ד״ר אמנון סטופ, עורך מדור המדע ומדור ההמלצות ממליץ על
הרומן הגרפי ״פלאפל עם חריף״ של מישל קישקה
אני אוהב את האמנות של מישל קישקה. כמובן, אני לא בדיוק בעל טעם יחודי בענין הזה, קישקה הוא אחד האמנים האהובים ביותר על הקהל בישראל, ולא פחות חשוב בשביל אמנים – אחד האמנים המוערכים ביותר על ידי אמנים אחרים. חתן פרסים בתחום הקומיקס והקריקטורה, ומוזמן בקביעות לכנסים בינלאומיים.
ובכל זאת, כשיצא ספרו הקודם ה- graphic novel ״הדור השני״ היססתי אם לקרוא. אני לא אוהב ספרי שואה, ועוד פחות אני אוהב אותם ככל שפולחן השואה בישראל הולך וגובר. במיוחד אצל הפוליטיקאים שאוהבים לתרץ כל דבר שישראל עושה בשואה ולאיים עלינו חדשות לבקרים שכל מיני אויבים הם היטלר. זאת כאשר היחס לניצולי שואה קונקרטיים, בני אדם אמיתיים, הוא כאל מי שגורמים למבוכה. אנשים אמיתיים שיש להם צרכים ורחמנא-ליצלן אולי גם דעות, הרבה פחות נוחים ממתים, ועוד אנונימיים, שאפשר לדבר בשמם ולהעמיס על זכרם כל מה שרוצים.
בכל זאת קניתי את ״הדור השני״, קראתי, ונהניתי. טוב, אולי ״נהניתי״ לא מתאים לנושא הספר, שהוא אמנם אוטוביוגרפי אבל השואה נוכחת בו כמעט בכל עמוד, אבל אני מתכוון שאהבתי את הספר, ואפילו קראתי בו שוב. פעם ראשונה עם ספר שואה. בדרך כלל ספרים כאלו אני שמח שנגמרים, בשום אופן אינני קורא אותם שוב.
הפעם לא היו לי לבטים. כשראיתי את ספרו החדש של קישקה ״פלאפל עם חריף״ מייד קניתי אותו. כשהמוכרת בחנות ציינה שהוא במבצע השני ב- 50% והציעה לי לחפש ספר נוסף, לא טרחתי. קניתי אותו כשלעצמו.
הספר הוא אוטוביוגרפיה של קישקה, שמתחילה בביקור הראשון שלו בישראל, כשהיה בן 15, ומסתיימת בסצנה עם הנכדים ממש לפני שנתיים-שלוש. האוטוביוגרפיה הזאת כמובן משלבת את האירועים הגדולים שקרו בארץ בזמן הזה – מלחמות, הסכמי שלום, רצח רבין, הפגנות – עם האירועים ה״קטנים״ היומיומיים של החיים בארץ. בהתחלה בכושר אבחנה של אדם שבא מתרבות אחרת, ורואה את המוזרויות המקומיות, ולבסוף של אדם ששומר אמנם על הקשרים והראיה הקוסמופוליטיים, אבל נטוע כל כולו בהוויה הישראלית. אדם שלמד כאן, התחתן כאן, ילדיו נולדו פה, גדלו פה, שירתו בצבא, וגם אדם שיש לו בני משפחה וידידים שקבורים כאן. החיים כולם.
למי שאינו מכיר את המדיום שנקרא עקב תאונה היסטורית ״קומיקס״, אבל שרוב רובו כלל אינו קומי, ובפרט את הסוגה הספרותית שנקראת באופן יותר נכון ״רומן גרפי״, ובמיוחד למי שאוהב היסטוריה ואוטוביוגרפיות – זהו ספר (כן, בהחלט, ספר ולא ״קומיקס״) מומלץ ביותר. כמובן, לכל מי שאוהב את ״האמנות התשיעית״ ובפרט את האמנות של קישקה, זה מובן מאליו.
ביקורת ב״הארץ״ על הספר שהתפרסמה וקראתי בדיוק כשסיימתי לכתוב את הביקורת שלמעלה.
לוי צירולניקוב, חבר יקום תרבות, ממליץ על
״במוחו של ביל״ (Inside Bill’s Brain) – סידרת נטפליקס חדשה
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים ממליצה על
הסרט ״חיים רגילים״
זהו סרט תיעודי של בני הזוג אפרת שלום דנון וגילי דנון, העוקב אחרי שתי נשים פליטות מאפריקה: הלן האריתראית המתגוררת בתל אביב, ופדומו הסומלית המתגוררת בברלין.
הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית-גרמנית, בתמיכת קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה, ובשיתוף קרן התרבות של סקסוניה. הסרט הופק בשיתוף עם המפיקה אסנת טרבלסי.
אפרת וגילי התוודעו לעולם הפליטים כשהתנדבו במרכז לנשים אריתראיות בדרום ת”א. שם הכירו את הלן – אישה צעירה, נשואה, אם לתינוקת, פעילה במרכז, שהפכה לימים למנהלת שלו. הקולנוענים התרשמו מאישיותה, עשו מחקר מעמיק, ודרכה הכירו את פדומו הסומלית, המתגוררת דרך קבע בגרמניה, ונמצאת בקשרי ידידות עם הלן מאז ביקורה בתל אביב.
שתי הנשים מרשימות בחכמתן, בפעילותן למען אוכלוסיות הפליטים, והן יפיפיות – כוכבות קולנוע של ממש. הן מצטלמות נהדר: דיבורן רהוט במגוון השפות, הן מרצות מול קהלים שונים, המסרים שלהן מנוסחים היטב. ברבות מהסצנות הנשים מצולמות בנסיעתן בתחבורה ציבורית. הבחירה הזאת מאוד מוצלחת: התנועה הולמת את אישיותן הדינמית של הפעילות החברתיות, את תנופת עשייתן, את הישגיהן.
מההשוואה שהסרט עורך בין יחסן של שתי המדינות לפליטים עולה, שאצל הישראלים יש יותר קבלה כלפי העובדים הזרים מאשר אצל הגרמנים, ובמיוחד הגזענים בערי השדה המרוחקות מברלין הנאורה. לעומת זאת, השלטון בגרמניה נותן יותר זכויות אזרחיות לפליטים, מאשר ממשלת ישראל, אשר מדיניותה מבישה ממש. הסרט עוקב אחרי טלטלת ההחלטות הממשלתיות הסותרות של 2018: כן גירוש / לא גירוש, עד שהאיומים של ביבי-דרעי נבלמו ע”י פסיקת בג”צ. התקופה האפלה הזאת, שנמשכה מספר חודשים בתחילת 2018, הגבירה את המיאוס של הלן ובעלה, שהיה שף במסעדת יוקרה, והם מחפשים ויזה למדינה אחרת.
הסרט, המצולם בצורה מרהיבה ע”י גילי דנון, מציג את החוזקות של הנשים המוכשרות הלן ופדומו, גורם לקהל הצופים לחבב ולהעריך אותן, ולקוות שהן תגשמנה את השאיפות האישיות והחברתיות שלהן.
בכורת הסרט “חיים רגילים” התקיימה בפסטיבל הקולנוע הבין לאומי בירושלים בקיץ 2019, ומאז הסרט יצא להקרנות בארץ. באוקטובר הוא יוקרן בסינמטק תל אביב בתאריכים 12, 14, 15, 19, 21, 22. בנוסף לכך ב- 28 לאוקטובר הסרט יוצג בסינמטק חולון ובמרכז ענבל בת”א.
תודה לחגית, אמנון ולוי על ההמלצות הבלתי שגרתיות המציגות לפנינו יקום אלטרנטיבי של תרבות, שאינה זוכה בד”כ לחשיפה ציבורית רחבה. תודה רבה ושבת שלום