לא רציתי לבוא לטקס הזה אבל ראובן ביקש ואמר שאין לו ברירה ושאמא שלו מכריחה אותו. כשהוא הבין שאין סיכוי לשכנע אותי במסכנות שלו, הוא שלף את הקלף האחרון. הקלף היחידי בעצם. הקלף המנצח. “גם אביבה תהיה, גם לה אמא שלי עושה,” הוא אמר. ואני אמרתי: “אז מה?” וידעתי שאבוא.

עמדתי מרוחק מתחת לעץ האזדרכת ליד אביבה אבל לא הוצאתי מילה. אפילו לא שאלתי במרירות איפה החבר שלה. זה השחצן שהיה מרכיב אותה מאחור על הטוסטוס הצהוב שלו והיא היתה מחבקת אותו חזק ונצמדת אל גבו וככה הם היו דוהרים כאשר צחוקה המתגלגל מתמזג בטרטור האופניים עם מנוע העזר, שקראו להם טוסטוס, ושפלטו בגאווה עשן מפויח כאילו היו לפחות משאית.

אביבה עמדה זקופה ותמירה, יפה וחיננית. שיערה השחור פזור על כתפיה, ידיה משולבות על חזה. פניה השחומות כדבש קרנו וחיוך קטן היה משוך על שפתותיה. היא הייתה אדישה אלי ואני הייתי משוגע מאהבה. אם רק ההורים שלי היו מולידים אותי שנתיים קודם היא לא הייתה אומרת שאני ילד קטן בשבילה. פעם כשכעסתי על אבא שלי, שהוא כל כך מבוגר עד שהוא יכול להיות סבא שלי, הוא אמר שהכול בגלל המלחמה. כשאבא שלי אמר “מלחמה” ללא תוספת הוא התכוון למלחמת העולם השנייה ובעצם לשואה. אבל את המילה “שואה” הוא לא היה יכול להוציא מפיו. זה כאב מדי. ממש כמו שאמא שלי לא היתה יכולה להגיד “אושוויץ” והיתה אומרת “שם” כשהתכוונה למקום שבו היתה כלואה שנתיים מחייה. זו היתה תזכורת לכך שהוריי לא היו יכולים להעניק לי סבא וסבתא ודודים ובני דודים. לכל דבר יש להם תירוצים להורים האלו.

וכך בבוקרו של אותו ערב יום כיפור הסתכלתי על ראובן, שעמד ליד עץ הגויאבות הצהובות. הוא היה נפחד ועיניו התרוצצו בחוריהן מצד לצד כמו זנבו המתכשכש של כלב. גבוה מעליו הזדקרה דמותו הגדולה והמאיימת של השוחט, שהיה גם המוהל השכונתי, ולעת מצוא, גם הגבאי וגם חזן בית הכנסת. אמא של ראובן, אישה מלאה וכבדה בשמלה ארוכה רחבה ומטפחת ראש שהסתירה תלתלים מכסיפים, אחזה ברגליו הקשורות בחוט פשתן אפור של תרנגול שפרפר בכנפיו בניסיון נואש להימלט. בעיניו כבר ניכרו סימני הכניעה של מי שהשלים עם גורלו. השוחט סימן לה בראש והיא הגישה לו את התרנגול שכרבולתו האדומה נעה כמטוטלת ומדי פעם התחככה בקרקע החולית־צהבהבה.

פעם שמעתי רב אומר שבתלמוד כתוב שפסגת השאיפות של כל תרנגול היא להישחט לכפרות וכי אין מצווה גדולה מזו לבעל הכנף, חוץ אולי מזו שזוכה לה תרנגול הודו שנשחט לארוחת סדר פסח. נוצות בודדות עפו באוויר כאשר התרנגול כאילו נמלך בדעתו, נפנף בכנפיו וקרקר בקול בוכים כשהוא מנסה ללא הואיל להיחלץ מגורלו הבלתי נמנע. לא היה לו סיכוי. השוחט היה איש גדול ובריא בשר. את פניו עיטר זקן גדול ומאפיר. כיפה שחורה גדולה כיסתה את ראשו המגולח. הוא לבש חלוק קצבים מטונף בכתמי דם. מתחת לחלוק, שכמה מכפתוריו לא עמדו בעומס כרסו ונפרמו, השתרבבו אניצי טלית מאפירים מכביסות רבות והיטלטלו על מכנסיו השחורים והמקומטים. השוחט בחן בציפורנו את להבה המבהיק של הסכין החדה שאחז בידו האחת, ומשהחוד השביע את רצונו, החל מסובב את העוף מעל ראשו של ראובן, כאילו היה דוד המטיל קלע לראשו של גוליית. התרנגול, שכנראה החמיץ את שיעור התלמוד, לא היה מודע לכבוד שהוא זוכה לו. הוא פרפר, קרקר, נפנף בכנפיו וניסה להשתחרר מידיו החסונות של השוחט. הנוצות הלבנות שהתעופפו לכל עבר והקרקור התבוסתני של התרנגול כפוי הטובה התערבבו בבכי גובר והולך של ראובן שלא היה יכול לעצור את דמעותיו. ספרתי סיבוב אחד ועוד אחד ועוד אחד מעל ראשו של ראובן שהמשיך לייבב וכאילו לא הבין שהכול נעשה רק כדי לכפר על חטאיו המרובים ולהצילו ממיתה קשה, שהרי לא ייתכן ששכח את אותן הפעמים, הרבות מני ספור, שבהן שפך את זרעו לשווא, לבטלה ולפניי. אמא של ראובן כיסתה פניה בידיה ומלמלה תפילה קצרה. השוחט קרא בקול: “זו חֲלִיפָתך. זו תְּמוּרָתך. זו כַּפָּרָתִך. זֶה הַתַּרְנְגוֹל יֵלֵךְ לְמִיתָה ואתה תלך לחיים טובים וארוכים ולשלום.” אמא של ראובן קראה בקול נרגש “אמן ואמן”. והשוחט, בתנועה מהירה, העביר את הסכין החדה על צווארו של בעל הכנף והשליך אותו על הקרקע. זרנוק של דם חם ניתז על החלוק והשוחט נרתע מעט לאחור. התרנגול השחוט פרפר במעגלים כמו בלון שיצא ממנו האוויר. פסים אדומים של דם נצטיירו על החול שהפך להיות בוצי. התרנגול המשיך להתפלש בבוץ ונוצותיו הלבנות כוסו כתמים חומים. ראובן עמד כמשותק ובכה בקול גדול, מסרב להאמין שזה גורלו של התרנגול שאותו גידל כאפרוח ואשר היה פוסע בעקבותיו כאילו היה כלב אחרי אדונו. השוחט ניגב את הסכין המוכתמת בדם הטרי בשולי חלוקי וסימן שוב בראשו.

אמא של אביבה וראובן ניגשה לארגז ירקות שבו היה כפות תרנגול נוסף. היא הרימה אותו מרגליו כשראשו משתרבב מטה, הגישה אותו לשוחט וסימנה לאביבה לגשת. אביבה צעדה מהוססת לעבר כפרתה כאשר התרנגול הגוסס פרפר פרפור אחרון ופגע ברגלה. אביבה קפצה בבהלה אחורה. היא הביטה בגועל בכתם הדם על רגלה ורגע אחרי – התכופפה והקיאה. ריח חריף של קיא הציף את המקום הקדוש. אביבה הרימה את ראשה, ניגבה את פיה ואמרה בקול ניחר שלא מעניין אותה כלום, שהיא מעדיפה להיצלות בגיהינום אלף פעמים אבל היא לא עושה את זה. ולפני שאמה הספיקה להגיב, ברחה מהמקום. האמא הנבוכה צעקה לעברה שתחזור ושהיא כבר תראה מה אבא יעשה לה כשיחזור מהעבודה, אבל אביבה – אולי שמעה ואולי לא – לא סבה לאחור ונעלמה מאחורי הבלוקים של רחוב לח”י. האמא הנבוכה הסתכלה על התרנגול הנוסף שהביאה ועל פניה הייתה הבעה של “מה אני עושה עכשיו?”. השוחט, שרק לפני שבוע מהל את ניסים, הבן התשיעי של משפחת שרעבי שגרה מעלינו, הצביע לעברי ואמר לי: “בוא, זו מצווה גדולה, סגולה לניקוי עוונות.” הסתכלתי על ראובן שקינח את אפו הדולף מבכי בשרוול חולצתו. נזכרתי שוב בעוונות שלנו, שכדי לכפר עליהם נדרש לול שלם. אחרי זה חשבתי על ההורים שלי, שבילדותם, לפני כל יום כיפור, עברו את הטקס הזה. חשבתי על כל הסבים והסבתות והדודים והדודות שהיו יכולים להיות לי, ואשר, גם הם, העבירו כל שנה מעל ראשיהם תרנגולים לכפרות. זה אולי מחק את עוונותיהם אבל לא בדיוק עזר כאשר ההוא שם למעלה החליט לשלוח אותם להתנקות קצת יותר במקלחות בדרך למשרפות, עם או בלי כפרת עוונות. “לא תודה,” אמרתי והלכתי לחפש את אביבה, רק כדי למצוא אותה מתייפחת על חזהו של הטוסטסאי שלה, ולרחם על מר גורלי.

המראה הנוראי הזה של העוף שנשחט, העיניים המיוסרות שלו, התקווה שלרגע צצה בו כאשר הושלך לקרקע מבלי שיבין שפרץ הדם מגרונו יביא עליו את קיצו היו כה מבחילים, עד שנדרתי להיות צמחוני ולעולם לא לאכול יותר עוף בכל צורה שהיא. אני יכול להצהיר בוודאות שקיימתי את הנדר בדבקות. השכם בבוקר יום כיפורים הלכתי לבית הכנסת – למורת רוחם של הוריי שמזמן הפסיקו להאמין ב”כי רב חסדו”. נשארתי שם עד לערבו של היום. למחרת היום, בצוהריים, אמי הכינה מרק עוף עם פולקע, שאהבתי למצוץ עד לשד העצם. ריר נזל משפתיי אבל זכרתי את נדרי. נמלאתי חימה על אמי שאינה מכבדת את הנדר שנדרתי יומיים לפני כן. אבל אמי, שבאה מבית דתי, לא התרגשה ואמרה שתפילת כל נדרי, שמתחילה את צום יום כיפור, משחררת את כל היהודים מהנדרים שלהם בשנה שעברה.

“ואתה היית בבית הכנסת ושמעת את התפילה ואמרת אמן, אז אתה משוחרר מהנדר,” היא אמרה ועיניה הכחולות הביטו בי ובפולקע במבט משועשע.

“באמת?” שאלתי כשאני סופג את הריח המשכר של מרק העוף. אמי נשבעה בכל היקר לה, זה אני, כמובן, בנה יחידה, שהכול אמת. זה הספיק לי. הסתערתי בכף פעורה על מרק העוף הצח שבין אטריותיו צף לו פולקע לבנבן. גמרתי לאכול, ניגבתי את פני במפית והלכתי לפגוש את ראובן במקום הסודי שלנו. אמא שלי אפילו לא שמה לב שלקחתי איתי את המפית – ידעתי שאזדקק לה שוב, כמו שאומר הפסוק: תכלה שנה ועוונותיה – תחל שנה וחטאיה.

5 תגובות

    • אלכס יקירי, הסיפור הזה התרחש גם בשיכון שבו גרנו, כמו השכנים האחרים שכולם באו מהשואה. כמה מהם נשארו דתיים אחרי אושוויץ וואולי מתוך הרגל ומסורת והרצון להרגיש שייכים לאיזה משהו משם.
      אאנחנו היינו חילונים גמורים, אבל כילדה הלכתי פעם מתוך סקרנות למגרש ליד השיכון לשם היה מגיע השוחט בבגדי היהודים , ועם סכין היה שוחט את התרנגולת ומשליך אותה חפרפרת ומדממת על החול הצהוב.
      חזרתי הביתה ממררת בבכי ונרעשת, אמי ניסתה להסביר לי למה האיש עם הזקן שחט את התרנגולת , ועוד הוסיפה, מעניין מאיפה יש להם כסף לקנות תרנגולת, בטח לא מתלושי המזון שדב יוסף חילק באותה תקופה….
      היא אמרה עוד משהו על השוק השחור…ואני הפכתי לצמחונית.
      היום עליתי בדרגת החמלה ואני טבעונית….
      הסיפור שלך הוא חלק מתולדות הדור השני לאנשים שבאו מתוך האפר ובראו את עצמם מחדש .

  1. תיאור מדוייק של אחד המנהגים היותר יפים ונאורים של הדת היהודית – בניגוד לפגאנים המגוחכים, ימ”ש – שנטלתי בו חלק בילדותי בפיקוחה המסור של אמי. התמזל מזלי להיות נמוך קומה, כך שלא היה חשש שהשוחט יפגע בראשי עם התרנגולים (יהי זכרם ברוך).

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע + ten =