יצחק בן מרדכי בסקירה על הספר ‘לרגל הנסיבות’ מאת רוית ראופמן

לרגל הנסיבות מאת רוית ראופמן חבל מודיעין: כנרת, זמורה – מוציאים לאור, [תשע”ט 2019].‫ 254 עמודים.

רוית ראופמן (ד”ר), ילידת קיבוץ גבעת חיים, מתגוררת בזיכרון יעקב, פסיכולוגית קלינית, חוקרת ספרות, מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה וסופרת. רומן חדש פרי עטה, בשם לרגל הנסיבות רואה אור בימים אלה בהוצאת כנרת זמורה ביתן. משחקי חברה, קובץ סיפורים פרי עטה ראה אור בשנת 2009 בהוצאת רימונים.

סיבוב פרסה חד שנוגה מחליטה לבצע, מרחיק אותה מבית הוריה בקיבוץ, ובה בעת גם מקרב אותה לשם, לזיכרונות, לסודות, לטראומות ואל שפת האם.

“‘מי יודעת איך אומרים באמא מוזיקת ג’אז?’ אמנון שאל, ונרקיס והדס בקושי החזיקו את הבטן מרוב צחוק כשענו: ‘מוזיקת גָז.’ ומי יודע איך אומרים באמא כלב? והתפוצצו מצחוק כשענו: ‘חתול!’ זה היה נכון. ‘איך אומרים באמא סיגריה?’ ופתאום ידעתי בעצמי את התשובה. ‘מקטרת,’ אמרתי די בשקט, אבל הם שמעו. בבת אחת הם השתתקו והסתכלו עלי. ואז התפוצצו שוב מצחוק. ככה גיליתי שאני יודעת עוד מילים בשפת האמא. ידעתי ‘הֵא לך’ (נכון, נוגי, זה נכון) וגם ‘מגיע לך’. וקיבוץ באמא זה ‘מחנה’, מלוכלכת זה ‘מלוכלכה’.”

נוגה נשאבת אל מערבולת של געגוע ואשמה שמסתחררת מן הילדות שלה, ואולי עוד מילדותה של אימהּ בפולין. לכאורה רגליה נטועות היטב בהווה — יש לה משפחה וקריירה — בכל זאת המערבולת מסחררת ומושכת אותה אל מצולה של סודות, צפנים, כאבים לא מדוברים ואשמה, הנוהמים בתוכה את נהמת הבדידות והתלישות: אHמא. 

לרגל הנסיבות מזמן לנו בירור נוקב של חוויות החבוּת, החמלה והחיפוש המתמיד אחר האמת
שהיא “כמו אש. צריך למצוא תמיד את המרחק הנכון. אי־אפשר ממש לגעת בה.” הוא מתחקה אחר המקום שבו הסתבכה השפה של נוגה עם זו של אמה ומפגיש אותנו עם השאלה, האם יש סיכוי לתיקון ולשחרור מהכבלים הכובלים אותנו מראשיתנו. 

לרגל הנסיבות מאת רוית ראופמן הוא ספר מדהים (וסליחה על הקלישאה), בעל עוצמה בלתי רגילה, שקשה להניח אותו מהיד. וקשה לשכוח אותו. במיוחד קשה לשכוח אחת מעלילותיו של הספר שעוסקת בילדה בתקופת השואה, ששורדת שנתיים בגומחה זעירה בקרקע, במזג אוויר מזרח-אירופי קפוא, כנגד כל הסיכויים. וקשה גם לשכוח את קורותיה של נערה צעירה, בימינו, שמתאבדת. נערה שהיתה אבודה בעולם הזה. ממעין אנטיתזה לילדה ששרדה. שעל כן, ההישרדות, ולעומתה חוסר היכולת לשרוד, הם המוטיב המוביל העוצמתי של הספר הזה.

כשאני מנסה לפענח ביתר דיוק את סוד העוצמה של הספר נראה לי שיש לכך שתי סיבות. אחת קשורה לתוכן והשנייה לסגנון הכתיבה. מבחינת  התוכן, יש בספר שלוש עלילות. שתיים מהן עוסקות, כאמור, בקו הקץ ובפריפריה הסמוכה לקו הקץ של שתי נשים שונות זו מזו (האחת היא אדווה שהתאבדה, והשנייה היא אותה ילדה ששרדה את השואה, ואחר כך בגרה ונעשתה אימא – עד שהלכה גם היא בדרך כל בשר). שתי העלילות עוסקות בעניינים של חיים ומוות. העלילה השלישית, עלילת האמצע, עוסקת בנגה, פסיכולוגית קלינית, בתה של האם השורדת וגם הפסיכולוגית של אדווה שהתאבדה. נגה משוטטת-מתרוצצת בין שתי העלילות הדרמטיות שלעיל, לפעמים חסרת אונים ולפעמים ממש לא, מנסה ככל יכולתה לקיים חיים נורמליים.

בכתיבה על קו הקץ אפשר בקלות ליפול למלכודות של פאתוס, מלודרמה, קיטש והדומים להם. בספר הזה המחברת לא נפלה לאף אחת מהן, בין היתר בזכות העלילה האמצעית שמשקפת כל הזמן (בכאב, באירוניה, בביקורת עצמית, לא פעם באין-אונים) את השתיים האחרות, ולא פחות מזה בזכות השפה והסגנון המקוריים והמפתיעים של הספר. כי מבחינת השפה, הפתעה בספר רודפת הפתעה. יש פה צירופי לשון שלא קראתי בשום ספר אחר, צירופי לשון שהם בעצם מטאפורות, כגון “שפת אם”  ככינוי לסגנון הדיבור של האם השורדת, ו”ראשן” ככינוי לעובר שנובט בבטנה של נוגה ההרה. גם אותם קשה לשכוח.

נוסף על כך, וזה לא פחות חשוב ממה שנכתב עד כה, הכתיבה בספר היא אינטליגנטית מאוד. כוונתי איננה לתת למחברת ציונים על הכתיבה אלא לומר שרמת הכתיבה של הספר גבוהה מאוד, לא רק מבחינת התוכן והסגנון אלא גם מכל מה שעוטף אותם, כגון ראיית האירועים באופן רפלקסיבי, וההתייחסות המורכבת הרב-ממדית לאירועים ולדמויות.

על השואה, על הישרדות בשואה (ובמקביל גם על התאבדות), ועל קו הקץ בכלל נכתבו מאות ואולי אלפי ספרים – ובכל זאת יש בספרה של רוית ראופמן משהו שאין בספרים האחרים, משהו שקשור לאינטליגנציה המשוקעת בספר והוא בא לידי ביטוי בעוצמת ההתמודדות הדרמטית עם הנושאים הכבדים הללו, משהו שקשור גם לייצוג האנושי הריאליסטי, המורכב, ובו בזמן גם לנגיעות הלא ריאליסטיות, ובכל זאת אמינות, בכל הנוגע להישרדות בבור בתנאי קיפאון, רעב וחוסר תנועה, וזאת כנגד כל הסיכויים ובעצם גם כנגד ההיגיון. נראה שהצירוף הזה של האפשרי והבלתי אפשרי תורם רבות לעוצמתו של הספר. שעל כן, לטעמי, לרגל הנסיבות עולה על הרבה ספרים, בהם גם ידועים, שנכתבו על הנושאים האלה.

צפו גם:

רוית ראופמן משוחחת עם עלמה כהן חרדי על הספר לרגל הנסיבות

דף הפייסבוק של רוית ראופמן

רוית ראופמן. תמונת יח”צ
הפוסט הקודםהמלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 16–17 אוגוסט 2019
הפוסט הבאעולם מלא בנטייתה של מילה אחת :על ‘ספר ההדים – שירים’
פרופסור יצחק בן-מרדכי
פְּרוֹפ' יִצְחָק בֶּן מָרְדְּכַי הָיָה רֹאשׁ הַמַּחְלָקָה לְסִפְרוּת עִבְרִית בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת בֶּן גּוּרְיוֹן – כַּיּוֹם פְּרוֹפֵסוֹר אֵמֵרִיטוּס בַּמַּחְלָקָה לְסִפְרוּת,  בֶּן מָרְדְּכַי הוּא סוֹפֵר, מַרְצֶה וְחוֹקֵר בֵּין הַיֶּתֶר קְשָׁרִים וְזִקּוֹת בֵּין הַסִּפְרוּת לַפוֹלְקְלוֹר וְלַמִּיתוֹס – בין היתר כתב את לָצוּד אִיגוּאָנוֹת, עניינים מִשְׁפַּחְתִּיִּים, ופרסם ספרי עיון, ביניהם עִיּוּנִים בִּיצִירָתוֹ שֶׁל מ.י. בֶּרְדִיצֶ'בְסְקִי, הַגֹּלֶם, לֵיְדִיס אֵנְד גֶ'נְטֶלְמֶן אֵנְד לֵיְדִיס: עִיּוּנִים בִּיצִירָתוֹ שֶׁל נִסִּים אַלּוֹנִי, אפלפלד, וסֵפֶר עָמוֹס עוֹז: מֶחְקָרִים בִּיצִירָתוֹ שֶׁל עָמוֹס עוֹז. דף פייסבוק : https://www.facebook.com/people/יצחק-בן-מרדכי/100002890117018

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

14 − 12 =