התנהגות הציבור בעת מגיפה על פי “מוות בוונציה” של תומאס מאן

כשהבטתי מתוך הספינה המשייטת לאטה ולוחכת את מימיה הירקרקים של וונציה אל הצירוף המסמא של מבניה הקסומים עלה בזיכרוני: “הבא אל ונציה בדרך היבשה… משול למי שנכנס לארמון דרך הדלת האחורית וכי אין לבוא אל זו המופלאה שבערים אלא כך.. בספינה”. (“מוות בונציה”/תומאס מאן).

הנובלה, שנכתבה ב-1911 ופורסמה ב-1912, זכתה לפרשנויות מרובות בניסיון לפענח את קסמה ומורכבותה יוצאי הדופן. רוב ההתרחשויות קשורות כפי הנראה לאוטוביוגרפיה של מאן שבמהלך ביקור בוונציה התאהב שם בנער צעיר – ולדיסלב מואס.

העלילה עוסקת בהתאהבות ובתשוקה הומוארוטית של סופר מזדקן (המכונה אשנבך) לנער יפה תואר (טאדז’ו) בעת פגישתם האקראית, ועל רקע התפרצות מגפת הכולרה בעיר.

וכך שטתי במיוחד אל הלידו – חוף נופש ייחודי זרוע בתי מלון – כדי לנסות ולחפש, לפחות בדמיוני, את בית המלון שבו בחר תומאס מאן כרקע להתרחשות העלילה. צעדתי יחפה על החול, וניסיתי לתאר לעצמי את אשנבך שרוע על כיסא נוח, מביט בגניבה, מוקסם מטאדז’ו הנער בן הארבע עשרה, שתלתליו הנוטפים מי ים “יפעת אלים ענוגה, המופיעה ממעמקי הים והשמים, מראה שהעלה בזיכרונו חזיונות מיתולוגיים”. לאכזבתי החוף היה שומם, החול היה בוצי, ומי הים דמו לסתם ים. כסאות הנוח, שתיאר מאן כפזורים לחופו של המלון הומה התיירים, נעדרו, ובמקומם נותרו מיותמים כסאות פשוטים שנערמו בערמה גבוהה.

בד בבד עם סיפור האהבה לטאדז’ו, מספר אשנבך על התהוותה של מגיפת הכולרה בעיר, המתגלה בקושי ובאיטיות. רמזים של נגע שטיבו לא ידוע, הפושט בעיר, מעורבים בהכחשות מצד הרשויות, ותושבי העיר נחשפים למגפה בצורה זוחלת.

בשבתו אצל הספר שומע אשנבך מפי מישהו איזה רמז על “נגע” מוזר. ריח מתקתק של בית מרקחת עולה באפו בעת שיטוטיו בעיר. הריח מזכיר לו תחלואים ופצעים ו”איזה ניקיון חשוד”. הריח מתגבר בסמטאות הצרות של העיר, והוא מבחין בכרוזים מודפסים, שמזהירים את תושבי העיר מפני חוליים ידועים של מערכת העיכול, הנפוצים במזג האוויר הקיצי, ומתרים להימנע מאכילת צדפות, פירות-ים, ומשתיית מי התעלות. הוסבר שמדובר “בפעולת מנע – תקנה של המשטרה כדי להיזהר מפני פגעי מזג האוויר – האוויר הדחוס של השירוקו… “. אשנבך שם לב לעובדה שמספר הנופשים במלון הולך ופוחת.

הוא מהרהר “שהעיר הנגועה מסתירה את החולי מחמת תאוות הבצע”. מסתבר שמספר החולים והמתים עולה במהירות, אך הרשויות מכחישות את עצם קיומה של המגפה, ומאמתות רק “מקרים בודדים שהגיעו מבחוץ”. פה ושם נשמעה בקורת שקטה על ה”משחקים המסוכנים” שמתירה לעצמה הרשות האיטלקית. שחקן-מוקיון משעשע את אורחי בית המלון כשלבושו מדיף ריח של קרבול, ולאחר שפלט בטעות את המילה “מגיפה” נחקר מיד בלחש על ידי פקידי המלון ונשבע להם שלא גילה דבר… בכיכר סאן מרקו משוחח אשנבך עם פקיד במשרד נסיעות אנגלי, והלה מנסה להרגיע אותו שצעדי זהירות מעין אלה ננקטים בוונציה תכופות כדי למנוע נזקים העלולים להיגרם מהשירוקו. אבל “זה ההסבר הרשמי שכולם מתעקשים לדבוק בו”.

“זה שנים אחדות הולכת הכולרה ההודית ומתפשטת מהגנגס שבהודו דרך הים לעבר ארצות רחוקות”. הוא מספר על מגיפה שפרצה בהינדוסטאן, ומשם המשיכה למזרח סין, ומערבה לאפגניסטאן ופרס. הגיעה דרך אסטרחאן עד מוסקבה. סוחרים סוריים נשאו את המגיפה עימם בדרך הים, עד שהופיעה בעת ובעונה אחת בכמה ערי נמל ים תיכוניים: בטולון, במלגה, בנאפולי, בפלרמו, ומשם לקלבריה.

“באמצע מאי השנה”, מוסיף הפקיד, “נתגלו חיידקים נוראים בוונציה, בשתי גוויות בו ביום שהיו משחירות וצפודות”. היו אלה גוויות של נער סיפון ושל תגרנית ירקות, והדבר נשמר בסוד גמור.

בינתיים עולה מספר המתים לעשרה, לעשרים, ואף לשלושים, ברובעים שונים של העיר. בעיתונות הגרמנית מתפרסם שתייר אוסטרי, שחזר מוונציה, מת בגפו עם שובו לעיר הולדתו ובגופו אובחן החיידק. רשויות ונציה ממשיכות להכחיש, באומרן שמעולם לא היו תנאי התברואה של העיר טובים יותר, ומיד ננקטים אמצעים נגד המגיפה… אלא שמצרכי מזון מסוימים כבר נגועים, כמו ירקות, בשר, וחלב, ולמרות השתיקה שאופפת את כולם, מספר המתים עולה כבר לשמונים מתוך מאה חולים, שמיתתם קשה ואכזרית. לדברי הפקיד הם נתקפו בצורה ממאירה שכונתה “היבשה”. “במקרים אלה נבצר מהגוף לפלוט את המים המופרשים מכלי הדם ובתוך שעות הגוף מתייבש, והחולה נחנק בדמו הצמיג כזפת, מפרכס כולו בעוויות ובאנקות צרודות. אלו שמתו תוך עילפון נחשבו ברי מזל”. הוא מתרץ את מדיניות הסתרת המגיפה בשל החשש מהפסדים, מהדאגה לתערוכת התמונות שנפתחה בגנים הציבוריים, והחרדה לגורלם של בתי המלון, בתי המסחר, ושאר העסקים המתפרנסים מן התיירות, שסכנת התמוטטות ריחפה עליהם.

הוא אף מגלה לאשנבך שראש שירותי הבריאות של ונציה, שהיה איש הגון, התפטר ממשרתו לאות מחאה, והוחלף בפקיד צייתני ונוח ששיתף פעולה עם השלטונות. בסופה של השיחה מייעץ לו הפקיד להימלט מן העיר, שכן בקרוב יוטל עליה סגר. ונציה מומשלת לגיבור עצמו. היא מתגלה כהתגשמות ממשית של הליבידו ושל ייצרי המוות והעונג: עיר מציאותית שמייצגת חושניות עזה, תעתועים, ויופי ויזואלי בלתי יתואר, בעודה שוקעת פיזית אל תוך המוות. אשנבך עצמו נעשה שותף להסתרת האמת מטעמיו האנוכיים. הוא מהרהר: “צריך לשתוק… צריך לשמור זאת בסוד”. סודה הנורא של העיר התמזג והיה לאחד עם הסוד הכמוס בנפשו, החשש שטאדז’ו, אהובו, יעזוב את המלון ויחזור עם משפחתו לפולין.

ההסתרה הכללית והפרטית של המגפה מעלה תהיות ביצירה: האם חומרנותם של בני האדם גוברת על מצפונם גם לנגד סכנת מוות? האם האוהב מוכן להקריב את רגשותיו כדי להציל את אהובו ממוות, או שהוא מעדיף להקריב את אהובו כדי לזכות, ולו רק לעוד זמן מועט, באותה היקסמות תאוותנית וממכרת? להיכן נעלם מצפונו של הסופר ואיש הרוח – דמות מופתית שעל יצירותיו התחנכו רבים?

תהיות כאלה ואחרות עולות בי לנוכח מגפת הקורונה המתרחשת ממש כעת.

ואם תתהו האם הצלחתי לאתר את המלון שבו התרחשה עלילת הנובלה בלידו של ונציה? ובכן, שוטטתי שעות בסמטאות המעוקלות ונתקלתי במלון שומם, ישן, ומפואר, כארמון זועף בבדידותו במרכזו של גן עצי מגנוליה ששעריו נעולים.

צפו במקדימון לסרט ״מוות בונציה״