״בטוחני שיבוא יום ומהלך חייו וחידת מותו ישמשו חומר לדרמה מזעזעת שאנחנו מכיריו ומעריציו היינו עדים לה.”

“מהלך חייו – הרהיבו העיניים. למשמע מותו – תיצלנה אוזניים”.

הדברים לעיל נאמרו על אדם מרתק וססגוני שעליו כנראה אינכם יודעים דבר, ושאודותיו מן הסתם לא שמעתם, אבל זו לא רק יד המקרה שגרמה לכך שמעט מאוד שמעו את השמות ״אלתר לוין״ ו״אסף הלוי איש ירושלים״, אלא העובדה שחייו, כמו גם מותו, היו אניגמטיים ולוטים בערפל.

מעבר לסיפורו האנושי המרתק, קורות חייו שופכים אור על תקופת השלטון העות׳מני, ועל יחסי היהודים והערבים בארץ ישראל רגע לפני הדרדרותם למאבק הדתי־לאומי המדמם הנמשך עד ימינו.

אלתר לוין נולד במינסק בשנת 1883, בן שנתיים היה כשעלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בירושלים. לא ברורה הסיבה לצעד זה – המשפחה היתה מבוססת כלכלית – האם על רקע ציוני כחלק מגלי העליה הראשונה, או שהחפיפה בין העליה של משפחת לוין והעליה הראשונה הינו מקרי?

כך או כך, חינוכו של אלתר, שהיה בן יחיד, היה מצויין ומגוון, והוא למד מלבד מקצועות הקודש גם שפות ומדעים. לאלתר לוין היה צד פרקטי לעשיית עסקים בהם עשה חיל, בין השאר הוא פתח סוכנות ביטוח, ונודע בכינוי ״סוכן הביטוח הראשון בישראל״.

אך הצד הדומיננטי באישיותו היה רומנטי והרפתקני. מגיל צעיר הוא שלח ידו בשירה ופרסם שירים בעיתונים שונים תחת שם העט ״אסף הלוי איש ירושלים״, שם שבא לבטא את ראייתו את עצמו כממשיך דרכם של המשוררים הקדומים. הוא שורר על ירושלים, שהיתה בעיניו ״עיר הקסמים״, על המולדת הנערצת, ולא פחות מכך ראה בעצמו גשר בין המזרח למערב והרבה לשלב בשיריו מוטיבים מזרחיים. ראייתו את האומה הערבית הושפעה מאוד מהתפיסה הרומנטית שרווחה בזמנו, ושראתה בערבים פראים אצילים ואכזרים.

למרות שהשקיע מהונו ואונו בשירה, ואפילו הוציא לאור בכספו מהדורה מהודרת של שיריו, לה קרא ״מגילת קדם״, שיריו לא זכו להערכה מצד הממסד האמנותי. התגובות לשיריו נעו בין אדישות לפירגון פושר. רחל המשוררת, למשל, כתבה שפשטות הביטוי הילדותי של לוין נוגעת ללב, ושיבחה את עיצוב הספר.

אלתר לוין סוכן חשאי. ויקיפדיה

ניסיונותיו כמשורר אולי לא זכו להכרה הראויה, אבל אם להאמין לדבריו של עזיז ביי, שהיה מפקד המודיעין הצבאי של האימפריה העות’מאנית בלבנט בזמן מלחמת העולם הראשונה, לאלתר לוין מניות רבות בתבוסה שנחלו העות׳מנים מול הבריטים.

על פי יומן שהוא פרסם כספר ‘מודיעין וריגול בלבנון סוריה וארץ ישראל’, אלתר לוין זכה באמונו של המושל הצבאי של נפת סוריה, ג׳מאל אחמד פאשא, בזכות כמות גדולה של תרופות שהעביר לרשותו. בהמשך, בתאום עם הבריטים, הוא גילה לתורכים על תוכניות המרד של עבד אל-כרים אל-ח’ליל ורדא אל-צלח באזור צידון. המרידות הללו, שהיו תחת חסות צרפתית, היו בניגוד לאינטרסים של הבריטים, ששאפו להצית מרד ענק בחיג׳אז באמצעות השריף של מכה, האמיר חוסיין. מסירת תוכניות המרד של עבד אל-כרים אל-ח’ליל לתורכים שירתה שתי מטרות: חיסול המרד שלא התאים לתוכניות הבריטים, ובניית האמון הנדרש עבור פעילותו של לוין כמרגל כפול.

בהמשך הציע לוין את שרותיו לג׳מאל פאשא בהשתקת התעמולה נגדו במצרים, ושוב בעזרת שיתוף הפעולה בינו לבין הבריטים התעמולה שותקה למראית עין, ומניותיו של לוין נסקו. ללוין היו הצלחות רבות נוספות: בהעברת תוכניות המלחמה של התורכים בסואץ לבריטים, ובנטיעת המחשבה המוטעית אצל התורכים שמוקד ההתקפה הבריטית יהיה בצפון, מה שגרם לתורכים לשלוח כוחות מהדרום לצפון ובכך לדלל את גייסותיהם דווקא בגיזרה הקריטית. עם הזמן החלה פעילותו מעוררת חשד, וגורמים רבים פנו לג׳מאל פאשא והזהירו מפניו, אך אמונו של ג׳מאל פאשא בלוין היה כה רב, שהוא סירב לקבל את הדברים.

ספרו של עזיז בי שעוסק רבות גם באלתר לוין.

לא ברור מתי מזלו של לוין התהפך. המקורות שבידינו לא מספקים מידע ברור בנושא – האם היה זה, כפי שעזיז ביי מתאר ביומנו, חשיפת רשת המרגלים שלוין טווה לאחר פשיטה של המודיעין התורכי על בית־בושת, שם העסיק לוין יצאניות יהודיות שהוציאו מידע מקצינים תורכיים, או שמא לאחר שלוין נתפס מצלם באמצעות מצלמה מוסווית בדש מקטורנו מצעד צבאי של הכוחות התורכים?

על כל פנים אנו יודעים על שני דברים מכריעים שקרו בתקופה זו. האחד היתה התבוסה של התורכים בקרב רפיח בינואר 1917 (גם כאן יש התולים את סיבת התבוסה התורכית במידע חיוני מוקדם שלוין העביר לבריטים), וכתוצאה מכך ירידת קרנו של ג׳מאל פאשא, מגינו של לוין, והסטתו לתפקיד אחר מחוץ לירושלים. האירוע השני היה כניסת ארה״ב למלחמה לצד מדינות ההסכמה במארס 1917, דבר שהפך כל אזרח אמריקאי, כפי שהיה לוין, לנתין של מדינת אויב.

לוין, שכבר היה בראש רשימת החשודים של המודיעין התורכי, ושהגנתו של ג׳מאל פאשא כבר לא היתה נתונה לו, נאלץ להסתתר. היינו מניחים שהוא היה מוצא מקלט אצל אחיו היהודים, שהיו נרתמים לעזרתו, אך למרבה ההפתעה הוא פנה לחברו ומורו לערבית ח׳ליל אל-סכאכיני. מדוע הוא לא חיפש מקלט אצל יהודים ונאלץ לפנות לתושב ערבי? אפשרות אחת היא שהמודיעין התורכי ציפה לכך שיסתתר אצל היהודים, דבר שהיה מביא במהרה ללכידתו. אפשרות שניה היא שהיהודים סרבו לתת ללוין מקלט מפחד התורכים. היחס של הישוב היהודי למרגלים שפעלו נגד השלטון התורכי היה בעיקרו שלילי. הגישה המקובלת בישוב היהודי היתה שעל יהודים תושבי ישראל להמנע מהתערבות במאבקי המעצמות הגדולות.

לוין לא היה הראשון, ובוודאי שלא היחיד, שקיבל מהישוב היהודי כתף קרה. גם אנשי מחתרת ניל״י סבלו מהיחס השלילי אליהם ומהלשנות של אנשי הישוב היהודי שחששו מפעילותם. עובדה מעניינת היא שהיחס השלילי לו זכו חברי מחתרת ניל״י נמשך גם אחרי שהמחתרת נחשפה על ידי התורכים וחבריה נאסרו או הוצאו להורג, וידוע המקרה שבו אושיסקין סירב להושיט לאהרון אהרונסון יד בתואנה ש״אין מושיטים יד למרגלים״.

בחזרה ללוין ולמצוקתו – בצר לו, פנה לוין לידידו הערבי אל-סכאכיני, שפתח בפניו את ביתו והסתיר אותו. מי היה ח׳ליל אל-סכאכיני הלז ששם את נפשו בכפו ועוד עבור יהודי ציוני? אל-סכאכיני היה הוגה דעות, מחנך, ולאומן ערבי-נוצרי, שמחד התנגד באופן חריף לציונות וראה בה מזימה קולוניאליסטית לגזול את אדמת הערבים, ומאידך היה בעל דעות מתקדמות בנושאי חינוך ושיוויון בין המינים.

למרות דעותיו הלאומניות היו לו חברים יהודים רבים, והוא כלל לא שנא יהודים אלא ייחל ליום שבו יהיה שלום. שילובים שנראים כה רחוקים מהמציאות העכשווית היו קיימים לא מעט טרם תחילת המנדט הבריטי והמרד הערבי הגדול בשנת 1936. למרות שידע שאם יתפס מסתיר את לוין יואשם בבגידה וכנראה יוצא להורג, פתח בפניו אל-סכאכיני את דלת ביתו, ולימים הסביר זאת בכך שבגידה במורשתו ותרבותו, תרבות של הכנסת אורחים, נראתה לו חמורה יותר. בספרו ״כזה אני רבותי״ כתב: ״הכנסתי אותו בשמם (של מורשתו ותרבותו ד.ס.), לאחר שבני עמו התכחשו לו וקרוביו סגרו את דלתם בפניו”.

בזמן שלוין הסתתר השלטונות התורכים עצרו את אשתו גיטל ואת שלשת בנותיו, שעברו עינויים במטרה לסחוט מהם את מקום מסתורו. העינויים הללו ערערו את בריאותם, וכנראה את שפיותה של גיטל, אך לבני משפחתו לא היה מידע למסור לתורכים. לבסוף התורכים הצליחו למצוא את מקום מחבואו: לוין שהיה אדם אדוק בדתו שלח שליח לקרובת משפחתו כדי שתביא לו אוכל כשר, התורכים עקבו אחר אותה אשה, ועצרו את לוין ואת אל-סכאכיני שהסתיר אותו. אלתר לוין ניסה לשחד את עארף ביי, קצין המשטרה שעצר אותו, תמורת סכום של 20000 דולר, אך לשווא. שני הגברים נלקחו למגרש הרוסים, זה קרה ב־4 בדצמבר 1917, הבריטים המתקדמים היו במרחק של כ־5 קילומטר מהעיר, ושני האסירים הועברו ממקום למקום בהתאם לנסיגות התורכיות, ולבסוף, לאחר תלאות מרובות, הגיעו לדמשק ועמדו למשפט צבאי ולגזר דין מוות באשמת בגידה. בנסיבות אחרות ובימים כתיקונם זה היה כנראה סותם את הגולל על חייהם של לוין וסכאכיני – התורכים נהגו ביעילות אכזרית בדיכוי מרידות – אך אלו לא היו ״ימים כתיקונם״ עבור האימפריה העות׳מנית, שעמדה בפני מכירת חיסול כללית. אל סכאכיני השתחרר מיד לאחר המשפט בינואר 1918, וללוין זה ארך מעט יותר זמן ובאפריל הוא השתחרר.

מדוע הוא שוחרר זה עוד ענין לוט בערפל, האם בגלל שוחד שניתן? האם בזכות שתדלנותו של סכאכיני? ואולי עזרה האנדרלמוסיה שאחזה באימפריה המתפוררת, אין לדעת.

לוין, למרות ששוחרר, לא הורשה לשוב לביתו ולמשפחתו, שנזקקה לו נואשות, וזאת למרות מאמצים דיפלומטיים מצד השגרירויות הזרות בדמשק. רק בסוף אוקטובר, לאחר הסכם הכניעה של תורכיה למעצמות ההסכמה, הוא הורשה לשוב לביתו, וכששב מצא את אשתו ושלש בנותיו במצב קשה. מיד הוא שלח אותן לבית הבראה באירופה, אך כוחה של בתו הבכורה רבקה דבורה בת ה־22 לא עמד לה, והיא נפטרה בבית הבראה בברלין. בתקופת המנדט הבריטי, כשכבר לא היה למי לרגל, התרכז לוין בעסקיו ועשה חייל, גם כיבואן של חברות בינלאומיות אך בעיקר בעסקי הביטוח. לעיתים אהבתו לשירה ואהבתו לעסקים התמזגו זה בזה, כך למשל פנה לסופר ש״י עגנון בבקשה שיפרסם את אחד משיריו באחד מקבציו הספרותיים, באותה הזדמנות הציע לו להיות מבוטח אצלו. ש״י עגנון דחה בנימוס את שתי ההצעות…

מודעת ביטוח של אלתר לוין

ב־4 באוקטובר 1933 נמצא אלתר לוין תלוי בגן ביתו המפואר בשכונת רוממה בירושלים. רק העיתון “פלסטין” היפואי דיווח על מותו. סיבת ההתאבדות עד היום איננה ידועה אבל ספקולציות יש לרוב: עניינים משפחתיים (אולי צער על אובדן שפיותה של אשתו גיטל ומות בתו הבכורה), ענינים פיננסיים, ועוד…

מה שוודאי הוא שלאחר שנפטר נשכח בתהום הנשיה, ורק שנים לאחר מכן זכרו עלה, לאחר שההיסטוריון פרופסור אליעזר טאובר מצא ותרגם לעברית את יומנו של עזיז ביי, ראש המודיעין התורכי בלבנט. כיצד אנו מסבירים שכחה זו? מדוע זוכרים את ארגון המחתרת ניל״י, ואילו אלתר לוין, שאולי תרם לא פחות לתקומת ישראל, לא נזכר כלל? צריך שוב לזכור שבעוד כזכור היחס בישוב היהודי למרגלים היה שלילי בעיקרו, לניל״י שיחק המזל בכך שאנשים רבים נרתמו לספר את סיפורה, למשל אבא אחימאיר, וכמובן הסופרת דבורה עומר שפירסמה את ספר הילדים ״שרה גיבורת ניל״י״ בשנת 1967.

גם בית משפחת אהרונסון הפך להיות מוזיאון הנצחה, והדימוי של ניל״י השתנה ב 180 מעלות, ממחתרת שסיכנה בחוסר אחריות את הישוב היהודי לגיבורים ולהרוגי מלכות. לאלתר לוין, וגם למרגלים אחרים שפעלו באותו זמן, לא היה מי שירתם להנצחתם, ולכן זכרם אבד. הסבר נוסף הוא שפרשת הריגול שלו ופרשת חייו היתה מיסתורית עוד בזמן שחי, קל וחומר לאחר מותו.

ראו גם את הפואמה של אלי יונה על אלתר לוין

3 תגובות

  1. תודה, דוד, על המאמר. מעניין ומעורר את הדמיון. אני סקרנית לקרוא משיריו, איך ניתן להגיע אליהם?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע + חמש עשרה =