לפניכם סיפורו של בית ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, בית בעל סיפור מרתק ביותר: מונטפיורי 40 פינת קרל־נטר – בית מאיר משה מאיר 1932–1949
מאיר משה מאיר, איש עסקים בגדדי, נולד בבצרה שבעיראק בשנת 1877. אביו, משה מאיר, ואימו, רחל, שעל פי פולקלור המשפחה התקשו בגידול ילדיהם, מסרו את הרך הנולד לידי אחותה של האם, רחמה. רחמה גידלה את מאיר בילדותו ואילו הוא שמר עליה בבגרותו והיא חייתה בביתו עד יום מותה.
בהיותו יזם בנשמתו, עבר מאיר לבגדד בצעירותו ועימו דודתו רחמה. בבגדד עשה חיל והקים מפעל לסיגריות ולגפרורים, ענף שהיה נפוץ אצל יהודי בגדד על פי סיפוריהם של סופרים יוצאי בגדד כמו סמי מיכאל ואחרים. עד מהרה רכש בית מידות ברח' אבן הלאל בשכונת תחת־אל־תקיה, שכונה יהודית אמידה, שנכון להיום, על פי עיראקים ערבים יודעי דבר, התדרדרה והייתה לשכונה מוכת עוני. בביתו זה הוא חי עם אשתו מסעודה בת שרה ויוסף יחזקאל (1890–1966), ושם נולדו תשעת ילדיהם.
מאיר והבן משה שנסע לאנגליה ללמוד והשתקע בה. 1925
כאיש הנוסע לעסקיו, מאיר משה מאיר ראה את תנופת ההתיישבות בארץ־ישראל. למזלו ולמזל משפחתו היה בעל חזון, ועלה לארץ עם כל כבודתו שמונה־עשרה שנה לפני קום המדינה, לפני הפוגרום בבגדד (הפרהוד) של שנת 1941; הרבה לפני הריצה המבוהלת של 'מבצע עזרא ונחמיה' (1950–1951), כאשר למעלה מ־95% מיהודי עיראק עלו ארצה בחוסר כול לאחר שנאלצו לוותר על כל נכסיהם. מבצע עלייה זה היה בניהולו של שלמה הלל, השר לשעבר, קרוב־רחוק של המשפחה.
יהדות בגדד היא קרוב לוודאי היישוב היהודי העתיק ביותר בהיסטוריית העם היהודי בתפוצות; יישוב עם היסטוריה רציפה מאז גירוש בית ראשון. הם היו חלק מבגדד ובוניה. לעזוב לארץ־ישראל, על עונייה ועל מחלותיה, נחשב בין היהודים בתקופה ההיא למעשה משונה ומיותר – בגדד הייתה ביתם. וכך בשנת 1930, מכר מאיר משה מאיר את ביתו ואת עסקיו, שכר שיירת מוניות והושיב בהן את משפחתו הענפה שכללה גם את הדודה הישישה רחמה וגם שתי בנות נשואות עם בעליהן ותינוקותיהן. בנו הצעיר ביותר היה בן ארבע. בן אחד כבר היה בוגר ולמד רפואה בברמינגהם באנגליה. ששת ילדיו היותר צעירים למדו בבתי־ספר תל־אביביים: גימנסיה־הרצליה ואליאנס.
בתל־אביב עסק מאיר בבנקאות וכמו כן היו לו פרדסים בתל־נוף (אז הכפר הערבי עאקיר). למרות שהתגורר בתל־אביב, כמו רבים בתקופה ההיא הוא האמין שהכרך הגדול יקום באזור עקרון–גדרה, לא בחולות תל־אביב. אדמת הפרדסים, כ־200 דונם, הופקעה במשך השנים בידי המדינה לשימוש הבסיס הצבאי הידוע. בן המשפחה שהיה בעל הקרקע באותו זמן, דוד סמוחה, קיבל פיצוי מסוים (יש אומרים זעום) בגין ההפקעה. למרבה האירוניה, בהיותו חייל טרי במבדקי טיס, כותב שורות אלה אפילו לא ידע שהוא דורך על אדמות המשפחה.
מאיפה נלקח השם תל־נוף? ובכן, זה היה שמה של החברה בבעלותו של ראובן שינצויט, הנוכל שהורשע ברצח המהנדס יעקב צוואנגר ב־1937. שינצויט שיווק את קרקעותיו באזור על פי מצגות שוא בטענה שהוא בונה שם עיר בשם זה – שם קליט על משקל 'תל־אביב' – שכנראה הוא שיער שיזרז את השיווק. הרצח בוצע על גבול פרדסו של מאיר משה מאיר. הרבה נכתב בעיתונות הארץ־ישראלית ובעיתונות העולמית על "תעלומת הרצח בפרדס התפוזים", על רשתות ריגול, וכו'. אך להוציא את הקרבה הגיאוגרפית לפרדסו של מאיר, אין כל קשר בין פרשה זו לסיפורנו אנו או ולנפשות הפועלות בו.
הבא נניח לעסקיו של מאיר משה מאיר ונעבור לסיפורו של הבית ברח' מונטפיורי 40.
בת המשפחה עליזה (משמאל) וחברות על מרפסת הבית ברחוב מונטיפיורי
הבית נבנה בשנת 1928 עבור ראובן דוידזון על פי תכניות משנת 1927, שבהן ניתן רישיון לבניין שלושה חדרים, שתי מרפסות, ומטבח. הרישיון לבניה התיר גם הקמת מחסן עץ והוסיף: "לא להשתמש בצריף בשביל דירה, כי אם רק לצורכי בניין."
באותה תקופה הייתה כבר מודעות רבה במוסדות העירייה לצורך באכיפה של תוכניות עיר וכן לעודד בנייה שתעלה את קרנה של העיר. על פי סדרת הטלוויזיה של מודי בר־און 'תל-אביב יפו', את התנופה הזו הוביל האדריכל יהודה מגידוביץ', מהנדס העיר הראשון. את מדיניות הפיקוח העירונית שלו הוא ניסח במשפט האלמותי והכל-כך תל־אביבי: "קודם יבנו אחר כך נמדוד." את המדיניות הסלחנית הזו יישם מגידוביץ' בראש ובראשונה על עצמו, ובמקביל לכהונתו העירונית המשיך לתכנן גם לשוק הפרטי, כך אמר בר־און. מגידוביץ' היה ממוביליו של הסגנון האקלקטי, זה שנוצר בשילוב המגע האירופאי שהתושבים אהבו עם הסגנון שפגשו במזרח.
הבית במונטפיורי 40, שהופיע להרף עין בפרק ב' של תכניתו של מודי בר־און, הוא אחד מאותם בנייניי פינות הרחוב המרשימים. הבניין מיועד לשימור על פי החלטת עירית תל־אביב, ובתיק המידע שבארכיון העיריה נאמר שאחד הקריטריונים לשימורו היה "היותו חלק ממכלול יצירה של אדריכל בעל משקל המייצג תקופה וסגנון מסוימים", אך זהות האדריכל עצמו איננה ידועה.
זמן קצר לאחר עלייתו ארצה, רכש מאיר משה מאיר את הבית מידי דוידזון. הבית הורחב לצורכי המשפחה והיו בו 8 חדרים (כנראה שנבנתה אז קומה ב', אך מידע זה אינו בנמצא). ב־1942 נוסף מרתף לבניין.
מאיר משה מאיר נפטר צעיר במאי 1943, בגיל 66, ונקבר בחלקת עדת הבבלים בהר הזיתים. ביומו האחרון הוא זכה בתביעה משפטית כנגד השלטונות המנדטוריים על כך שגם הם (הרבה לפני מדינת ישראל) הפקיעו חלק מאדמות הפרדסים להקמת שדה תעופה צבאי RAF-Aqir – כשם הכפר הערבי. לאחר צאתו מבית המשפט, בלכתו ברחוב, וכנראה בסערת נפשו, הוא חטף דום לב. סופר ששני שוטרים התבוננו בו בעניין מפני שראו אדם הדור בחליפה ועניבה צועד במורד רחוב אלנבי, דבר שהיה יוצא דופן בזמנו, ואל מול עיניהם הוא קרס על ברכיו ונפל מת על המדרכה. כך דיווחו השוטרים.
בנות המשפחה סניורה ועליזה
לאחר פטירתו של מאיר בטרם עת, הבית נשאר תקופה מסוימת בידי המשפחה, רשום על שם בתו סביחה חיו. זה לא מפתיע שכן יוסף חיו, בעלה של סביחה, היה יד ימינו של מאיר בעסקים. המוטבים בצוואתו היו ארבעת הבנים הזכרים בלבד. ומה עם חמשת בנותיו? מה לעשות, ככה זה היה בהווי חיי היהודים בעיראק דאז.
עם קיום הצוואה נמכר הבית. התאריך איננו ברור, אבל כנראה זה היה ב־1949.
מבחינתו של כותב שורות אלה, נכדו של מאיר משה מאיר, בזה נגמר הסיפור. אבל תמיד מאתגר לראות מה עלה בגורלו של הבית היפה הזה שבו גדלה אימו, עליזה.
הבית נמכר והפך למשרדי 'נווה עובד בע"מ', חברה לשיכון פועלים במושבות. חברת נווה עובד התכוונה לערוך כמה שינויים מהותיים במבנה, שינויים שמעולם לא בוצעו למרות קבלת הרישיונות משום שהחברה החליטה להקים משרדים במיקום אחר.
ב־1969 עבר הבית לידי 'אמנון רוזנשטיין ושות' בע"מ' והושכר לחברת מוצרי עור ולאחר מכן לבנק. ב־1990 אמנון רוזנשטיין ושות' בע"מ נכנסו לקשיים והיו בהליכי פשיטת רגל.
הבית ברחוב מונטיפיורי 40 בתל אביב, החזית ועמודי הגדר שומרו כבעבר
הבית נמכר ועבר לבעלות השף ישראל אהרוני ואיש העסקים מודי בן־שך שפתחו את 'תפוח זהב', מסעדת גורמה צרפתית. ביקור במסעדה מתוך סקרנות הניב לכותב שורות אלה אכזבה, לא היה מה לראות ולא היה אפשר לדמיין מי מהילדים חי באיזה חדר. כל הקירות הפנימיים נהרסו כדי ליצור חללים גדולים ולתת למסעדה תחושת מרחב. עליזה, שעדיין הייתה עמנו בשנים ההן, סירבה בכל תוקף לבקר במסעדה.
ב־2003 עברה הבעלות לידי 'אברהם פרחי השקעות בע"מ' ונראה שהבית חזר לייעודו המקורי – דיור, והיו בו כמה דירות. ב־2012 קיבלו הבעלים היתר לבניית קומה נוספת. על פי ההיתר, בקומת הקרקע אמורה להיפתח מסעדה.
מאיר גרינפלד
2018
ראו עוד:
סיפורי ארץ ישראל – מצבות מדברות 1850–1950
הרצח בחולות תל־נוף, המולטי יקום של אלי אשד
פרשת הרצח בחולות תל־נוף, ויקיפדיה
'תל־אביב יפו', פרק 2 (ראו 19:58)
