Image result for ‫בוריס אקונין‬‎

בוריס אקונין

סקירה ביקורתית על יצירתו של גריגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, המוכר בשם העט שלו, בוריס אקונין, לרגל ביקורו בארץ וצאת ספרו האחרון על גיבורו פנדורין. את הסקירה כתב סופר הבלשים יורי מור, הכותב, גם הוא, בעיקר ברוסית

לאחרונה ביקר בארץ סופר הבלשים הרוסי המפורסם בוריס אקונין, שם העט של גריגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, והשתתף בפסטיבל ספרות בלשים (שבו השתתף גם אתר "יקום תרבות"). ביקורו נערך בד בבד עם פרסום קובץ סיפורים בלשיים שלו שתורגם לעברית, 'מחרוזת ירקן', המתאר את גיבורו הידוע, פנדורין, בעודו חוקר תעלומות ברוסיה בתקופה הצארית.

בו בזמן פרסם אקונין בחו"ל את מה שאמור להיות הספר האחרון בסדרה על גיבורו זה.

קטע מהמאמר 'ז'אנר ספרות הבלשים – כתב הגנה' שפורסם במקורו ברוסית ביולי 2015 בגיליון מספר 7 של כתב העת האינטרנטי הבינלאומי בשפה הרוסית '7 אומנויות', שמושבו באירופה:

"[…] לפני זמן מה בתשובה לשאלת חברי עניתי שבימים אלה אני כותב ספר בלשי תקופתי. על איזו בחורה יוצאת מן הכלל שחיה בימי ביניים בעיר סמרקנד (שבמרכז אסיה). זאת עיר הבירה של מדינה, ששלט בה אז טימור לנג. לבחורה יש יכולת בלתי רגילות לפתור תעלומות ופשעים. לפי העלילה נהרג בתאונה (או נרצח) אדריכל דגול אשר ניהל בניית ארמון בהוראת השליט. אהובהּ של הגיבורה שלי הוא אחד החשודים, והשוטרים תפסו וכלאו אותו. אם חפותו לא תוכח מיד – יזרקו אותו לכלוב האריות למוות אכזרי. והגיבורה שלי נאלצת לשנס מותניה ולפתוח בחקירה משלה.

חברי מיד הגיב: 'ברור, אתה הולך בעקבותיו של בוריס אקונין'.

Image result for Pelagia and the Red Rooster / Пелагия и красный петух (2003).

שמעתי רבות על אקונין שהוא סופר מוצלח, אך לא יצא לי לקרוא אף אחד מספריו. התעניינתי, וחברי השאיל לי את הרומן שלו 'פֵלַגִיה והתרנגול האדום' (הערת המערכת: ספר זה לא תורגם לעברית ואינו שייך לסדרת הבלשים הידועה של אקונין).

אכן מצאתי דמיון רב בין הרעיונות: הגיבורה אצל אקונין נזירה צעירה, לפי דבריו של המחבר מחוננת ביכולת לפתור פשעים, העלילה מתרחשת ברוסיה הפרובינציאלית בסוף המאה ה-19…

קראתי ותחילה נהניתי ואף שיבחתי את המחבר. אך גיליתי שכאשר התעמקתי בסיפור, אחזה אותי אכזבה.

Image result for ‫בוריס אקונין‬‎

קראתי בצייתנות את הכרך הראשון. את הכרך השני אפילו לא פתחתי – החזרתי את הספרים לחבר. הכול טוב, מרתק ומבדר – אבל הספר חסר את המרכיב העיקרי! מה היה חסר לי ברומן המפורסם של הסופר המפורסם?

לא היתה שם חקירה, לא פענחו בו פשע לפי פרטים קטנים המוסתרים מעיני איש מהשורה, לא היה רגע של גילוי האמת המדהים. אקונין מתאר את הגיבורה כ"אישיות חדת תפיסה" – אבל שוכח להראות את חוכמתה המיוחדת בספר. "פלגיה – בקיאה לגבי פיענוח הנסתר והכאילו מובן מעליו". אבל איך היא עושה זאת? באיזה שיטות? מה עוזר לה לפענח פשע? הרי כל מה שהיא עושה הוא לדחוף את אפה לכל מקום, להמצא בכל אירוע בלי שמגלים אותה. כל פעולותיה: היא מאזינה בסתר, עוקבת אחרי חשוד, הופכת באקראי להיות עדה לשיחה שלא מיועדת לאוזניים זרות, עדה מזדמנת לחיסול חשבונות, לאיומים, לקשירות קשר. באקראי!

ייתכן שזה מה שבדרך כלל קורה במציאות – אבל אנחנו לא משקפים את המציאות – אנחנו מחברים רומן בלשי! יש לז'אנר חוקים משלו.

המסקנה: אקונין פשוט לא יודע איך כותבים סיפורים בלשיים.

ספריו מלאים בדברים איומים: עצמות נשברות ברעש מפחיד, נהרות של דם נשפכים, יש בהם עושר של פרטים היסטוריים מעניינים (אמיתיים או בדיוניים – לא משנה). כל זה יכול לשמש תוספת טעימה, קישוט מוצלח לרומן בלשי – אך בהיעדר הקציצה – מה תועלת בפירה בצד?

החומרים שספריו בנויים עליהם – שִחזור מדויק פחות או יותר של תקופה עתיקה – יש להם זכות להתקיים, במיוחד מהסיבה שבשבעים שנות המשטר הסובייטי לא כתבו ספרים אמינים על התקופה הצארית שקדמה לו…

לו היו ספריו יחד עם זה בלשיים – הייתי סולח לאקונין על הרבה פספוסים אחרים.

Image result for Pelagia and the White Bulldog / Пелагия и белый бульдог [1

…מתוך רצון לגלות הגינות לא הסתפקתי בספר אחד של אקונין, ולכן חיפשתי ומצאתי במרשתת את ספרו 'פלגיה והבולדוג' (הערת מערכת: גם ספר זה לא תורגם לעברית), והתחלתי לקרוא. אך ברגע שהגעתי למהלך "המבריק" של הגיבורה שעזר לה לגלות מי הפושע – כיביתי את המחשב, והתחזקתי בדעתי שאקונין המהולל לא מחבר סיפורים בלשיים. הגיבורה שלו יוצאת לגינה כדי לגלות מי רוצח באכזריות את גורי הכלבים של בעלת האחוזה, מזהה ליד פגר הגור עקבות של נעלי אישה, שלפי מידתם מתאימים רק לאישה אחת – ופותרת את התעלומה. אני חושב שבשל ספר בלשי כזה היו תולים סופר עוד בימי הומרוס היווני […]"

את המאמר במלואו ברוסית אפשר לקרוא כאן:

http://7iskusstv.com/2015/Nomer7/Moor1.php

בוריס אקונין בוויקיפדיה

Related image

ספר של אקונין על נזירה בלשית ברוסית

סקירה ביקורתית על יצירתו של גריגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, המוכר בשם העת שלו, בוריס איקונין, לרגל ביקורו בארץ וצאת ספרו האחרון על גיבורו פנדורין. את הסקירה כתב סופר הבלשים יורי מור, הכותב, גם הוא, בעיקר ברוסית

10 תגובות

  1. אני מודה שבעוונותי לא קראתי את אקונין, היה מענין לקרוא תגובה של מי שכן קרא ובמיוחד מישהו שאוהב את הכתיבה שלו. חבל שיורי לא קרא את הסדרה שהקנתה לאקונין את פרסומו וגם תורגמה לעברית. אולי דווקא בסדרה הזאת פנדורין אכן בלש ״קלאסי״ שפותר תעלומות? מכיוון שלא קראתי, אני יכול רק לצטט את ויקיפדיה שם נכתב ״התעלומות הבלשיות, שהן שנונות ובנויות כהלכה״.
    עם זאת, לאחר שקראתי על הספר ״עזאזל״ אני חייב להודות שהרושם הוא יותר של ספר מתח-אקשן, ופחות של ספר בלשים. יש אלמנטים של בילוש ופתרון תעלומות, אבל נדמה שהספר מושפע הרבה יותר מסוגת סרטי האקשן נוסח ג׳יימס בונד, כולל נבל-על סופר-אינטליגנטי שנראה כלפי חוץ כאדם טוב ומיטיב. ליתר דיוק נבלת-על, כלומר אשה, וגם בזה יש חידוש שמתאים יותר לתקופתנו מאשר למאה ה-19. אפילו סיום הספר מזכיר לי את ג׳יימס בונד, ולצערי לא לטובה (הגיבור חייב להשאר בודד ללא אשה ומשפחה בלי שום הצדקה עלילתית אמיתית).
    https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%96%D7%90%D7%96%D7%9C_(%D7%A1%D7%A4%D7%A8)

    • אמנון היקר, תודה על הזמן שהקדשת לקריאת מאמרי ולתגובה.
      לא שמתי לפניי מטרה לבקר את יצירתו של אקונין מסיבה פשוטה ביותר: הספרים שלו הם לא כוס התה שלי, הז'אנר שבו הוא כותב – לא מדבר לליבי. על כן לא ראיתי מחויבות לקרוא את כל ספריו. עניין אותי רק פן אחד: מר אקונין, סופר מוכשר ללא ספק, בחר להגדיר את סוגת ספריו כבלשיים. כשהתחלתי לקרוא – הגעתי למסקנה שהם לא.
      לכאורה – מה אכפת לי מזה שמישהו בחר להגדיר את ספריו 'בלשיים' שעה שהם (לשיטתי) לא כאלה? כי אני כאן האינטרסנט. אני כותב ספרים בלשיים, ומזהה שהקוראים הרוסיים מעקמים את אפם ברגע ששומעים את צירוף המילים: 'ספר בלשי'. לדעתי – זה בגלל הסופרים שמוליכים את הקוראים שולל, מציעים להם ספרים מז'אנר אחר במסווה של ספר בלשי – כנראה מתוך חוסר ביטחון ביכולתם למשוך קוראים תחת הכותרת 'ספר הרפתקאות', 'ספר היסטורי' וכדומה.
      ואני במאמרי תובע את עלבונו של הז'אנר – גרידא.
      בברכה
      יורי מור

  2. מודה: את המאמר המלא של יורי מור-מורדוב במקור לא הצלחתי לקרוא עד הסוף – ארוך, דידקטי, משעמם, מייגע, מיותר בעיניי. את הקטע שתורגם ביקום תרבות כן קראתי ולא עורר בי רצון להתייחס לשיקוליו המלומדים מה ראוי לכנות ספר בלשים ומה לא. למי איכפת?!
    בספרו הראשון של אקונין (מסדרת פנדורין) נתקלתי לפני כעשרים שנה, במקרה, קראתי בנשימה אחת ומאז השתדלתי לא להפסיד אף אחד. בשבילי זאת הנאה צרופה, בלי הצדקות, ניתוחים וסיווגים.
    כנראה ניתן לתפוס אותו בחוסר עקביות, פערים בעלילה, חוסר דיוק בפרטים היסטוריים, שטחיות הדמויות ופשטנות בתיאור מצבים אנושיים, אבל עוד פים – למי איכפת?
    הדמויות צבעוניות, ריחניות, משעשעות, מעוררות אצל הקורא חיבה או סלידה או רחמים או סקרנות, או משהו אחר, אבל לא משאירות אותו אדיש. כך גם הנסיבות ההיסטוריות – אולי סכמטיות, חלקן מדומיינות, אבל לקורא חסר יומרות כמוני – מאירות עיניים ובהחלט גורמות לגעגועים נוסטלגיים. עלילות מתפתחות בקלות, במהירות עם תפניות חדות ובלתי צפויות. מתח, אימה ושעשוע – זה ליד זה.
    ועוד דבר – באותה קלות המחבר מגניב פה ושם רעיון חדשני, לא טריוויילי, מעניין ואף מעורר השראה.
    דוגמא אחת (נדמה לי מ״עזאזל״): אין אנשים בינוניים. לכל אחד יש כישרון, אבל הוא בתחום מסוים, ספציפי, שקשה לגלות אותו, ורוב האנשים לא מצליחים ולא מודעים לו במהלך חייהם. אחת הגיבורות של הסיפור מגלה דרך ״מדעית״ לגלות את הכשרונות המיוחדים האלה אצל ילדים ופותחת בית ספר שבו מגלים ומפתחים את הכשרונות שלהם…
    שוב מודה: לא קראתי את יצירותיו הסיפרותיים של מור-מורדוב ולא יכול להשוות את עצמתן ליצירותיו של חאקונין. אבל אם הוא מותח ביקורת מלומדת על אקונין אחרי שקרא מחצית מספר אחד בלבד שלו, למרות שנהנה ממנו על פי הודאתו, אז יש לי הרגשה, שלא חייבים למהר.

    • לוי היקר, תודה על קריאת מאמרי ועל תגובתך.
      אין בינינו חילוקי דעות – לא כתבתי שהסופר אקונין לא מרתק, לא מוכשר, לא מבדר. סגולותיו איתו – וציינתי זאת במיוחד במאמרי. וההצלחה שלו בקרב הקוראים מעידה על כך. אין צורך להגן עליו לפניי. המאמר שלי על הסוגה הבלשית מוקדשת אך ורק לנושא הסוגה הבלשית. היא לא אמורה לעניין אנשים שלא אכפת להם מהסוגה (כפי שהבנתי מתגובתך המאלפת). לו אקונין, סופר מהולל ללא ספק, היה בוחר בתור הגדרת הז'אנר לספרים המעולים שלו, למשל, כספרי לימוד לתלמידי כיתה ג', ומישהו היה טוען שהם לא יכולים לשמש כספרי לימוד לתלמידים האלה – גם אז הם היו נשארים מעולים – אך לא היו עונים להגדרת הז'אנר. אתה לא הצלחת לקרוא עד הסוף את מאמרי על הסוגה הבלשית – וזה טבעי, כמו שאני לא הייתי מצליח לקרוא אפילו מספר שורות של מאמר על, נגיד, תפוקת הנפט בוונצואלה או מקצוע של מיילדת. כל אחד בוחר נושאים שמדברים לליבו. אם שמת לב: המאמר שלי ברוסית פורסם באתר המוקדש למיומנות ספרותית.
      בברכה, ותמשיך ליהנות מספרות יפה – הסופרים זקוקים לקוראים מסורים.
      יורי מור

  3. אקונין לא מחדש – יש ז'אנר בשם 'ניאו-ויקטוריאני' כבר שנים בבריטניה בעיקר, וגם קצת בארה"ב ('רצח אופי' של קיילב קאר, ועוד רומנים היסטוריים דומים). זו למעשה הסוגה – רומן היסטורי, עם ניחוח בלשי.

    למי שרוצים בעיקר מאווירת התקופה, ולא דווקא שרלוק הולמס רוסי.

  4. אני שמחה שסוף סוף מישהו מסכים איתי, נחשפתי לספרים של אקונין, לתרגומים בעברית, רק לאחרונה לקראת טיול בעקבות הגבור של הסדרה פנדורין, וממש לא הבנתי ממה אנשים מתלהבים, הספרים (שקראתי) כתובים בצורה מאוד מרושלת, אכן יותרכמו גימס בונד. אין תחכום ובניה רגישה של העלילה, הנוכחות של הסופר(השויצר!) בהערות סוגריים רבות מפריעה. אין בניה של דמויות, כולן מאוד פלקטיות , במיוחד הנשים. סתם יפיפיות על או גבורות על, הגיבור הראשי לעזאזל, תעמיק אותו לפחות.
    אפילו הנסיון להעמיק ולעטראת הדמות הראשית בגמגום הוא גמלוני ופלקטי. כמו שאמרת, דברים פשוט קורים לבלש המזליסטו ואחרי כמה דפים אתה קולט את הראש של אקונין (שהוא טורח שוב להכניס את עצמו לספור , אקונין הוא
    נבל) ו יכול כבר לדעת מה יקרה בהמשך .
    אני לא ממש נהנית לקרוא ומרגישה מחויבת רק כדי להבין מה אנשים מוצאים בו

    • אתי, תודה על הקריאה והתגובה.
      אני מעדיף לחשוב שיצירותיו של ב. אקונין (אותן אני קורא בשפת המקור) הן לא כוס התה שלי. לפי הנוסחה: 'זה לא אתה, זה אני'. אני רק מייצג את האינטרסים של הסוגה הבלשית. במסגרת גילוי נאות מדגיש שבעצמי כותב בז'אנר זה. מעניין מה תגידי על הסיפורים שלי שאותם אני מעז לכנות 'בלשיים'…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

12 − 9 =