על כי כבה :שירי אבל של ניקולא יוזגוף-אורבך

ד”ר ניקולא יוזגוף-אורבך – משורר, מבקר תרבות, חוקר באקדמיה ומרצה לדמוגרפיה ולספרות, עורך כתב עת אינטרנטי “קול ההמון”. בעקבות התאבדות חברו בתחילת יוני 2020, ניקולא כתב מחזור שירים. חגית בחרה בשניים מהם לפרסום כאן באתר.

תחילה – ההקדמה מאת ניקולא בנושא ההתאבדות, אחריה שני שיריו, ולבסוף – מספר הערות פרשניות של חגית.

ההקדמה מאת ניקולא: אחת מסגולותיה של השירה המודרנית, ובפרט של זו הלירית-סובייקטיבית, היא היכולת לעסוק בטאבו, בלא שתהיה מחויבת להצטדק או להתנצל על החוויות והרגשות שהיא מבקשת להעביר לקוראים. חופש פואטי מעין זה, שלעיתים משטרים מסוימים פועלים להגבילו, הוא אחד מסממניה המובהקים של התעדנותה של החברה בת זמננו, ומהווה אחד ממופעיה המרשימים של העלייה במעמדו של הפרט ביחס לקולקטיבים השונים המבקשים למגדרו, למסגרו, להגבילו, ולמנוע ממנו בחירה בכל אלטרנטיבה אחרת מלבדם.

שירת טאבו שעוסקת בהתאבדויות, איננה עוד שירת הנצחה רגילה, שכן הללו לרוב אינם זוכים בחייהם ובמותם לכיבודים, לקינות, ולתשבחות, שזוכים להם חללי מלחמות, נפטרים מתאונת דרכים, נפטרים ממחלות, ואף לא לכבוד המינימלי לו זוכים מוצאים להורג בקרב אוכלוסיות מסוימות. לפי ‘הקומדיה האלוהית’ לדנטה אלגריי דין המתאבדים להגיע במותם לטבעת השנייה שבמעגל השביעי של גיהינום. שם ייגזר עליהם להפוך לעצים הנפצעים מהרוח וממגע חיות, ובנסותם לדבר הם יקיאו דם. ביהדות נחשבת ההתאבדות לחטא, וחלק מהמפרשים מייחסים את האיסור לשלוח יד בנפשך לפסוק: “וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ” (בראשית, ט’, ה’). כאשר שאול המלך חשש פן ייפול בידי פלישתים הוא שלח יד בנפשו: “וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (שמואל א’, ל”א, ד’-ה’). לרשימת המתאבדים בתנ”ך ניתן להוסיף את אבימלך, זימרי, ואף את שמשון. המשותף לכל הנזכרים, כמו גם למקדשי ה’ ביהדות, הוא הצגת מותם כמוות הירואי, למען לא יפלו בידי אויבים ולא יאלצו להמיר דתם. בשירים שמובאים כאן ועוסקים בהתאבדות, אין מדובר במוות שיונצח בגאון בספרים קאנונים ובשמות רחובות, אלא במוות סובייקטיבי, שקשור בייאוש עמוק ובמיאוס בחיים של פרט מסוים, שייאושו העז גבר על דחף החיים. מוות זה מוקע ומוצנע ביהדות ובחברה הישראלית, וחכמי ישראל אף קבעו שאין לספוד להם ואין להתאבל עליהם.

מדי שנה מתאבדים בישראל כ-400 תושבים. רובם גברים, מקשישים, ועד בני נוער. בקרב קהילת הלהט”בים שיעור המתאבדים ובעלי הנטיות האובדניות הוא גבוה ביחס לכלל האוכלוסייה. המדובר בעיקר בנוער ובקשישים, אך גם במתאבדים מקבוצות גילים נוספות, שבוחרים לסיים את חייהם לאחר שחוו השפלה, דחייה, רדיפה, ואפליה על רקע זהותם המינית, מהמשפחה, מהסביבה הקרובה, ולעיתים גם ממוסדות השלטון ומהרשויות השונות.

השבוע, אנדרי ארי קולמן ז”ל נוסף לרשימת הלהט”בים ששלחו יד בנפשם. ארי היה אדם חייכן, נעים, אהוד על הבריות, ופרסונה מוכרת בקהילה הגאה בתל אביב. ארי ציווה במותו להילחם בהדחקת ובהשתקת התאבדויות להט”בים, באמצעות העלאת השיח אודות התאבדות באמצעי התקשורת השונים, ובהקצאת משאבים לטיפול ולמניעת מקרים דומים. לזכרו, ולזכר יתר המתאבדים שלא הצליחו לשאת את עול החיים, כתבתי מחזור שירים. שניים מהם מובאים כאן:

קריאתה של חגית: בשיר “על כי כבה” הנר הוא “מאור גדול” – השמש. אך אחרי מותו של איש יקר, שירד במדרגות האותיות שְׁאוֹלָה, כבה מקור החיים, כדבריו של אודן בתרגומו של יונתן גפן: “מי צריך עכשיו כוכבים. כבו אותם. כסו את השמש, ואת הירח גם.” חיי האנושות אומנם נמשכים, אך בדכדוך אפוקליפטי מצער.

השיר “שברון גיל ארבעים” משדר אלי מן העתיד הקודר, בו הגיל מורגש אחרת, ההתבגרות משובשת. תחילה היא אטית, הילדות ממושכת, ואז ההזדקנות מואצת. אין קרקע מצמיחה, פורייה. תחתיה – לבירינת לועזי מנוכר. האופק מסמא, חלומות ותקוות אנושיים נלחשים בהיחבא, כנחלת העבר הנוסטלגי.

קראו גם :

ניקולא יוזגוף אורבך בלקסיקון הספרות

ניקולא יוזגוף-אורבך בויקיפדיה

דף הפייסבוק של ניקולא יוזגוף אורבך