולד תינוק מנוון. ולמה? כי דווקא בט”ו בשבט היא נהגה ההיפך מהצורך הקיומי: לא נטעה אלא עקרה. אין תימה על כן, שעל עיוורים כמונו לטבעו של כדור הארץ בא מבול נורא שתפקידו לנקות את שזיהמנו.

ולסיום: סוף העולם מיוחד ובחיוך – חוה אלברשטיין

לסיום נביא כניגוד, ולשם חיוך קליל, את שירה הנודע של חוה אלברשטיין “יש סיפור חדש בעיר”. נכון, השיר כלל אינו עוסק בסוף העולם, לא במגפה, ולא בצרה עולמית אחרת, אבל האהבה מדומה בו למגפה כמו זו של היום, שאי אפשר לעצור אותה.

השיר נכלל באלבומה הנודע של אלברשטיין, “לונדון”, משנת 1989, שבו רוב השירים לא רק בוצעו על ידה אלא גם נכתבו על ידה – דווקא השיר “לונדון” נכתב על ידי חנוך לוין – והאלבום זכה להצלחה עצומה (הרי תמיד אנחנו ממשיכים להגיד “בלונדון הייאוש נעשה יותר נוח,” למשל). השיר הזה הוא גם היחידי שבוצע יחד עם דפנה ארמוני. זה גם האלבום הרוקיסטי ביותר שלה והשירים בו ארוכים מהרגיל. האלבום הופק על ידי ירוסלב יעקובוביץ, שהיה אז מוסיקאי בולט וייחודי, עד שעבר לארה”ב על סף המאה הזו.

ואם כך, במה ייחודו ויופיו של השיר הזה, שכבר נאמר שהוא דובר באורח אירוני ורציני כאחת על סיפור אהבה של “איש עשיר ולא צעיר / שעזב בית, אישה ומשפחה / בשביל ילדה אחת קטנה”?

אצל חוה אלברשטיין אף פעם אין אמירות לא מורכבות, ואף כאן מעבר לאירוניה כלפי התגובות המופרזות של האנשים, מסתתרת לדעתי בהחלט רצינות וקבלה של היחס השלילי כלפיו.

ומה אומרים האנשים?

“הם אומרים: נורא! / מה קרה? מה קרה? / איש מסודר, מכובד – איש מנוסה, / לא נופל לפח כזה!” – ואז מגיע החלק העיקרי: “מה יקרה לבני אדם, / אם יילכו אחרי ליבם, / אם לא יקשיבו יותר לראש הטוב, / לא נוכל לצאת לרחוב.” ובסוף: “אהבה היא מחלה, / היא נגיף, היא מגיפה, / ילד עוד מסוגל לצאת מזה בקלות, / אך איש זקן עלול למות.”

האזינו לפזמון כאן.

לא מדהים?

אמנם זה תיאור מאוד מוגזם ומלגלג על תגובות האנשים לפירוקה של משפחה בשל אהבה לאשה צעירה בהרבה מאשתו של העוזב אבל… מי חשב אז על מגפה שתתחולל בגלל נגיף, ולא עוד אלא שהילדים יהיו די מחוסנים מפניה, צעירים ייצאו ממנה בקלות, ואילו לזקנים היא תהיה סכנת מוות? הלא כל מילה כאן מתארת את המצב של היום.

כמובן שהיינו מעדיפים מגפה של אהבה, ודווקא אהבה “ניצחית”, ולכן נעלה חיוך על פנינו ונקווה אך לטוב.

קראו גם

ההוה של 2020 כפי שנחזה בעבר: הספר 2020 מאת חמוטל שבתאי

העולם בשנת 2020: תחזיות נבואות וקומיקסים על שנת 2020

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 + שבע =