
איגור קוסטנזו (1980-) הוא משורר וסופר איטלקי. הוא סיים בוורונה לימודים בחוגים לספרות ופילולוגיה מודרנית. כיום הוא מלמד בברסייה. בשנת 1998 כתב את המחזה "הפצעים הפתוחים בעקבות המונוטוניות" עבור ערוץ הטלוויזיה Rai 3. מאז 1999 הוא תורם ללהקת הרוק טימוריה, כשהוא שומר על קשר עם חבריה אנריקו גדי ועומר פדריני – האחרון הכניס את שירו "איטליה" לאלבום בשם "מה אני אמור לעשות בלונדון?“. הוא היה עוזרו של פרנצ'סקו קונץ, אך פעילות הקידום התרבותית שלו המשיכה עם הקמתה של הוצאת Volo, שפרסמה ותרגמה תחילה כרכים של פול פולנסקי ואנדריקו ג'די. אחר כך ביים עם בפה קוסטה וסטפניה בטיסטלה את הסדרה "נדיר ושונה שלא פורסם", מהדורות התפר. איגור קוסטנזו מקדיש את כל חייו לשירה, ופגש משוררים, בין היתר, ג'ק הירשמן, הרמן ניץ', לורנס פרלינגהטי, פול פולנסקי, אלדה מריני. משמש כיו"ר התרבות של העיירה מוניגה דל גארדה (איטליה), הוא מארגן פגישות פואטיות ותרבותיות רבות, והביא לאיטליה כמה אישים חשובים מעולם הספרות. בשנת 2013 הוא קידם פרס למפעל חיים שהעניק לפרננדו ארבל. בשנת 2014 ארגן את הסיור למהדורה השנייה של הספר "שירי הגליל" של המשורר נעים ארידי, בערי ברסייה, מנטובה, וורונה. מאז 2016 הוא היה המנהל האמנותי של פסטיבל השירה הבינלאומי של מוניגארט.
קוסטנזו פרסם חמישה ספרי שירה, ושיריו נמצאים באנתולוגיות ובמגזינים בינלאומיים, ותורגמו לשפות רבות: ערבית, ספרדית, פולנית, אנגלית, נורווגית, סלובנית, צרפתית, וגם סינית על ידי המשורר ג'או שינג. הוא הוזמן לפסטיבלי שירה בינלאומיים רבים, וזכה בפרס איניצ'יוס ופרס ולדיסלב ריימונט בפולין מידי המשוררת קלינה איזבלה זיולה.
בשנת 2018 הצטרף לתנועה הספרותית האיטלקית "טרמינל ריאליזם" שיצר המשורר גואידו אולדני. הוא תירגם את הספר "השחור והאש" של המשורר הסיני ג'ידי מג'יה לאיטלקית עבור המו"ל Mursia.
הנה ראיון עימו, שנערך לקראת פסטיבל השירה "מניס עד טוניס" שירת הים, שהתקיים בנתניה בחול המועד סוכות תש"פ, ביוזמתה של פרופ' אביבית לוי.
שושנה: איגור, השתתפת בפסטיבלים ברחבי העולם, מהי חשיבות הפסטיבלים בעיניך?

איגור: פסטיבלים הם הזדמנות נפלאה למפגש תרבותי. הוזמנתי לכל העולם ויש בי זיכרון מיוחד של כל אחד מהם. בפסטיבלים, קודם כל, תוכלו לפגוש אנשים מיוחדים, אמנים מקוריים עם מחשבה המעשירה, ואז נעשית גם פעולה דיפלומטית של חברויות בין המדינות השונות, מכיוון שבמפגש זה אנו חולקים רעיונות, יוצרים חברויות מתמשכות, לפעמים אנו אפילו מתנגשים, אך תמיד בגבולות הנימוס הפואטי, מכיוון שאנו המשוררים תמיד משתמשים במילה, שלא כמו התרבות האלימה שהולכת ומתגברת בחברה.
שני פסטיבלים במיוחד נותרו בלבי. זה שבגליל (ישראל) שאורגן על ידי ידידי היקר שהלך לעולמו לאחרונה נעים ארידי (שם נפגשתי והתיידדתי עם חווה פנחס כהן המוכשרת), והפסטיבל שאורגן בסצ'ואן (סין) על ידי ידידי, ג'ידי מג'יה, שם הייתי יכול להתגורר קרוב לעמי ה- Y. היו עוד הרבה מקומות להזכיר, כמו לורנס פרלינגהטי וסן פרנסיסקו של ג'ק הירשמן, או פוזנן של קלינה איזבלה זיולה (פולין).
יחי הפסטיבלים, מקומות מפגש שלווים בין עמים!
פָּנַס אֲחוֹרִי
כֵּן, יִהְיֶה נֶחְמָד לִהְיוֹת הָלוֹגֶן,
זַרְקוֹר, אוּלַי אֲפִלּוּ מַחֲזִיר אוֹר,
אוֹ אֲפִלּוּ תְּאוּרַת מִקּוּם,
אֲבָל אֲנִי מַבְחִין יוֹתֵר וְיוֹתֵר
שֶׁהָעוֹלָם עִם הַסַּכָּנוֹת שֶׁבּוֹ
גַּם אִם נְדַבֵּר
בְּקוֹל רָם וּבָרוּר אֲנַחְנוּ פָּשׁוּט פָּנַס אֲחוֹרִי
וְהַנֶּחָמָה הַיְּחִידָה
אָסוּר לְהִתָּקֵל
בְּקֶצֶב הֲלִיכָה בַּכְּבִישׁ הַמָּהִיר
בְּבֹקֶר סוֹעֵר אֶחָד
שושנה: אילו משוררים השפיעו עליך? ומתי התחלת לפרסם שירה?

איגור: התחלתי לכתוב בשלהי גיל ההתבגרות, ואז פגשתי את לורנס פרלינגהטי, שבזכותו הידע שלי בשירה האמריקאית, שקשור במיוחד לדור הביטניקים. בהמשך פגשתי גם את ג'ק הירשמן, שתרגם ופרסם אותי פעמיים בארצות הברית. לכן קיימת בי השפעה אמריקאית חזקה.
כמובן שהשירה הנפלאה של המסורת הספרותית האירופית, ובעיקר האיטלקית, עיצבה אותי והיא חלק מחיי היומיום, מכיוון שעבודתי כשאני לא כותב היא ללמד ספרות איטלקית.
היום אני משורר השייך לזרם הספרותי של הריאליזם הטרמינלי, התנועה הפואטית שיצר המאסטר והמשורר האיטלקי גואידו אולדני בשנת 2010. חזרנו זה עתה מסין, שם אולדני והתנועה זכו בפרס "פרס השירה הבינלאומי". הריאליזם הטרמינלי ממצב את עצמו ומוכר בכל העולם, וכעת גם בישראל.
אנו משתמשים בהדמיה הפוכה כדי לתאר את המציאות. העולם כבר לא מסתכל על הטבע, אלא להפך. הקסם של טכניקה חדשה זו הוא השימוש בממצאים כהשוואה למושגים מופשטים.
הַקִּיר
הָלַכְתִּי אַלְפֵי מיילים
בִּכְבִישִׁים בּוֹדְדִים, עוֹבְרִים
כָּל סוּג שֶׁל דִּכּוּי כְּמוֹ הַקִּיר
שֶׁל אַנְדַּרְטָה מְרוּחָה בַּכְּתָבִים
וְזֶה רַק כְּדֵי לִהְיוֹת קָרוֹב אֵלֶיךָ,
דַּע שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה כָּךְ, בִּצְחוֹק
וּבִבְכִי אֲנִי אֶהְיֶה שָׁם בִּשְׁבִילְךָ,
כִּי אַהֲבַת הָאָב הִיא כְּמוֹ
הַשֻּׁלְחָן הַמְּפָרֵק אוֹתְךָ לִגְזָרִים, מָתַי
פְּצָצוֹת נוֹפְלוֹת עַל הָעִיר חַסְרַת הַהֲגָנָה
שושנה: כמשורר צעיר איך מתייחסים למשוררים באיטליה? האם קיים קהל לשירה? האם המוסדות הציבוריים אוהבים שירה, ומשלבים שירה עכשווית בתוכניות רדיו או בתוכניות לימודים?
איגור: אף פעם לא קל משוררים ולשירה לתפוס מרחבים משלהם. זהו עולם שרוקן את המסמנים של משמעויותיהם, ולכן אני מאמין שההישרדות של ספרות אמיתית בעתיד תהיה קשה יותר ויותר. כדי להסביר מושג זה כתבתי שיר טרמינליסטי שכותרתו "פנס אחורי". אני חושב שהתשובה לשאלה זו, שושנה, נמצאת שם. אנו המשוררים נחשבים לגלגל האחרון של העגלה או סתם לפנס אחורי, בקיצור חשיבות מועטה, אבל האור הוא האור הזה שחוסך מאיתנו תאונות קשות מאוד, במיוחד כשיש ערפל או סופת רעמים. בקיצור, אנו המשוררים נחוצים כיום כמו תמיד, אם כי לרוב שוכחים זאת.
למרבה הצער, באיטליה אנו קוראים פחות מאשר במדינות אחרות באירופה, ואף פחות שירה, אך זו, ממה שראיתי, כמעט סיטואציה עולמית. אולי סין היא יוצאת דופן, שם הבחנתי בנוכחות ותשומת לב מפתיעה באמת מהציבור.
שושנה: מה תפקידו של המשורר בעולם המודרני?

איגור: אפלטון לא רצה משוררים ברפובליקה שלו, מכיוון שתפקיד המשורר הוא של אלמנט של הפרעה, כך שלדעת הפילוסוף הגדול ברפובליקה שלו לא היה צורך בכך.
כמובן שבעולם דמיוני הכל מושלם, אבל המציאות היא דבר שונה מאוד. במובנים רבים המציאות הזו מתחלפת כל הזמן, יש הרבה מהמורות בעתיד, פשוט צפו בחדשות ותבינו שהכיוון שננקט בכמה מובנים (לא כולם) אינו נכון.
שושנה: היום קל לכתוב והפרסום זמין לכל, האם בשל כך חל פיחות במעמד המשורר ?
איגור: אם אני חושב על הרנסאנס האיטלקי, הוא נובע מההומניזם, שנולד בדיוק מהדרת המשוררים, למשל פטרארך. לכן העידנים החשובים ביותר בהיסטוריה נובעים מ"מכלאות המשוררים", מכיוון שהם השיבו את האנושות לחשוב על טובת עצמה והעולם. זה לא קורה עכשיו. כאשר העולם יבין שהוא זקוק לנו נואשות, נהיה שם, כמו תמיד, כדי למלא את החסר שנוצר, ונכוון אותו לעבר הומניזם של המילניום השלישי החדש.
בעיקרון לשירה אין שוק, הוא מועט, ולכן פרסום מאוד קשה. במובן מסוים זו גם פריבילגיה, מכיוון שאיננו חייבים להיות כפופים להיגיון העסקי. יש המון מו"לים קטנים ואמיצים, במיוחד באזור מילאנו וברשיה, שם אני גר. מבחינתי עבדתי עשרים שנה ותמיד פרסמתי באיטליה ומחוצה לה עם הוצאות ספרים קטנות ונאורות.
היום יש לי הכבוד לשתף פעולה עם עורך מוריה. גידו אלדני מביים את הסדרה ההיסטורית והיוקרתית "ארגני" לשירה. כקבוצה של ריאליסטים סופניים, אנו בעיקר מנפישים את הסצינה המילאנית במקומות מוסדיים ולא מוסדיים. האירוע החשוב האחרון היה סקירת הספרים Bookcity, בה הצגנו את שירינו בקסטלו פורצ'סקו עם טניה די מלטה, מאסימו סילוווטי, איזבלה טרזה קוסטקה, סברינה דה קאניו, אייטי סטהן, פינו קאנטה, ג'יוסי קאפרי פאניקו, ולנטינה נרי, ומרקו פלגריני.
ישנם גם מוסדות אוניברסיטאיים הקשובים מאוד למצב הפיוטי העכשווי, למשל פרופ' לנגלה מהאוניברסיטה הקתולית במילאנו, שהיא לא רק משוררת אלא גם מבקרת ספרות של הריאליזם המסוף.
אִיטַלְיָה
שָׁבַרְתְּ אֶת לִבִּי, אִיטַלְיָה;
מִשֶּׁחֶלְפוֹ שָׁנִים שֶׁל עִכּוּב אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר
אֲנִי עֲדַיִן אוֹהֵב אוֹתָךְ אֲבָל אוּלַי
כְּבָר מְאֻחָר מִדַּי וְאַתְּ
אֲפֵלוֹ אַכְזָרִית בְּהַכְחָשַׁת עַצְמֵךְ.
אֲנִי חוֹוֶה אֶת הַיְּסוּרִים
אֶרְאֶה אוֹתָךְ מְכַסָּה
פָּנַיִךְ, לֹא תּוֹפֵס שֶׁאַתְּ עַצְמֵךְ
הֲכִי יָפָה, אוּלַי בִּגְלַל
שֶׁאַף אֶחָד כְּבָר לֹא אוֹמֵר לָךְ אֶת זֶה
אֲנִי אוֹמֵר לָךְ אֶת זֶה בְּקוֹל בָּרוּר
אֲבָל אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת, וְאַתְּ טוֹבַעַת
בְּחָרָא הַוִּידֵאוֹ שֶׁלָּךְ וּמִתְמוֹדֶדֶת עִם עַצְמֵךְ
כְּמוֹ מַעֲטָפָה רֵיקָה,
חִיּוּךְ מְטֹרָף מֻדְפָּס
עַל הַפָּנִים שֶׁלָּךְ.
אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁדָּחִית אֶת הַכַּדּוּרִים שֶׁלִּי
בְּרַשְׁלָנוּת וּבָעַצְלָנוּת שֶׁלָּךְ,
אַתְּ אִמָּא אַלְכּוֹהוֹלִיסְטִית מֻדְאֶגֶת
רַק עַל זֶה שֶׁעֲדַיִן נִתָּן לְהַצִּיג,
בִּזְמַן שֶׁבָּנַיִךְ הוֹרְגִים אֶת הַבָּנִים
זֶה יַהֲרֹג יְלָדִים אֲחֵרִים
וְהַבַּיִת שֶׁלָּךְ כִּמְעַט רֵיק
וְאַתְּ זָזָה לְבַד וּמְפֹרֶקֶת
מְחַכָּה שֶׁמִּישֶׁהוּ יִקַּח אוֹתָךְ בְּיָדוֹ
כְּמוֹ כְּשֶׁהָיִית צְעִירָה וְרַךְ לִבֵּךְ.
אִיטַלְיָה, הַמּוֹלֶדֶת הָאֲהוּבָה שֶׁלִּי, תַּעֲשִׂי
שֶׁהַיָּד שֶׁלָּךְ
לֹא תִּהְיֶה קָרָה כָּל כָּךְ, כִּי אֲהוּבֵךְ
יָכוֹל לְהָבִיא לָךְ צְלָב
וְדַי יִהְיֶה לְהַעֲלוֹת אוֹתוֹ לְמַרְגְּלוֹת
הַמִּטָּה שֶׁלָּךְ בִּכְדֵי שֶׁתַּהַפְכִי
לְרוּחַ הָרְפָאִים הַיָּפָה בְּיוֹתֵר בְּתוֹלְדוֹת הָעוֹלָם
שושנה: מהו הטרמינל הריאליזם שציינת בתשובותיך?
איגור: Terminal realism הוא פיוט שכתבתי בשנת 2010 בחוברת בעלת אותו שם, שיצאה באיטליה על ידי הוצאת מורסיה. בשנת 2014 זה הפך לשמה של תנועה ספרותית עם מניפסט קצר, שהושק ביריד הספרים בטורינו, ונחתם על ידי במשותף עם המשוררים והמבקרים ג'וזפה לנגלה ואלנה סליברה. פואטיקה זו מעניקה צורה לשבר הבלתי ניתן לזיהוי שנוצר בתרבות שלנו, לא רק באירופה, עם שינוי המילניום. מאז, שרשראות שירה היסטוריות נעשות פתאום פרהיסטוריות. כיום ,למרבית הצער, גם חלק מהמתעניינים בשירה כבר לא מכירים את סופרי המאה הקודמת, אלא אם הם עושים מאמץ לבדוק אותם אחד אחד, כדי להיות בטוחים שהם חוסנו נגד המאה העשרים המרתקת.
הקושי ליצור היום שירה, ולידתן הקשה בייסורים של הוצאות ספרים קטנות הן המדד למידת הנטישה שהוזכרה.
התהליך משנה-העולם שהתרחש בחמש היבשות הוא ש- 50% מאוכלוסיית העולם הצטברה בהדרגה במטרופולינים. זהו תהליך שאי אפשר להבחין בו: ברגע זה 65% מהאנשים חיים בערים, ומחכים לצמוח מיום ליום, עד שהסוף כמעט הגיע.
ריאליזם טרמינלי רוצה להיות האינטליגנציה של הכאוס בו הוא פועל, הדרך החדשה לדבר על העולם. כל אלמנט בטבע, החל מהאדם, ננעל בתוך דימוי החפצים, הוא עובר את הקעקוע, החותם. כך, יותר ויותר, הטבע בא לדמות חפצים, עם מילון שלעולם לא ייגמר. תגרה וחיכוך הם כללי המשחק החדשים. עימם ניתן להתחיל ניסוח חדש ודרך מחשבה ספרותית חדשה על העולם.
ההדמיה הרטורית שהמצאתי היא "הדמיה הפוכה". כידוע יש רק מה שנקרא. בהשוואה לעבר, כלי זה רוצה להציע את עצמו כהשוואה מכוונת בין טבע לחפצים. אם אוכל שוב לצחוק על הטבע, דרך השוואה מתמשכת וחדשה עם חפצים, תיווצר שפה חדשה שתסייע לנו באלף החדש. אצל ילדים אנו יכולים לברר בקלות את התנועה המתמשכת של השפה.
למשל קראתי במקרה בין השורות באופן הספונטני שכתב ילד בן עשר את המשפט הבא: "הפרות יצאו מהרפת, רצות בראשן כלפי מטה, ונראו כמו חפירות רבות." כאן ההשוואה בין טבע וחפצים היא אפילו מופתית להפליא. רגע של טרמינל ריאליזם.
אני מציע דוגמה מבהירה נוספת, למשל מכיוון שפולין ממוקמת בראש אירופה אפשר לבטא זאת כך: "פולין היא הכובע של אירופה". כפי שניתן לראות, אין צורך בהסברים רבים, ישנה השוואה בין טבע לחפצים והדמיון ההפוך יכול להיות גם מטאפורה או מושג הפוך.
יכולתי לומר, במלנכוליה מסוימת, בהתחשב במדינה שאליה אני משתייך, ביטוי כמו: "איטליה עשויה להיות פגם בגוף המערב", וכן הלאה וכן הלאה. בסופו של דבר אנחנו נהנים, כמו שאנחנו עושים במעבדות הפואטיות שלנו, לארוז דמויות רטוריות ריאליות בכמויות גדולות כרצוננו. המסר פשוט והמדויק הזה התפשט מבחינה גאוגרפית, משנה לשנה, תרגום על ידי תרגום.
לפיכך, אם הריאליזם הטרמינלי הגיע לארצות הברית במערב, הוא הגיע לבייג'ינג במזרח, הוא התיישב בבירת שוודיה בצפון, ולבנון בדרום, בשפות המתאימות ובאזורי היבשת המקבילים. זוהי תנועה שלא מסתיימת בשירה גרידא, אלא שעשתה ניסויים באמנות חזותית, בלט, תיאטרון, וכן הלאה. זו תמיד הפתעה כאשר מבינים כי הריאליזם הטרמינלי חרג לתחומי אמנות אחרים. נוכל להסיק מכך כי RT הוא כמו רכבות ההרים שמאפשרות חזותיות אקספרסיבית חסרת תקדים, להתיישב מעבר לגבול, בשטחי אומנויות שטרם ביקרו.
עד כאן הראיון עם איגור קוסטנזו שנותן לנו תמונה שונה של הספרות האיטלקית החדשה ומהווה חוד חנית שלה.
אנו מאחלים לאיגור שהוא וארצו יעברו בהצלחה את המשבר החמור שבו הם נמצאים בעת פרסום ראיון זה (ההתמודדות עם מגיפת הקורונה), ויצאו ממנו מחוזקים לשיאים ספרותיים חדשים.
קראו גם

וש וייג כותבת לי ":איזו שיחה עצובה הייתה לי עם איגור קונסטנזה על מה שקורה באיטליה הוא אמר לי הכתבה כבר היסטוריה. מה שקורה באיטליה זו קטסטרופה ותקחו את ההוראות ברצינות".
נקווה שהמגיפה באיטליה לא תחריב את התרבות האיטלקית ואת העם האיטלקי .אבל יש להניח שכשהאיטלקים יצאו מזה והם יצאו מזה הם לא יהיו מה שהם היו. אני מניח שחושבים שם על הימים האחרונים של האימפריה הרומאית במאה החמישית לאחר הספירה ,תקופה של מגיפות ונדידות עמים.
ראיון מעניין. אם כי לא כל כך הבנתי מה זה ריאליזם טרמינלי מעבר לכך שיש בו סוג מסויים של דימויים הקשורים לחפצים. עם זאת, בדיעבד מסתבר שיש בו משהו נבואי, כי גם במגפה יש מרכיב טרמינלי… תודה לשושנה ולאלי.