דן אלבו חוקר את חייה ואת שירתה של המשוררת מירי בן שמחון ואת ההשפעה של ההגירה והזהות על שירתה.
על קוצה של מחט, הגירה ניתנת להגדרה כמעבר מארץ מוכרת לארץ לא נודעת.[1]
המהגר נדרש להתמודדות עם מעברי שפה, תרבות, בעיות הסתגלות באורחות חיים, ערכים ונורמות חברתיות זרים, ושוק עבודה לא מוכר. לאלה נוסף הממד הפסיכולוגי הקשור באובדן קשרים משפחתיים וחברתיים, והמאמץ הנואש לרקום חדשים (Todaro & Maruszko, 1987).
יהיו סיבותיה אשר יהיו – הגירה היא חוויה קשה. בנסיבות חייו החדשות המהגר חש שזהותו האישית מצויה בתהליך השתנות בלתי פוסק. הוא חסר אונים כי זהותו אמורפית. זהותו תלויה באופן שבו הוא נתפס על ידי האחרים, ולא רק כיצד הוא תופס את עצמו ביחס לאחרים.
המשוררת מירי בן שמחון יכולה הייתה לחוש צברית, דוברת עברית שוטפת במבטא ישראלי, בזכות היותה תלמידה, ילדה, ונערה מבריקה במסלול לימודיה. ועם זאת סביבתה יכולה הייתה לתפוס אותה כבת מהגרים. המהגר עומד בפני אבסורד חסר פתרון – כיצד להרגיש מרוצה בעודו אומלל. כיצד להטיב להסתיר את אומללותו, כדי לא להסגיר את חולשתו, כאותו פגוע שריפה החובש מסכת ליצן צבעונית, על מנת להסתיר את הצלקות בפניו. המהגר חותר להציג זהות ישראלית, אך יעד זה לא תמיד עולה בידו. המהגר חותר להעניק משמעות לחייו, גם בהיותם לא קלים, מוסיף לחיות חיי שיגרה בלא תכלית, על אף האבסורד שבכך.
מירי בן שמחון, כהוריה, מצויה שם וכאן, ובו בזמן לא שם ולא כאן. כמי שהגיעה ארצה בחיק אמה בת ימים ספורים, היא בטוחה לחלוטין בילידות הצברית שלה, במקומיות ובישראליות שלה, הגם שלא נעלם מעיניה, שהיא חיה בבית של מהגרים. מהגרים אשר שונותם מתבטאת לא רק באורחות חייהם ובערכיהם השמרניים, אלא גם במבטאם הזר, שלאוזניה הצבריות-ישראליות נשמע אחר, ואולי נלעג. באופן עובדתי היא ישראלית “בכל רמ”ח אבריה”, היא עברה מסלול חניכה ישראלי טיפוסי, החל מפעוטון, גן-ילדים, בי”ס יסודי, תיכון יוקרתי, שירות צבאי עחיילת מצטיינת, ואפילו שירות בשב”כ, לימודי ספרות עברית באוניברסיטה העברית, ולימודי משחק בסטודיו למשחק “ניסן נתיב”.
היו לה יחסי קרבה עם שמעון צימר, דוד אבידן, פנחס שדה, מאיר ויזלטיר, ומנחם בן. כל זאת, תוך התמודדות יום יומית עם יסוד האחרות בהווייתה, כבת למהגרים, וכמי ששמעה צרפתית ומוגרבית[2] כשפות אם בילדותה המוקדמת. כמי שגדלה מוקפת בכל שניה בחייה בחוויית ההגירה והשלכותיה על גורל בני משפחתה. זהות מבטאת על פי רוב, את תפיסת האדם את עצמו, ואת תפיסת החברה אותו.
מירי בן-שמחון מִטַּלְטֶּלֶת בחייה האישיים ובשירתה בין זהותה האישית וזהותה הקבוצתית, בין זהותה המולדת וזהותה הנרכשת, בידיעה שזהויות אלו לא מכילות זו את זו בסובלנות וחיבה, כי אם נוטות לנגוד זו את זו, ולחשוש זו מזו. בני קבוצת המיעוט, גם אם נולדו בארץ ומזהים את עצמם באופן מובהק עם הזהות הישראלית כמירי בן שמחון, מכוח השתייכותם נוטים לבקש מחשבה רעננה, שתתמודד מתוך אמפתיה עם תופעת הדיפרנציאליות התרבותית והאתנית בחברתנו. מחשבה שתאפשר קיום משותף של האוקסידנטלי והאוריינטלי, במטרה להעניק תחושת בית לכל, גם להוריה, סבה וסבתה, שכניה ובני שכונתה, ולהעשיר את הקיום האנושי והתרבותי בישראל בערכי השוויון, הפלורליזם, הדמוקרטיה, והפרטיקולאריזם, במטרה למנוע תהליכי גֵּטוֹאִיזַצְיָה והקצנה בין הקבוצות.
“אֲבָל כִּיס הַמָּרָה שֶׁלִּי – הוּא בִּטּוּי הַלָּקוּחַ מִזַּ’רְגּוֹנָהּ שֶׁל סַבְתָּא שֶׁלִּי / שֶׁלּוּ רָאֲתָה אוֹתִי כָּעֵת הָיְתָה בְּוַדַּאי אוֹמֶרֶת בְּמִבְטָא מָרוֹקָאִי כָּבֵד / ‘מִרְיָם אַתְּ בְּמָרָה שְׁחוֹרָה’ בְּהִגּוּי מִלְעֵילִי, קִצְבִּי, וּבְטוֹן מֵבִין דָּבָר”.
הגם שבזהותה העצמית בן-שמחון חשה צברית לכל דבר ועניין, הזרות של הוריה וסבתה אינה נעלמת מעיניה ואוזניה. גם בשל חייה המשותפים עמם בחלל ביתי קטן בשכונת עולים טיפוסית כמו הקטמונים. בעוד היא מציירת בשיריה את דיוקנאותיהם בסגנון ריאליסטי, אותנטי, תוך הקפדה על שיקוף האור והצל, לא אחת היא נסחפת אל הסטראוטיפי והמנוכר, משל הייתה בת לשכונת יוקרה אשכנזית, רחביה, או קטמון הישנה.
בשירתה של בן-שמחון בהחלט שקועים יסודות סקסיסטיים ואתניים: היא מתעלה ליכולת לראות את המציאות העוטפת אותה מבפנים ומבחוץ בו זמנית. מבפנים: בשירה “צירוף רע”, היא כותבת על עצמה “צָרוֹת וּמוּעָקוֹת שֶׁמֵּבִיא עָלֶיהָ מוֹצָאָהּ וּמִסְתַּבֵּר / שֶׁשֵּׁם מִשְׁפַּחְתִּי דַּי בּוֹ”. בהמשך בא מבטה מבחוץ: “וַאֲנִי נוֹכַחַת עַצְבָּנִית שֶׁנִּרְתַּמְתִּי מֵאֹנֶס לְעֶגְלַת רִיב עֵדוֹת חֲבוּטָה / שֶׁאֵין בֵּינָהּ לְבֵינִי דָּבָר”.[3]
תחילה היא מצביעה בהתרסה על אפליית הספרדים על פי שמם, ובהמשך טוענת שכל ריב העדות לא נוגע לה. האטיולוגיה להיווצרות הבינאריות הזו נובעת מאותה דואליות של נסיבות חייה – גדילה בשכונת מהגרים, להורים מהגרים, לצד חניכה ולימודים בסוכנויות סוציאליזציה ישראליות. מבט ביקורתי על דַּכְּאָנותם של האשכנזים, המונעים מתוך הלך רוח אָרוֹגַנְטִי, השופט את הבריות על פי שמם, מתוך מבט אוקסידנטלי מתנשא כלפי האוריינטלי, כלפי יהודי המרחב המוסלמי. היא מפענחת את סודות המפגש והחיכוך בין האוקסידנטלי והאוריינטלי. נותנת ביטוי מדויק לתנודות התת–קרקעיות של התופעות, ועם זאת מבטה נותר בינארי, קרוע בין שם וכאן, אני והם.
בשירתה שקועה ביקורת כלפי התפיסה הארוגנטית של הָאֲחֵרוּת, המציגה את האוריינטלי כאמוציונלי, רווי מיסטיציזם, בעל נטייה אל הפלאי והבלתי מוסבר. בן-שמחון מנסה לערער על האֵסֶנְצִיָּאלִיזְם בו נתפסות קבוצות מסוימות בחברה הישראלית, כולל צאצאיהן ילידי הארץ; האנליזה שלה מכוננת ביקורת חברתית כלפי הדיכוטומיה המהותנית בין זהותו של יליד המרחב המוסלמי, המוצג כדייר משנה, זר ונלעג, לעומת ה”אני” האוקסידנטלי, המוצג בשיח הציבורי כילידי, מתקדם, רציונאלי, חילוני, משכיל, פטריארכלי, ובעיקר כאדון המרחב והשיח. אנליזה זו ניכרת היטב בשירה “לקראת שיר”.
לקראת שיר
“אֲנִי רוֹצָה לִכְתֹּב עַכְשָׁו / אֲבָל חֲרֵדָה מִכְּדֵי לִכְתֹּב עַכְשָׁו / וְזֶה כָּל מַה שֶּׁעוֹלֶה בְּדַעְתִּי עַכְשָׁו / בְּתוֹךְ כָּךְ נוֹסֶפֶת לְחֶרְדָּתִי תְּחוּשָׁה מְבִישָׁה שֶׁל אִי יְצִירָתִיּוּת / הַמּוּדַעַת הֵיטֵב אַגַּב כָּךְ לַבָּנָלִיּוּת שֶׁל הַכָּתוּב לְעֵיל. / מַה שֶּׁמֵּבִיא אוֹתִי מִיָּד לְמַחֲשָבָה מְאֻלְתֶּרֶת / עַל תְּחוּשַׁת נִכְמָרוּת שֶׁלִּי מֵאֶמֶשׁ / וִיפִי גּוּפוֹ שֶׁל הֶחָבֵר הָרִאשׁוֹן שֶׁלִּי, וּשְׁאָר דְּבָרִים / “הַנִּרְאִים לִי כָּרֶגַע טוֹבִים לְהִשְׁתּוֹרֵר בָּם / וּמְשָׁרְתִים הֵיטֵב אֶת רְצוֹנוֹת הַבְּרִיחָה שֶׁלִּי מִתְּחוּשׁוֹת אוֹתֶנְטִיּוֹת / הַמְמָאֲנוֹת לְפִי שָׁעָה לְהִכָּלֵא בְּסוּגַר הַחֲשִׁיבָה שֶׁלִּי / וּמַעֲדִיפוֹת לְבוֹסֵס דְּרוֹר בְּכִיס הַמָּרָה שֶׁלִּי /” אֲבָל כִּיס הַמָּרָה שֶׁלִּי – הוּא בִּטּוּי הַלָּקוּחַ מִזַּ’רְגּוֹנָהּ שֶׁל סַבְתָּא שֶׁלִּי / שֶׁלּוּ רָאֲתָה אוֹתִי כָּעֵת הָיְתָה בְּוַדַּאי אוֹמֶרֶת בְּמִבְטָא מָרוֹקָאִי כָּבֵד / ‘מִרְיָם אַתְּ בְּמָרָה שְׁחוֹרָה’ בְּהִגּוּי מִלְעֵילִי, קִצְבִּי, וּבְטוֹן מֵבִין דָּבָר / אִם כִּי עַל פִּי נִסָּיוֹן שֶׁל חַיִּים הַחוֹזְרִים עַל עַצְמָם וְכוֹלְלִים בְּתוֹכָם, / כַּמּוּבָן מֵאֵלָיו / סַך הַכֹּל תְּחוּשׁוֹת אֱנוֹשׁ סְכֶמָטִיּוֹת שֶׁל שִׂמְחָה, עֶצֶב, עֶלְבּוֹן וּ’מָרָה / שְחוֹרָה’ / וְלֹא מִתּוֹךְ הֲבָנָה מַעֲמִיקָה שֶׁל מִכְלוֹל הָרְטָטִים הָאַסּוֹצְיָטִיבִיִּים / הַנּוֹבְעִים זֶה מִתּוֹךְ זֶה, הַקָּמִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, / הַמִּתְחַבְּטִים וּמִתְפַּצְּלִים / וּמַקִּישִׁים שִׁיכּוֹרִים / עַל פִּתְחֵי מוֹסָד תַּרְבּוּתִי שֶׁתּוֹשָׁבָיו שׁוֹלְטִים בְּהַבָּעוֹת פְּנֵיהֶם / וְקֹר רוּחָם דַּלְתוֹת בַּרְזֶל מוּגָפוֹת / אֲנִי מְנַסָּה לְבָרֵר בֵּינִי לְבֵינִי / דִּמּוּיִים אֲחֵרִים לְמַצָּבִי / שֶׁיִּהְיוּ חַסְרֵי צֶבַע וְטַעַם דֻּגְמַת הַמָּרָה / שֶׁיַּעֲנוּ עַל קְרִיטֶרְיוֹנִים פְּנִימִיִּים שׁוֹאֲפֵי בִּלְעָדִיּוּת / שֶׁיְּסַנְּנוּ אֶלֶמֶנְטִים חוּשִׁיִּים מְפֻיָּחִים כָּל כָּךְ / וְיַעֲמִידוּ הֵיטֵב אֶת מְיֻסָּרוּתִי הַפְּנִימִית / בְּמָקוֹם שֶׁל כָּבוֹד מֵעַל לְסִירֶיהָ הַטּוֹבִים שֶׁל סָבָתִי / מַדִּיפֵי רֵיחַ קוּסְקוּס / וְהֶבֶל חַם וּדְאָגָה מַחֲזוֹרִית לְקֵבָתָם הַמַּחֲזוֹרִית שֶׁל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה. / שֶׁיַּעֲמִידוּ אוֹתִי מֵעַל לְאֶתְנַחְתּוֹת הַכָּבוֹד שֶׁסָּבָתִי נוֹהֶגֶת בָּהֶן כִּבְסוּסִים / הָיִיתִי מַדְגִּימָה אֶתְנַחְתּוֹת שֶׁל זְמַן אֵלֶּה אִלּוּ יָכֹלְתִּי לָשִׂים אוֹתָן בְּשִׁירִי / לָמָּה לֹא, אֶתְנַחְתּוֹת שֶׁל לְקִיחַת זְמַן כָּאֵלֶּה הַמַּעֲמִידוֹת אֶת הָעוֹלָם עַל / גֹּדֶל חֲשִׁיבוּתְךָ, / אֶתְנַחְתּוֹת הָעוֹבְדוֹת יָפֶה עַל יֵצֶר הַסַּקְרָנוּת שֶׁל הַשּׁוֹמֵעַ הָעוֹמֵד / מַמְתִּין, / פָּנוּי מִמִּשְׁאָלוֹת אֲחֵרוֹת לִדְבָרִים שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ. / כּאֵלֶּה הַנּוֹתְנוֹת מַשְׁמָעוּת גְּדוֹלָה מִן הַמְצֻפֶּה לְמִלּוֹתֶיךָ / וְהוֹפְכוֹת אוֹתָן לְמֵעֵין מִצְרָךְ יָקָר שֶׁעוֹמְדִים בִּשְׁבִילוֹ בַּתּוֹר / עִם מְכָל שֶׁל פַּח / לְקַבֵּל בְּחִנָּם./ יֶש לָהּ לְסָבָתִי חוּשׁ טִבְעִי, נָקִי מֵעָגָה פְּסִיכוֹלוֹגִית מוֹדֶרְנִית, לְזוּלָתָהּ / וְטִפַּת הָאֲוִיר בְּפֶלֶס הַמַּיִם הַתְּחוּשָׁתִי שֶׁלָּה / חֻקֵּי הַפִיסִיקָה עִם צִחְקוּקֵי יְלָדִים, בּוּעוֹת סַבּוֹן פּוֹרְחוֹת שֶׁל יַלְדוּתִי / נָקִי מִמִּסְפָּרִים מְאַיְּמִים / וּמַחְמִיא כָּלְשֶׁהוּ לִיכֹלֶת חוּשִׁית / לִקְבֹּעַ דִּיּוּק מִילִימֶטְרִי / בִּתְפִיסַת הָעַיִן בִּלְבַד.
על הבינריות הזו היא כותבת, בהתייחסה לעצמה: “.. הַנְּסִבּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת שֶׁלָּהּ / הֵן לֹא הַנְּסִבּוֹת הָאִידֵאָלִיּוֹת שֶׁלָּהּ..” כאן היא מעמתת את הקונקרטי עם האידיאלי.
המהגר עומד בפני הכרח להתערוֹת, להתאקלם, ולהשתלב בעירו החדשה, במטרה להיחלץ מזרותו. ויש מהגר הדוחה במודע כל נכונות להתערות, מלשון עֶרְיָה, מסרב להתגולל בעירום, ללא בגדים, גלוי ערווה, כאדם וחווה לפני האכילה מעץ הדעת [6]. כמשל להעדר זהות, זיכרונות, נוסטלגיה, ודעת. בשירה “נערה מן הרחם” בן־שמחון עוסקת בסוגיה זו.
“הוֹ זֶה יָפֶה מְאוֹד” אוֹמֶרֶת אִמָּהּ / רְכוּנָה לְהַקְשִׁיב / וְאֵינָהּ מְבִינָה דָּבָר..”
ובהמשך בן שמחון אומרת על עצמה: “הִיא בּוֹרֵאת בְּצַלְמָהּ אִמָּא אַחֶרֶת / לָמָּה הִיא צְרִיכָה לְאִמָּא עַכְשָׁו.”
היא דיברה רבות על “המשוררות שלי” כתפיסת ייעוד וגורל. היא דיברה בביטחון על גורלה הנצחי כמשוררת על זמנית, ששמה ייחרט בהיסטוריה. ועם זאת, היא התקשתה לחיות חיי שיגרה לצד חוליה, אשפוזיה התכופים, והתקפיה הפסיכוטיים. בסופו של דבר, תחושת חוסר המשמעות מדביקה אותה. לקראת סופם של חייה, בין התקף פסיכוטי אחד למשנהו, היא מתקשה לקיים שגרה נטולת תכלית. היא נהגה לומר לי לא אחת: “מה הטעם לחיות? מה הטעם להוסיף לחיות? מה ההבדל בין מי שמת בגיל שלושים ומי שמת בגיל תשעים? בסופו של דבר, זה וזה מתים ומתפוררים בקברם באדמה.” מירי בן־שמחון מתה בדמי ימיה. בשירהּ “ימים רעים” היא משננת לעצמה בפיכחון אכזרי:
“אַל תַּגִּיעִי עַד רָעָב / אִישׁ לֹא יִלָּחֵם לָךְ / כְּבָר אִישׁ לֹא יִלָּחֵם לָךְ.”
מצבה הטרגי כחולת נפש, החיה בדלות ומחסור, בין אשפוז לאשפוז, לא עודד אותה להגיע לזקנה, למצב גרוע מזה שבו היא נתונה.
יומיים-שלושה לפני מותה, התקשרה אלי בנימת קול מיואשת, נרעשת כולה אמרה לי שהיא רעבה. תיכף ומיד ללא שיהוי נסעתי מהעבודה לביתה ברכבי. השעה הייתה קרובה לשתים-עשרה. בהגיעי לדירתה, פתחה באמירה שהיא רעבה. הצעתי לה שנרד לאכול פיצה וסלטים בפיצרייה שמעבר לכביש, הסמוכה לביתה. במקום נמכרו סיגריות. ביקשתי שתי חפיסות “טיים”, אחת לה ואחת לי. היא ציינה בנימה הזויה-מעופפת, אדישה, מרוחקת, ואפילו מעט אדנותית: “אני מעשנת מרלבורו”, הגם שמאז שהכרתיה עישנה תמיד “טיים”. היא דיברה על בוב דילן משל היה בן זוגה. או אז הבנתי שהיא לא כל-כך בסדר. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את מירי במצב פסיכוטי. הייתי בהלם, ואף-על-פי-כן השתדלתי להתנהל כרגיל. בסיום הארוחה סללנו את דרכנו חזרה לביתה. לארכה של הדרך שידלתי אותה ברכות לקחת את תרופותיה. היא סירבה לקחת את התרופות הפסיכיאטריות שנדרשה לקחת, ולמרות מצבה הגנה בלשון רהוטה על זכותה להזות הזיות. התרופות לטענתה הִקהו את חדות מחשבתה ואת היצירתיות שלה. ברצינות תהומית סיפרה לי שבימים הקרובים היא עומדת לטוס לניו-יורק להינשא לבוב דילן. אמרה דברים לגמרי מוטרפים בטון שקט, מדוּד, מחושב, בעברית משובחת. ניסיתי להחזיר אותה לקרקע המציאות, שאלתי אותה שאלות שאמורות היו לערער את הפנטזיה שלה: “יש לך מספיק כסף לטיסה וללינה בבית-מלון בניו-יורק במהלך שהותך שם? נניח שהגעת לניו-יורק, איך תיצרי אתו קשר? יש לך את מספר הטלפון או הכתובת שלו? הרי ברור לך שמספר הטלפון או הכתובת של בוב דילן לא מופיעים בספר הטלפונים?”. כשאמרתי לה, “נניח שתאתרי אותו ונניח שהמאבטחים שלו יתירו לך לגשת אליו בלא שקבעת אתו פגישה מראש וניאות לקבלך, מניין לך שהוא בכלל רוצה להתחתן? הרי הוא לא עלם צעיר”, היא ענתה: “אתה לא מסוגל להבין על מה אני מדברת! אלה דברים שרק הוא ואני מבינים”[7]. דבריה ביטאו מצב קיצוני של אובדן קשר עם המציאות, התנהלות מוזרה, חריגה, ובלתי מובנת, ופגיעה מובהקת בבוחן המציאות. לא פלא שלא מצאה ענין רב בחיים בשובה אל הנורמאליות ולקרקע המציאות.
דן אלבו
2020 ירושלים.
[1] או כמעבר מארץ הלידה לארץ לא נודעת.
[2] סבתה מצד האימא, גרה בקומה שניה מעל דירת משפחתה, באותו שיכון עולים טיפוסי בן שתי קומות וארבע דירות, בנות 24 מ”ר כל אחת בשכונת הקטמונים. טבעי ששמעה מוגרבית מפיה בילדותה, בטרם זו דיברה עברית “במבטא מרוקאי”.
[3] בן שמחון מירי, “אקזיסטנציאליזם חרד”,. צירוף רע, עמ’ 18-16
[4] מירי בן-שמחון, “לקראת שיר”, מעוניינת לא מעוניינת (תל-אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983), עמ’ 8.
[5] נערה מן הרחם, מירי בן שמחון.
[6] “וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם, בראשית ג, ו-ח
[7] דן אלבו, שירת מרים, עמ 34, הוצאת כרמל 2010.
קראו גם :
מירי בן שמחון בלקסיקון הספרות העברית החדשה
חייה ושירתה של מרים: ראיון עם דן אלבו על מירי בן שמחון
צפו בסרט התיעודי: אהבה מתרגשת לבוא – על חייה של מירי בן שמחון
