רשומה של תמי כץ לוריא על ערב בימתי מהפנט של ‘קבוצת תיאטרון רות קנר’ המבוסס מכתביו של ס. יזהר
יצירה בימתית מאת רות קנר על בסיס שלושה סיפורים מאת ס. יזהר
עם: שירלי גל, רונן בבלוקי, עדי מאירוביץ’, דניאל אדוורדסון, טלי קרק
ביצירה ‘אצל הים’ צוללת ‘קבוצת תיאטרון רות קנר’ אל נופי המילים המהפנטות של ס. יזהר בעבודה חדשה־מחודשת, שמפגישה לראשונה על במה אחת שלושה סיפורים על ים כנרת, הים התיכון וים המלח: “האחד הוא ים ואובך אינסופי עם נערה ונער, השני הוא ירוק כחול, והשלישי הוא אפור סוער ומלוח מאד”. היצירה היא מלאכת מחשבת החוקרת באמצעות תנועה, דימויים חזותיים, קול, צליל ומשחק את נבכי היצירה הפילוסופית, הפיוטית, המרהיבה, של יזהר.
צילום: שירז גרינבאום
קבוצת התיאטרון המוערכת של רות קנר חוקרת מזה שבע־עשרה שנים את סיפוריו המופלאים של ס. יזהר ואת האופן שבו הם נותנים ביטוי לעומקי ההוויה הישראלית, במרקמים לשוניים מדויקים, חדשניים ומפתיעים. עולם הכתיבה של יזהר הוא עולם עז, מכשף בעוצמותיו, רווי יופי, ופותח נקודות מבט חקרניות וביקורתיות על המקום שבו אנו חיים. העיבוד הבימתי של רות קנר מייצג את עולם המילים הזה בשפה תיאטרלית עשירה בתנועה, בדימויים חזותיים ובפעולות דיבור. רות קנר לא ממחיזה את הסיפור למחזה. היא לא מציגה את הסיפור או משתמשת הרבה בחפצים ובתפאורה. השחקנים אומרים, שרים, לפעמים כמו מתפללים את הטקסט כמו שהוא כתוב באמצעים מינימליים כמו: יריעת נייר על הרצפה, מספר חבלים, חלקי בובה, ארבע כריות, קוביות פלסטיק חצי שקופות ורכבת חשמלית קטנה אחת, סאונד ותאורה, המלים והפואטיקה הופכות לים, מדבר, ומסע בין חיים ומוות.
צילום: שירז גרינבאום
כשעלה האור על הבמה החשופה של סטודיו ורדה (של להקת בת שבע), לקח לי זמן רב כדי להיכנס לתוך היצירה המהפנטת של ס יזהר ורות קנר. עברתי מהלך נפשי דומה למתואר בסיפורים: תמיהה, התנגדות, ואז צלילה עמוקה, מהפנטת, פלאית, אוחזת קרביים, סוחפת וומשתלטת על כל החושים, בעיקר בזכות מילים ודרך ההצגה שלהן, לתוך מושג ה’זמן’, שהוא נושא חשוב ביצירה הזו, ובעיקר הרגעים שמרכיבים את הזמן.
הסיפור הראשון, ‘הליכה בים’, מציג נערה ונער מול חופי הכנרת. זהו סיפור אהבה ראשונה, מחמש נקודות מבט מתחלפות, בהן: הנערה והנער, כלב העובר בסביבה, ודמות המספר.
הסיפור השני, ‘שחייה בים’, מתאר מאבק של אדם במערבולות הים התיכון, ומעלה שאלות על הישרדות ועל גאולה.
צילום: שירז גרינבאום
הסיפור השלישי, ‘ריצה אצל הים’, מתאר ריצה ועצירה בנופי הפרא של ים המלח. קבוצת צעירים יוצאת אל מצדה לשיר מול הזריחה, וכשהמסע משתבש הם נקלעים להתמודדות מסחררת מול הרוח, הים והזמן. זו יצירה מוזיקלית לשחקנית, מפעילים, וקבצים דיגיטליים.
ראשית, הטקסט: מדהימה יכולת הדיוק של יזהר לתאר תחושות, רגעים וחלקיקי רגעים, ודקויות של רגשות, ולהכניס את הקורא/צופה למסע פילוסופי של מה הוא הרגע הזה: הרגע של לפני הנשיקה הראשונה, הרעד, התשוקה, הסקרנות. הרגע של לפני הרגע שאתה חווה משהו שעוד לא חווית, ושאתה יודע שהוא ישנה את חייך. או הרגע של לפני המוות, המתואר בסיפור הטביעה: מהו הרגע הזה שלפני הרגע שאתה לא קיים יותר. הקהל חש בהם יחד עם הדמויות, משקשק מפחד, ונושם לרווחה יחד איתם.
“מה עוד יש בשארית דעתו של מי שיודע שזהו זה,
רגע לפני שייכבה ולא יידע עוד דבר בעולם. ואיך זה יהיה?
זה רק חושך? או זה אור גדול? או רק ריק…,
ואין כלום ורק לבן וריק ולא כלום, מה כן?”
שנית, בימוי מחונן, פואטי, רגיש, מופנם ומדויק, שאינו נזקק לשום אמצעים פרט לאלה המינימליים והסמליים ביותר.
וכמו כן, ההצגה של הטקסט: צוות של שישה שחקנים מצוינים, נוכחים, קשובים, מתמסרים לטקסט, למוסיקליות, לתנועה. קטע יפהפה במיוחד הוא שימוש בחלקי בובה הנעים בחלל באמצעות השחקנים, המעבירים בעוצמתיות את תנועת גלי הים. האיברים המפורקים של הבובה הנעים בחלל, יחד עם הפירוק וההרכבה של השפה והטקסט מעוררים חוויה מעצימה. מצויינת במיוחד השחקנית טלי קרק, המציגה העיקרית של ‘שחייה בים’. טלי מצליחה לרגש ולטלטל קרביים, במשחק מאופק ומרגש, ישראלי יומיומי מאידך, אך חודר כמו סכין ללב, בדיוק כמו המשפט של יזהר “כי המרחק בין פלא ובין רגיל לא גדול כאן”.
כאמור, לסיפור הראשון לקח לי זמן להיכנס, אבל נכנסתי ועוד איך, לתוך העדינות, הדיוק, הזיכוך, תחושת הרגע. הסיפור השני, הסוער יותר, גם תנועתית, גם תיאטרלית וגם רגשית, הוא זה שתפס אותי בגרון, ויצאתי ממנו כמו אחרי סערת נפש גדולה, בתחושה של מי שניצלה בנס, יחד עם הדמות המספרת. לסיפור השלישי פחות התחברתי, גם בשל ריבוי המדיות: סאונד, הקרנות מילים וחלקי מלים, שחלק מזה לא היה בדיוק ברור, ומה שתפס אותי בו היתה שוב טלי קרק המופלאה, ובמיוחד בדמות המאבטח הגברתן.
בין כל סיפור, יש הפסקה עם כיבוד ושתייה, וזמן להתאוששות ועיבוד החוויה.
יצירה מופלאה, רוצו לראות.
צילום: שירז זגרינבאום
18, 19, 20 בדצמבר בשעה 20:00
מרכז סוזן דלל (אולם ורדה), רחוב יחיאלי 5, תל אביב
קראו עוד ב’יקום תרבות’:
ההצגה באמת מעוררת רטט.
אננ חושב שאין בה משהו שגומה כל כך להצגות רגילות של תאטרון.
גם באופן המשחק וגם באיך שהבמה נראית.
תודה