מאת משה מנשהוף

מאמר זה בא לטעון כי השאלה “אם הלא-מודע קיים?” איננה שאלה נכונה, אלא יש לשאול אם הכרחי להניח את קיומה כדי להסביר את מבנה ההכרה האנושית וגם לענות עליה. במאמר הזה מוצג ניסיון להגיע ליסוד הראשוני שהביא להנחה זו. לטענתי היסוד הראשוני שבו נוצר הצורך להניח את הלא-מודע היה בניסיון להתמודד עם השאלה: מדוע אדם זוכר תוכן מסוים זה ברגע זה ולא תכנים אחרים, או מדוע אדם חלם על תוכן זה ולא אחר. לדעתי ההתמודדות עם השאלה הזאת היא שהביאה את פרויד להניח את הלא-מודע. אולם, הטענה שמוצגת בהמשך המאמר היא שאין כל הכרח להניח זאת ואף מוצבת בו אלטרנטיבה. האלטרנטיבה הזאת מציגה עמדה שבאותה הנקודה הבסיסית איננה מניחה את הלא-מודע, ועם זאת מסבירה איך ניתן לענות לשאלה זו ללא הנחת הלא-מודע ואיך להמשיך ולהסביר את כל המבנה של ההכרה האנושית מבלי צורך בהנחה זו.

בין המושג “לא-מודע” למושג “עב”ם” ישנה הקבלה מעניינת. המושג עב”ם הוא ראשי תיבות של “עצם בלתי-מזוהה” (באנגלית – UFO, ראשי התיבות של unidentified flying object), אבל כמעט כל מי שמשתמש בו מזהה את העצם ה”בלתי מזוהה” כחללית ועליה חייזרים. אפילו אנשים שאינם מאמינים שיצורים מכוכבים אחרים, שמרוחקים מאיתנו אלפי או מיליוני שנות אור, מגיעים לכדור הארץ, משתמשים במושג עב”ם במובן של חללית של חייזרים. כך, למשל, בהתייחס לדיווחים על הופעת עב”מים באזור הסמוך לעיירה רוזוול שבניו מקסיקו, אומרים שלא ייתכן שבאמת נראו שם עב”מים.

באופן זה, הלא-מודע במשמעותו המילולית הוא מה שאינו בתודעה, כלומר, כל התכנים שבשכחה. אולם, רוב המשתמשים במושג לא-מודע, מבינים שמדובר בעולם פנימי נסתר מעין, אשר לו השפעות על מחשבותינו, על החלטותינו ועל מעשינו, ושירידה למעמקיו יכולה להעצים אותנו במשמעויות ובפרשנויות רבות. רבים מתייחסים ללא-מודע כאל מצע ראשוני של האדם, שהוא בבחינת ארץ פראית וקמאית ששולטת בהווייתו, מבלי שהוא מכיר בה ויכול להתגונן מפניה. ויש הסוברים שבטיפולים נפשיים ניתן לסייע למטופלים, באמצעות הצפת חלקים מארץ לא נודעת זו בתודעתו (במודע שלו).

כמו כן, כפי שהמשוחחים על עב”מים יכולים לדבר על חלליות וחייזרים בעלי אפיונים שונים ומגוונים, יש שבמקום המושג לא-מודע נוקטים מושגים אחרים, כמו תת-מודע, מעבר למודע או תת-הכרה, כדי למצוא ביטוי מדויק יותר לעולם נסתר זה שבצד עולם המודע, מעבר או מתחת לו, שמשפיע על החלטות האדם ועל מעשיו. אולם, גם מינוח זה אינו משנה את התמונה הכללית שבה מדברים על משהו, ומתווכחים על קיומו או על אי קיומו בכלל, ועל ביטוייו השונים בפרט, מבלי לדעת לעומק מה עומד ביסוד ההנחה של קיום זה.

כאן בכוונתי להראות כי המושג לא-מודע מקביל למושג עצם בלתי-מזוהה, ולא למושגי חלליות של חייזרים שהגיעו אלינו מכוכבים רחוקים. מי שמשתמש במונח לא-מודע כמקבילה של עב”ם, במובן של חללית של חייזרים, עליו לדעת כי כמו במקרה של עב”ם, יש להבין את ההשלכות של השימוש הזה במושג. כלומר, יש לעמוד על היסודות התיאורטיים של הנחת קיומו של הלא-מודע, ממש כפי שמי שמשתמש במושג עב”ם צריך לקחת בחשבון את מרחקי הכוכבים מהארץ. כמו כן, הוא צריך לקחת בחשבון את המהירות המקסימלית שבה ניתן להגיע ממרחקים אלה אלינו, וגם את האפשרות שאומדנים אלה של המרחקים והמהירויות הם רק בגדר הנחות שקבילות בקטגוריה החשיבתית-מדעית שלנו (ואולי ייתכן אחרת). לכן, יש להבין תחילה מה עומד בבסיס הצורך התיאורטי להניח את קיום הלא-מודע.

מדוע ברגע מסוים אדם נזכר דווקא בתוכן זה ולא אחר?

בכל רגע אדם נזכר בתוכן או בתכנים מסוימים, באופן מכוון או באסוציאציה חופשית. השאלה הבסיסית שיש לשאול היא מדוע הוא נזכר דווקא בהם, מתוך אינספור תכנים אחרים. כך למשל, ברגע מסוים, אדם נזכר באירוע של נפילת העוגה לפני שנתיים, ביום הולדתו, ולא באינספור תכנים אחרים, שהוא יכול לזכור בקלות, או אפילו בכאלה שהוא מתקשה לזכור.

שאלה דומה צריכה להישאל גם על חלומותיו של אדם. בחלומותיו מופיעים תכנים מסוימים, ונשאלת השאלה, מדוע הוא חולם דווקא את החלומות האלה ולא חלומות שבהם תכנים אחרים?

אלה הן שאלות יסוד שמנחות אותנו לנקוט עמדה על מבנה ההכרה האנושית, כדי לנסות להבין אותו. לשם כך, יש להגדיר תחילה מה מאפיין את התכנים שנמצאים ברגע מסוים בתודעת האדם, לעומת אלה שאינם בתודעה, אך ניתנים לזיכרון; וכנגד אלה – מה מאפיין את התכנים שהאדם מתקשה להיזכר בהם.

התודעה כפרוזדור מואר שבו עוברים חפצים לתוך המרחב של הלא-מודע

את עולם ההכרה נתאר באמצעות דימוי של אדם הנמצא בפרוזדור מואר שבפתחו של מחסן ענק. במקום שבו נמצא אדם זה ישנם כל מיני חפצים, והוא יכול לראותם עוברים בפרוזדור המואר, כמו על סרט נע. המחסן הענק מלא בכמות גדולה מאוד של חפצים שונים, שעברו דרך פרוזדור זה במשך חייו של האיש. במחסן הגדול שורר חושך מוחלט, ולכן אין לאדם יכולת לזהות דבר במחסן זה, אפילו אם ייכנס לשם (בהנחה שיוכל להיכנס).

הסוגיה שמונחת לפנינו היא מדוע ואיך נשלף אל תודעת האדם שהזכרנו דווקא התוכן של נפילת העוגה ביום הולדתו? גם אם נאמר שהיה משהו בתודעתו שרמז או הצביע על זיכרון זה, הקשר כלשהו שגרם לו לעלות, עדיין אנו נדרשים להסביר איך הצליח לזהות תוכן מסוים זה באולם שבו שורר חושך – עולם השכחה.

רק דבר בעל משמעות יכול להורות על דבר בעל משמעות

בעודם במחסן החשוך, התכנים אינם ניתנים לזיהוי, כלומר, הם אינם בעלי משמעות כי אינם בתודעה. רק בעת שהתוכן נמצא בתודעה יש לו משמעות בעבור האדם, ורק דבר שהוא בעל משמעות יכול להורות על דבר אחר כבעל משמעות. אין אפשרות שבצד אחד של משוואה זו, ואין זה משנה איזה צד, יהיה דבר חסר משמעות. למשל, לא ניתן להגיד שהמילה שולחן מצביעה על חפצים מסוימים מתוך שלל החפצים שבחשכה המוחלטת. אף שאפשר להניח שיש שולחנות במחסן החשוך שהמילה שולחן יכולה להורות עליהם, לא ניתן להדביק את התווית “שולחן” על החפצים שהם שולחנות או להוציאם מן המחסן, מפני ששורר שם חושך, ואי-אפשר להבחין בין השולחנות לבין החפצים האחרים שבמחסן.

אם כך, עולה השאלה: איך תכנים מסוימים נשלפים מתוך המחסן הגדול, בין אם במכוון ובין אם באסוציאציה חופשית? אם אכן חשוך במחסן לחלוטין, לא ניתן לראות את המצוי בו, ולכן, אם מתכוונים לשלוף ממנו תוכן מסוים, הוא אינו ניתן לזיהוי ולשליפה, אף לא באסוציאציה חופשית. זאת מפני שכדי לשלוף מהמחסן החשוך תוכן מסוים שקשור בקשר אסוציאטיבי לתוכן שבתודעה, יש צורך בזיהוי תוכן זה שבמחסן כדי לגלות קשר אסוציאטיבי בין השניים.

המניע הבסיסי להנחת הקיום של הלא-מודע

המצב שבו מניחים שבמחסן החשוך יש חפצים שלא ניתן לזהותם כשמתכוונים לשלוף מביניהם חפץ מסוים, נראה כמבוי סתום. יש הבוחרים להפוך את הקערה על פיה ולומר, שלא התודעה (או מה שבמודע) היא הגורם לשליפת תוכן מסוים מהמחסן החשוך, אלא שהחפצים שבמחסן הם בעלי אנרגיה עצמית, כמו צעצועים המונעים על ידי מנועים קטנים שפועלים באמצעות סוללות. צעצועים אלה שואפים (יש להם דחפים) לנוע בכיוון היציאה, אל הפרוזדור המואר, והם אף מתוכנתים לעשות כך. אלה שקרובים לפתח יכולים לצאת בקלות, ואלה שנדחקו למדורים הפנימיים יותר מצליחים בקושי לצאת, ואם הם יוצאים, הם עושים זאת בעיקר בדרך של הידמות לצעצועים שקרובים לפתח ויכולים לצאת.

כלומר, מאחר שתודעת האדם אינה יכולה לגלות מה נמצא במחסן החשוך, היא גם אינה יכולה לברר לאיזה חפץ (תוכן) שבמחסן מתקשר התוכן שבה. אין אפשרות שבהקשר של המצוי בתודעה יישלף תוכן מסוים מהשכחה, שהיא החשכה התודעתית. אחת האפשרויות לצאת ממבוי סתום זה היא להניח, כי כמו לצעצועים שתוארו, גם לתכנים שבמחסן החשוך יש יכולת עצמית לצאת לאור התודעה, וזהו היסוד העיקרי להנחת קיום הלא-מודע – לתכניו אנרגיה משלהם. על בסיס הנחה זו ניתן להסביר מדוע הדברים שלא רצינו ולא התכוונו להיזכר בהם, בכל זאת הגיעו לתודעה, אולם, נתקשה להסביר איך אדם זוכר במתכוון תוכן מסוים. כדי להסביר זאת, יש להניח שקיים משהו שיכול לזהות את התכנים שבלא-מודע. אם כך, עבור אלה המניחים כי התכנים נדחפים מהלא-מודע אל המודע, אין מנוס מלהניח שקיימת תת-הכרה, שהיא מעין תודעה שסמויה מהתודעה הגלויה, ובה מתנהלים התכנים שבחשכה. במעטה של תת-הכרה זו כוחות שונים מניעים את התכנים, מקשרים ביניהם, ודוחפים אותם לתודעה. יתר על כן, גם אם התכנים אינם מצליחים להגיע לתודעה, הם יכולים להשפיע על מחשבותיו, החלטותיו ומעשיו של האדם.

אפשרות אחרת היא לומר כי אין הכרח שהתמונה הזאת, של התודעה כפרוזדור מואר שבכניסה למחסן חשוך, מציגה נכונה את ההכרה האנושית הכוללת. אפשר שהלא-מודע נכלל גם הוא בתודעה, אם כי בצורה שונה – התודעה חולשת על כל טווח הידע של האדם, ובטווח זה – רק מה שמואר הוא במודע, ומה שאינו מואר הוא בלא-מודע. כלומר, הכול נמצא במחסן החשוך, ויש שם מחסנאי עם פנס ומה שבאור הפנס הוא מודע.

אין הבדל מהותי בין דימוי זה לדימוי של הפרוזדור שהובא לעיל, מפני שגם כאן יש להסביר איך התכנים מהשכחה מגיעים לאור הפנס. האם המחסנאי (שהוא משל לתודעה, שהיא מזהה ונותנת המשמעות) קובע מה יואר באור הפנס, או שהתכנים נדחפים אל אור הפנס. כך, גם אם מניחים שהתודעה היא כל עולם ההכרה של האדם, והיא מכילה גם את התכנים שבשכחה, עדיין אין שינוי בתמונה הכללית, שלפיה, לְמה שבחשכה אין משמעות, והוא אינו ניתן לזיהוי. זאת, מפני שעצם העובדה שתכנים מצויים בשכחה מקבילה למצבם של החפצים שבחושך. דהיינו, התמונה משתנה בכך שהתודעה, במקום שתהיה הפרוזדור המואר שמוצב בכניסה למחסן החשוך, תהיה רק אזור קטן מואר במחסן, וכל השאר יהיה חשוך. לכן, ההתייחסות אל הלא-מודע לא תשתנה, ועדיין לא תהיה תשובה לשאלה, איך אדם זוכר במתכוון תכנים הקשורים בנושא מסוים.

יש שיאמרו כי קיים זיהוי מסוים של התכנים שבחשכה. כלומר, אמנם מה שמואר באור הפנס הוא מודע, ומה שאינו מואר באור זה הוא לא-מודע, אולם ניתן להבחין במה שאינו מואר בפנס במשקפת אינפרה-אדום, המסייעת לראיית חפצים שבחשכה לפי החום שהם פולטים, וכך לזהות אותם ולהבחין בין תכנים. על פי תיאור זה הנחת הלא-מודע מביאה להנחה נוספת, שישנו עוד מחסנאי שמסתובב בשטח המחסן, ולו משקפת אינפרה-אדום. אולם, אם נשארים עם אותו מחסנאי, אזי בעצם ויתרנו על ההסבר שלפיו, התכנים נדחפים מהלא-מודע אל המודע, ולא נשלפים. תיאור זה בעצם פותר את הבעיה, ומייתר את ההנחה כי התכנים נדחפים מהלא-מודע אל המודע, מפני שלפי ההסבר כאן, אפשר לשלוף אותם על ידי זיהוים. זאת, כפי שבדף אינטרנט שנפתח ניתן לזהות במידה מסוימת, לפי הקישורים שבו, מה יש בדפים אחרים, כיוון שהקישורים מרמזים איזה דף ייפתח ומה יהיו תכניו. עם זאת, לא ניתן לזהות את כל התכנים שבדף האחר, כל עוד לא נפתח את הקישור אליו.

האם ללא-מודע השפעה על החלטות ועל מעשים של האדם?

אפשר להסכים, כי בין שמניחים את קיום המערכת הלא-מודעת ובין שאין מניחים אותו, המודע הוא כל שבתודעתנו ברגע זה שבהווה, והוא חלק קטן ביותר מכלל התכנים של עולם ההכרה שהאדם יכול להיזכר בהם, מתוך המחסן החשוך. חלק קטן ביותר, מפני שברור כי כמות המידע שבשכחה גדולה עשרת מונים מזו שמופיעה בתודעה. אולם, אין לראות בתמונה המצטיירת כאן הוכחה לכך, שלתכנים הלא-מודעים יש השפעה על מחשבותינו, החלטותינו ומעשינו, והניסיון לטעון כי קיימת השפעה כזאת הוא מרחיק לכת. כלומר, אין די בקביעה שהתוכן שבתודעה הוא רק קצה הקרחון של כל עולם התכנים של האדם, כדי להניח שהתכנים שבלא-מודע משפיעים על החלטותיו ועל מה שבתודעתו.

לפי טענה אחרת, גם מבלי שתכנים אלה (הלא-מודעים) יגיעו לתודעה, יש להם השפעה על מחשבותינו, על החלטותינו ועל מעשינו. המחזיקים בטענה זו יכולים להצביע על כך שכל החלטות האדם וכל תפיסותיו קשורים בדרך מסוימת לידע העבר שלנו, שחלקו הגדול הוא לא-מודע, דהיינו, נמצא בשכחה תודעתית. כפי שגם בדוגמה פשוטה של אדם שרואה שולחן, הוא מושפע מידע העבר שלו מבלי שהתכנים הקשורים בראייה זו ישנם בתודעתו. בדוגמה אחרת – אדם שמחליט לא לצאת למאבק נגד המנהל שלו שמתעמר בו, מושפע ממה שהוא עבר בחייו, גם אם התכנים הרלוונטיים לא היו בתודעתו ברגע ההחלטה.

ההשפעה של תכנים שונים, מודעים או לא-מודעים, על המחשבות, ההחלטות והמעשים של האדם ניכרת כהנחות מקדימות, מודעות ובלתי-מודעות לאדם. על בסיס הנחות אלה הוא מגיע לתפיסותיו אך אין משמעות הדבר כי לתכנים לא-מודעים, בהיותם מחוץ לתודעה, יש יכולת להשפיע על מה שבתודעה. השפעה כזאת יכולה להיות מוסברת רק באופן שבו יחידות המשמעות שבמודע נושאות רבדי מידע (בדומה לקישורים שבדפי האינטרנט). רבדי מידע אלה, ייתכן שהם מזוהים רק ברמזים ואף ייתכן שכאשר פותחים אותם, הם הופכים למודע, אך בשל היותם בשולי התודעה ובשל העדר יחידות משמעות נוספות סביב הנושא שלהם, הם נשכחים מיד. כך מתאפשר להסביר איך להנחות מובלעות שאדם אינו מודע אליהן, או שאיננו יכול להצביע עליהן, יש השפעה עקיפה על תפיסתו.

כמו כן, יש המבססים את טענתם על השפעת הלא-מודע בנימוק, כי התכנים הלא-מודעים עולים לתודעה באופן עצמאי, ועצם האפשרות הזאת היא שיכולה להסביר את ההשפעה שיש לתכנים הלא-מודעים על מחשבותינו, על החלטותינו ועל ההתנהגות שלנו, מבלי שאנו מודעים לכך. לראיה – התכנים שהדחקנו כי לא “רצינו” לזכרם, בכל זאת עולים בתודעתנו, ואף מצליחים להתגנב לחלומותינו.

דוגמה בולטת לטענה המבוססת על השפעת הלא-מודע על מה שבתודעה, מבלי שהאדם התכוון לכך ומבלי שהיה מודע לתכנים אלה, היא פליטת הפה. פליטות הפה הן אמירות שנאמרות שלא במתכוון, במיוחד אלו שיש בהן רמזים מיניים מסוימים. פליטות הפה יכולות להעיד שהתכנים הלא-מודעים נדחפים אל המודע מבלי שהאדם התכוון לכך או רצה בכך, ושישנה השפעה של התכנים הלא-מודעים, המוּנָעים על ידי אנרגיות עצמיות, על תכני התודעה.

אולם, גם את התופעה הזאת ניתן להסביר ללא צורך בהנחת קיום הדחפים שיש לתכנים לא-מודעים, כלומר, בלי הנחת הקיום של המערכת הלא-מודעת. בכל רגע של חשיבה, חוויה או זיכרון, נשלפים אל המודע תכנים שונים בהקשרים מגוונים לתכנים שבמודע; חלקם מתאימים למפת הנתונים שמתגלה לאדם באותו רגע, וחלקם אינם מתאימים, אך ברוב המקרים הם מתאימים חלקית, ואנו משפרים את התאמתם. אחת האפשרויות להסביר את פליטות הפה היא שהן חלק מהתכנים שאינם תואמים את מצב העניינים שבו מצוי האדם באותו רגע. כלומר, הן תכנים שנשלפים, ואינם תואמים את הנושא שבזרם התודעה שלנו באותו זמן.

ניתן גם להסביר, שפליטות הפה הן תכנים שמתאימים את המציאות הפרושה לפני האדם, לגירויים השונים שמעבירים אליו מידע על אודות מציאות זו. עם זאת, הם אינם תואמים את כוונת האדם בשיחתו או בחשיבתו, כלומר, אינם משתייכים לזרם המרכזי של תודעת האדם. אלה הם תכנים שבשולי זרם התודעה, אשר מתוך קישורים אסוציאטיביים מִתעבּים ותופסים מקום בזרם התודעה, ובכך מצליחים להופיע, דהיינו, לתפוס מקום מרכזי בזרם התודעה – בהתפרצויות רגעיות.

לכן, מציאות פליטות פה אלה אינה יכולה להוכיח טענה כלשהי בנוגע לקיום הלא-מודע, או להשפעת הלא-מודע על המודע. היא אינה מוכיחה שתכנים עולים לתודעה ללא שליטתה מפני שהיו בעלי אנרגיה עצמית משלהם. תכנים שונים יכולים להישלף לתודעה בהקשר למה שבמודע, גם מבלי שאדם התכוון לכך. כשאדם מרוכז בנושא מסוים, נושא זה הוא במרכז זרם תודעתו, ויש מעין כוח מכוון שמנווט את שליפת התכנים הקשורים לאותו נושא. הניווט הזה נעשה ב”ים” האפשרויות של קישורים אסוציאטיביים. אולם, אפשר שתוך כדי ניווט זה, יישלפו גם תכנים אחרים, שלא במתכוון, ומבלי שהם תואמים את הנושא המרכזי של זרם התודעה של האדם באותו רגע.

ההכוונה של שליפת תכנים הקשורים לנושא מסוים לוקה בחסר בדמיון חופשי ונעדרת בחלומות. במצבים אלה התכנים נשלפים באסוציאציה חופשית – כאילו הסירה שטה בים האפשרויות של הקשרים אסוציאטיביים, מבלי שיש מי שמכוון אותה לכיוון מסוים. כלומר, גם את החלומות אפשר להסביר על פי הנחת היסוד, שהתכנים מן הלא-מודע (מהשכחה או מעולם ידע העבר) נשלפים אל המודע בהקשר לתכנים שבו. לכן, גם בהסבר של חלומות, אין הכרח להניח שהתכנים הלא-מודעים נדחפים בדרך לא דרך, ובתחפושות לתכנים לא- מודחקים הם מצליחים לעבור את המחסומים המצנזרים.

האם הלא-מודע קיים?

מה משמעות קיומו או אי-קיומו?

השאלה “האם הלא-מודע קיים?” דומה לשאלה “האם עב”מים קיימים?” התשובה לשאלה השנייה היא שאכן, ייתכן שקיימים עצמים שאדם זה או אחר אינו מזהה, וייתכן שאפילו בעזרת הידע האנושי הקיים היום לא ניתן לזהותם ולהסביר מה הם. אבל תשובה זו אינה מכריעה בעניין שאלת קיומם או אי-קיומם של עב”מים, במובן של חלליות של חייזרים שמגיעות לכדור הארץ כדי לבקר אותנו או לשם מטרות אחרות.

מכאן, שגם השאלה, האם הלא-מודע קיים, אינה רלוונטית. שאלה זו חסרת משמעות, כי כשמדובר בלא-מודע, אין הכוונה למשהו שהתגלה, אלא למשהו שהומצא כדי לענות על צורך מסוים – כך מניחים כשמנסים להסביר את התופעות והתהליכים ההכרתיים של האדם. ואם כן, יש לשאול: האם הכרחי להניח את קיום הלא-מודע על כל גילויו, כדי להסביר את המתרחש בהכרה האנושית?

כפי שיש המניחים שהעב”מים קיימים, וכהוכחה לכך הם מביאים עדויות רבות ושונות, כך גם מובאות עדויות לקיומו של הלא-מודע. אולם, עדויות אלו אינן אלא סברות והשערות שמקורן באמונה בקיומו. העדויות המובאות כהוכחה לקיום הלא-מודע מקורן בעיקר בשנים רבות של אנאליזות וטיפולים פסיכולוגיים שונים, אשר מבוססים על הנחת קיום הלא-מודע. המטפלים מצביעים על הטיפולים הנפשיים הרבים, שבהם לטענתם, הצליחו לסייע למטופלים באמצעות הצפת התודעה בתכנים מהלא-מודע.

מבין המאמינים בקיום העב”מים, ישנם המניחים שעב”מים ובהם חייזרים מגיעים תכופות לכדור הארץ, חוטפים בני אדם וחיות שונות, ועורכים עליהם ניסויים בחלליות שלהם. אלה מביאים עדויות של אנשים שטוענים שנחטפו, ואפילו נותרו בגופם סימנים מוזרים שלדבריהם אינם יכולים להיות אלא תוצאה של ניסויי חייזרים. לצדם, ישנם הטוענים שהם מתַקשרים עם חייזרים, שייתכן שהם בכלל חסרי גוף פיזי. הם עומדים על דעתם, שביכולתם לתקשר עם החייזרים ולקבל מהם מסרים שמסייעים בריפוי מחלות ובגילוי עתידות. לפי המחזיקים באמונה זו, המסרים שמתקבלים מהחייזרים נועדו בעיקר להביא תועלת לאנושות, ויש מקרים שבהם עצות  החייזרים אפילו הצילו חיים. המאמינים בחייזרים רואים בקיומם עובדה, הואיל ולפי סברתם, בידיהם הוכחות לקיום זה. אולם, יש להבחין בינם לבין  אלה ששוקלים את האפשרות שחייזרים קיימים, אבל לדעתם, אין שום עדות שאכן היו כאן. כן, יש להבחין בין המאמינים בעב”מים, לבין אלה שמשגיחים בתמונות של עצמים שעפים בשמיים, ואומרים שהם עדויות לעב”מים.

באור האמונה, השערות נצבעות בצבע של אמת, והנחות נראות כעובדות מוצקות. ואולם, לאמתו של דבר, אין די באמונה כדי להוכיח, למשל, שתמונות שנחשבות לצילומי עב”מים אכן מראות חלליות שהגיעו לכדור הארץ, והן נושאות חייזרים תבוניים. כך גם בנוגע ללא-מודע – אין האמונה בקיומו יכולה להיחשב כהוכחה לקיום זה. כמו כן, האמונה בקיום הלא-מודע היא שצובעת את העדויות על קיומו באור של אמת מוצקה. גם אם יש עדויות שהנחת קיומו יכולה לסייע פסיכולוגית לאנשים מסוימים, אין בעדויות אלה משום הצדקה להנחה זו. יש להבחין בין הטענה כי יש תכנים לא-מודעים בשכחה, לבין הטענה כי לתכנים לא-מודעים אלה השפעות שונות על האדם.

קיימות תפיסות שונות בנוגע ללא-מודע, אולם לכולן משותף העיקרון שהתכנים הלא-מודעים אינם “כבויים”, אלא גם בהיותם לא-מודעים הם משפיעים על מחשבותינו, על החלטותינו ועל מעשינו. כל אחד מבעלי תפיסות אלה מביא עדויות כדי לבסס את דעתו. אולם, אם אין הדיון פילוסופי בלבד, הוא מתנהל ברוב המקרים בתחום המדעי, או נכון יותר לומר, הפסיאודו -מדעי, ושם מדובר בפרדיגמות. בדיונים פסיאודו-מדעיים אלה, למעשה, מתייחסים ללא-מודע כישות שהתגלתה ואכן קיימת, והיא אינה רק בגדר הנחה שמטרתה להסביר תופעה מנטאלית או פסיכולוגית. ההתייחסות ללא-מודע כהנחה שמסייעת בהסבר תופעות כאלה, נעשית גם תוך התעלמות מהמצב הכללי של הידע בנושא – איננו יודעים דבר על תהליכים הכרתיים הקשורים לתודעה, וכל שניתן לדבר עליו מבוסס על השערות בלבד.

יוצא אפוא, שעצם השאלה על קיום הלא-מודע אינה נכונה; במקומה יש לשאול: אילו אילוצים הביאו להנחת קיומו. במסגרת זו, יש לבחון את מידת הנחיצות בהנחה זו – עד כמה היא מסבירה מכלול תופעות ולא רק חלק מהן, ואיזה מחיר היא גובה. באופן זה יתבררו היתרונות והחסרונות שבהנחה זו.

מהו מחיר ההנחה שלתכנים שבשכחה יש דחף עצמי להגיע אל התודעה?

כדי להסביר את התופעות שמתרחשות במצבים מסוימים, כמו תכנים לא-מודעים שעולים לתודעה, וכתוצאה מכך, קיום פליטות הפה (בעיקר אלה שבהן יש רמזים מיניים), מניחים רבים מהעוסקים בבריאות הנפש, שלתכנים הלא-מודעים יש אנרגיה עצמית, או שכוחות שונים, כמו הדחף לסיפוק עצמי,[1] מניעים תכנים אלה, ודוחקים אותם אל התודעה. יש לשים לב שפליטות פה משמשות כעדויות המוכיחות את הקיום של הלא-מודע, כאשר עצם ההנחה של הלא-מודע מתבסס על מקרים אלה. במילים אחרות – ההסבר של פליטות הפה מתבסס על הטענה שיש לא-מודע, והוא מובא כדי לבסס את אותה טענה עצמה, שהלא-מודע קיים.

גם אם מתעלמים מבעיית המעגליות הזאת, ההנחה של קיום הלא-מודע מקשה על הסברם של תהליכים תפיסתיים רגילים, כמו ראיית שולחן או הזיכרון של השולחן שראה אדם ביום האתמול. זאת, מפני שאם לתכנים שבשכחה, התכנים הלא-מודעים, יש דחף משלהם, ודחף זה הוא שמניע אותם אל התודעה, איך ניתן להסביר שהם אינם מציפים את תודעת האדם עם הגיעם אליה, אלא הם עולים עקב נסיבות כלשהן? כדי לענות לשאלה זו, יש צורך להניח, שקיימת חלוקה של הלא-מודע לאזורים של תת-מודע וסמוך-למודע, וכן, שישנם מעברים ביניהם ובהם שומרי סף שמצנזרים את התכנים הלא-רצויים, מונעים מהם להגיע לתודעה, ומאפשרים הגעה אל התודעה רק לתכנים שהם רוצים שיגיעו אליה. כך למשל, כשמוסבר, שכשאדם רואה שולחן, שומרי הסף מאפשרים לתוכן של ראיית שולחן להגיע אל התודעה. זאת, במקום ההסבר שלפיו גירוי אופטי מסוים גורם לשליפת מידע על ראיית שולחן, או שאדם זוכר בהקשר מסוים את השולחן שראה בחנות ביום האתמול.

אם מניחים שהלא-מודע קיים, הרי שהתרחשות פליטת פה משמעה כשל מערכתי, שכן, שומרי הסף נכשלו במילוי תפקידם. אמנם ניתן להניח כי כשלים מערכתיים כאלה הם הוכחה לקיום המערכת, אולם הנחה כזו על בסיס הצבעה על כשלים בלבד אינה תקפה. זאת, כאשר אפשר לתת הסבר בעבור המצבים שבהם התכנים השונים היו מגיעים לתודעה עקב הדחפים, וכנגד רצון האדם להדחיק אותם ולמנוע את הגיעם לשם.

המחיר שנשלם הוא שאמנם נתפוס את הדוגמאות של פליטות פה ושל חלומות, שניתן לכנותם חריגים ולהסבירן באופן סביר, אך תוך כדי כך נאבד את ההסבר הבסיסי לתהייה – מדוע בדרך כלל (אם לא תמיד) הדברים נזכרים בהקשר של מה שכבר מצוי בתודעה. כלומר, הנחת קיום הלא-מודע אולי מסבירה איך אדם נזכר בדברים שהדחיק בפליטות פה, אבל היא מזניחה את הסבר האופן שבו אדם רואה וזוכר במכוון את שמשרת אותו בתפקודו.

ובכן, כשבאים להסביר את המקרים החריגים (כמו פליטות פה), אין לשכוח שההסבר צריך גם לתת מענה לשגרתיים שבהם (כמו להיזכר בשולחן שראיתי אתמול). לעתים נראה, כי ההסבר של דברים חריגים אלו מושלך על אלו השגרתיים ונכפה עליהם.

ההסבר שלפיו בחוויות ובזיכרונות היומיומיים שלנו התכנים נדחפים לתודעתנו או מונעים אליה באופן מקרי מסתבך ומצריך את הנחת קיומם של סוגי דחפים, שאולי מסבירים את המקרים החריגים, אך לא בהכרח את אלה היומיומיים. אפשר להסביר שהתכנים הלא-מודעים נשלפים לפי ההקשר לתכנים המצויים בתודעתנו, שליפה זו מותאמת לשירות התפקוד שלנו בסביבה שבה אנו חיים. עם זאת, ישנם מקרים לא מעטים שבהם נראה שאכן רגשות שונים הם המשמשים זרז למעבר זה של תכנים לאזור המואר של התודעה, וכאן המקום לדון בזה.

האם רגשות הם הדוחפים תכנים מהלא-מודע לתודעה?

ישנם גם מקרים רבים שבהם אנו חושבים מחשבות שאיננו רוצים לחשוב. כך, למשל, אדם שכועס על האישה שהוא אוהב ושעזבה אותו. הוא מבין שהקשר ביניהם הסתיים, ואין סיכוי שיחזור להיות מה שהיה, אך נראה כי רגשותיו דוחפים אותו לחשוב כל הזמן על נושא זה , וגם אם הוא מנסה להפסיק מחשבות אלו, אינו ממש מצליח בזה. אם כך, האם הרגשות הם הדחפים שמניעים את התכנים לבוא שוב ושוב לתודעה?

כדי לומר שרגשות, כגון כעס אכזבה או אהבה, דוחפים תכנים מסוימים להוסיף ולהגיע אל התודעה, צריך להניח שלרגשות יש יכולת הכרתית שבאמצעותה הם מזהים את התכנים הללו, ומבררים אותם מהשאר. לשם כך, צריך שהתכנים יהיו בעלי משמעות עבור תת-הכרות רגשיות אלה. במשל המחסן החשוך והפרוזדור המואר, במחסן אמורים להיות אזורים מוארים – כאילו עוד אנשים מלבד המחסנאי מסתובבים שם בפנסים משלהם. ובנמשל – אם נאמר שרגשות דוחפים תכנים מהלא-מודע למודע, נצטרך להניח שבתוך או בצד תודעת האדם קיימות “תודעות” נוספות.

לתוכן של ידיעה שקשורה לרגש, כשהוא בחשכת השכחה, אין ולא יכול להיות כוח כלשהו. כדי שיהיה בעל כוח דחיפה, נדרש שיהיו תכנים שהאדם מזהה, והם מעוררים אצלו רגש אשר יכול להאיץ את העיסוק בתכנים סביב הנושא שריגש את האדם. רק בהתקיים תנאים אלו, יש מקום להנחה שיש כוח דחיפה לחפצים שבאזור החשוך, וגם אז, כדי שתכנים מסוימים שקשורים לנושא שמרגש את האדם, יידחפו מהלא-מודע אל המודע, יש צורך בזיהוי התכנים האלה מבין התכנים האחרים, ולכן, צריך להניח את קיומה של תודעה נוספת. ובכן, מאחר שהתכנים שבחשכה אינם בעלי משמעות, לא ניתן לייחס לתוכן או לידיעה שבחשכה כוח דחיפה עצמאי. במשל, יש להסביר איך חפצים מסוימים מגיעים שוב ושוב לפרוזדור המואר. בנמשל – מדובר במעבר תכנים מהלא-מודע למודע, לעתים אפילו על אף נטייתו (רצונו וכוונתו) של האדם להימנע מכך.

מבלי להניח את הלא-מודע, ניתן להסביר מצבים אלה, שבהם נראה כאילו הרגש דוחף את התכנים שקשורים אליו אל התודעה, בעזרת מערכת של הֶקשרים ואסוציאציות בין תכנים מסוימים. מערכת זו מביאה לשליפת תכנים מסוימים מחשכת הלא-מודע אל המודע, אפילו אם אדם מנסה למנוע זאת מעצמו. אחת הסיבות לשליפה החוזרת ונשנית של תכנים הקשורים לעניין כלשהו, שהוא מושא הרגש, היא שמעצם הניסיון של האדם להפסיק לחשוב על נושא כלשהו, הוא עוסק בו ובתכנים הקשורים אליו אף יותר בעל-כָּרְחוֹ. ואז, תכנים אלה מושכים מעולם השכחה עוד תכנים הקשורים אליהם.

מעבר לכך, יש לציין כי הרגש של האדם עצמו הוא סוג של כוח שמכוון את החשיבה. התוכן שבתודעה הוא הגורם לרגש, והרגש מתעורר כתגובה להתייחסות לתכנים במסגרת מסוימת, או במצב עניינים מסוים. כפי שלאדם כישורי תפיסה בממד הזמן ובממד המרחב, כך ביכולתו לייחס לתוכן מסוים רגש. לרגש יש השפעות שונות על האדם, וכך, למשל, הוא גורם להפרשת חומרים מסוימים בגוף, כדי להמריצו לברוח או להתגונן, והכול לפי המטרה הכללית של שמירת תפקודו והבטחת הישרדותו בסביבתו.

לא המידע עצמו נושא רגש מסוים, אלא הרגש נוצר כתוצאה מהתייחסות האדם אל התוכן. ההתייחסות אפשרית רק כשהאדם מזהה את התוכן ומודע לו ואז והוא מחיל עליו את התייחסותו הרגשית. כלומר, האדם מחיל על תכנים מסוימים רגש, וכתוצאה מכך נכנס להיערכות רגשית מסוימת. החלת ההתייחסות הרגשית אל התכנית נעשה במנגנון דומה לזה שמאפשר לאדם לתפוס את הנתונים בזמן ובמרחב ולהחיל עליהם תנועה, פרופורציה וממד, ובכך להבין למשל, שמכונית נראית קטנה כי היא רחוקה ממנו, או ששולחן הוא מרובע למרות שנראה כטרפז.

התעוררות רגשית במובן של היערכות האדם – למשל, כשהוא כועס, מפחד או אוהב, נכונה רק כשמדובר במצב רגשי שמתעורר אצלו בזמן הווה, כאשר התייחסות זו היא חלק מההתנסות והחוויה של האדם. ככל התנסות אחרת, המשמעויות של הרגש שנתפסות בהווה, בעתיד יהיו חלק מידע העבר של האדם. יוצא אפוא, שהמידע על עצם הרגש וההתרגשות נשמר בעולם ידע העבר, וניתן לזיכרון ככל מידע אחר.

כך למשל, עקב התייחסות אדם לתוכן או למקבץ תכנים בנושא מסוים הוא עשוי לפחד או לכעוס. אדם זה יכול גם לתפוס את עצמו מפחד או כועס, ומידע זה יכול להיזכר בעתיד ככל זיכרון אחר. היינו, זיכרון הכעס הוא עצמו תוכן או מידע ככל תוכן אחר שנשלף לתודעה.

מה שמאיץ את ההיזכרות בתכנים הקשורים לנושא הרגש הוא בעיקר העובדה, שהרגש משמש הֶקְשֵׁר, כפי שזמן-מרחב הוא הקשר שלפיו נשלפים תכנים מהשכחה. כך, ככל שאדם נרגש יותר, ההקשרים שלו עשירים יותר, וכך עולה הסבירות להיזכר בתכנים אלו עוד ועוד.

ניתן להסביר את ההכרה האנושית בלי להניח את הלא-מודע

כפי שניתן להבין מההסברים שהובאו עד כה, ניתן לעמוד על התהליכים ההכרתיים של האדם, הכוללים את התפיסה, הזיכרון והחלום, מבלי שנצטרך להניח את מערכת הלא-מודע ואת הספיחים שלה, כמו תודעה נוספת, דחפים שפועלים באותה התודעה ומחסומים שאמורים לסנן את התכנים הרצויים מהלא רצויים לבוא למודע, שאת כולם יש להניח אם מניחים את הלא-מודע. הסבר זה מתאים גם לתהליכים יומיומיים רגילים וגם למקרים חריגים שבהם נראה כאילו תכני תת-מודע נדחפים לבוא לתודעה.

הדיון עד כאן התקיים על בסיס הנחת היסוד שהתכנים הם אינדיפרנטים, והם מקבלים משמעות רק באור התודעה, ורק לתכנים שמוארים (הם במודע) יש משמעות עבור האדם. כך, מה שבשכחה (בלא-מודע) אין לו משמעות מבחינתו, כי הוא אינו יכול לזהותו. התכנים שבעולם ידע העבר – אלה שבשכחה או בחשכה תודעתית – נשלפים לתודעה באמצעות הקשרים שקושרים בין מה שבתודעה לבין תכנים אלה שבשכחה. כלומר, מה שבתודעה הוא הגורם שבהקשר אליו נשלפים תכנים מעולם השכחה – מהמחסן החשוך שבמשל. על בסיס הנחת יסוד זו, ועל פי התהליך המצטייר כאן, ניתן להתמודד עם בעיות שונות שקשורות להכרה ולהסביר אותן. להלן דוגמאות של הבעיות הללו:

א. אדם נזכר דווקא בשולחן שראה ביום האתמול – האדם נזכר דווקא בתוכן זה ברגע זה, ולא באינספור תכנים אחרים שיכול היה להיזכר בהם, מפני שתוכן זה הוא שנשלף לתודעתו בהקשר כלשהו – באופן מכוון או אסוציאטיבי ומקרי. כמו כן, על פי הנחת היסוד שהובאה לעיל, ועל בסיס התהליך המתואר, ניתן להסביר חוויות חושיות כמו ראיית השולחן – בהקשר של המשמעות התחושתית הראשונית שנוצרת עקב גירוי עצבי. משמעות זו חלה כשנשלפת תבנית עם מידע של ראיית שולחן מעולם ידע העבר, המידע מעובד, ולאחר איכונו בזמן-מרחב נוכחי האדם רואה שולחן. כאן נשאלת גם השאלה, כיצד ייתכן שאדם מצליח לזכור בקלות תכנים מסוימים, אבל הוא מתקשה לזכור אחרים. בתשובה ניתן לציין כי בשל העדר קישורים לתכנים אלה הם פחות זמינים, והסבירות שיישלפו לתודעה נוצרת בעיקר על פי קישורי התכנים שבתודעת האדם אליהם.

ב. אדם נרגש אינו מצליח להפסיק את העיסוק במושא הרגש שלו – אדם שכועס, למשל, מחשבותיו סובבות סביב נושא כעסו, גם אם אינו חפץ בזה. כך, לעתים נוצרת תחושה שלתכנים שקשורים לרגש כביכול כוח לדחוף את עצמם לתודעה, כאילו יש מנוע שממריץ אותם לכיוונה – לכיוון הפרוזדור המואר. אולם, זוהי התרשמות מוטעית. הרגש הוא קישור חזק אשר על פיו נשלפים עוד ועוד תכנים, וכך נוצרת מעין הכוונה של הרגש, במקום ההיגיון (הכוח המכוון) של האדם, או בהקבלה אליו. כמו כן, תוך התייחסות לרגש, נוצרים קישורים, וכך עולה עוד ועוד הסבירות שתכנים אלה יישלפו לתודעה. ההתרשמות שהתכנים נדחפים על ידי הרגש אל המודע נוצרת על ידי כך שכשהתכנים הקשורים לנושא כלשהו מבזיקים בתודעה, הם מעלים את מספר הקישורים. כך עולה הסבירות שתכנים אלה יישלפו אל התודעה, וכך בעצם נוצר מצב של מעגליות שמזינה את עצמה. תהליך זה, של מעגליות שמזינה את עצמה, מתבטא, למשל, במצבים שבהם האדם כועס, והוא מנסה להפסיק לחשוב על מושא כעסו ולהפסיק “להריץ סרטים” עליו. אך הוא אינו מצליח להפסיק לחשוב עליו, ושוב ושוב בתודעתו הוא מוצא את עצמו עסוק בתכנים הקשורים למושא כעסו זה.

ג. פליטת פה של אדם – פליטת פה מתרחשת כשאדם אומר מילים מבלי שהתכוון לאומרן, והוא עושה זאת, כי התכנים שברקע המילים שנאמרו היו בשולי תודעתו, יחד עם תכנים נוספים. זאת, כאשר ייתכן, שחלק מהתכנים הללו הם כאלה שנדחקו אל השכחה בשל הידלדלות קישורים אליהם במשך שנים, ובפליטת הפה הם מוצאים פתח להופיע בו. כך, ייתכן, למשל, שגבר שעומד מול אישה ומשוחח איתה על ההתחממות הגלובלית, אך עיניו מתמקדות במראה האישה שהוא בעיניו מושך וסקסי. כחלק מדבריו הוא פולט מילה שקשורה ליחסו למראה האישה, ולא לשיחה על אודות ההתחממות הגלובלית. גם כאן, אין כל צורך להניח דברים מעבר להנחות יסוד אלו, לפיהן, רק למה שבמודע יש משמעות ואין משמעות לתכנים שבשכחה (בלא-מודע) כל עוד הם בשכחה, וניתן להסביר שבאותו רגע, בזרם התודעה של האיש, היו תכנים שקשורים בנושא השיחה, אבל גם במראה האישה, ובקולות ובדיבורים שנשמעו שם. בכל רגע התבלט נושא אחר במרכז זרם התודעה, כמו, למשל, קולות הצחוק של אנשים אחרים בחדר, או קולות של מעבר המלצר לידם, כשבידו מגש עם משקאות. כל התכנים הללו נשלפו בהקשר של הגירויים החושיים שנוצרו אצל האיש ושל מה שהיה בתודעתו והציפו אותה, ולכן הוא איבד לרגע את חוט המחשבה, ואמר דברים שהם בגדר פליטת פה. כלומר, גם פליטות פה, שבהן אדם אומר דבר שייתכן שלא התכוון לומר במצב שבו הוא נמצא, הוא אומרו בשל שליפת התכנים או המילים הללו על ידי הקישורים של התכנים שבתודעתו אשר מתקשרים עם תכנים מסוימים שבשכחה (בלא-מודע) על ידי קישורים.

ד. אדם חולם תכנים אלה ולא אחרים – בשינה כושר החשיבה אינו פועל, ולכן, ההכְוונה בשליפת התכנים מידע העבר נעדרת, והם נשלפים בהקשר אסוציאטיבי-מקרי על פי המצוי בתודעה. לכן, התכנים של החלומות מבולבלים ומקריים. בשל השחרור מכושר החשיבה והכוח המכוון, ייתכן שדווקא בשנתו אדם יחלום תוכן שלא הצליח לזכור בערות, וכך, היעדר כושר החשיבה מסביר גם את החיוּת של החלומות.  תכנים מודחקים, אפוא, יכולים לעלות לתודעה, בעת הערות או בחלום, על פי הנחות היסוד שלפיהן, התכנים שבשכחה נשלפים לתודעה בהקשר של התכנים שבתודעה.

מדוע בכל זאת היה צריך פרויד להניח את קיום הלא-מודע?

ניתן להניח כי גם זיגמונד פרויד, בבניית התיאוריה הכללית שלו, נדרש לתת פתרון לסוגיה בסיסית זו: מדוע ברגע כלשהו, אדם זוכר דווקא תכנים מסוימים ולא אחרים. וגם הוא עמד מול הקושי להסביר, איך ניתן לשלוף מהשכחה תוכן מסוים שאין לו משמעות כי אינו ניתן לזיהוי. ייתכן כי בגלל היעדר אפשרות לזהות תכנים שבחשכה התודעתית (במשל – העדר אפשרות זיהוי של החפצים שבמחסן החשוך), הוא בחר בהסבר שלתכנים שבחשכה יש דחף עצמי לצאת לתודעה (במשל – לחפצים יש מניע שדוחף אותם לפרוזדור המואר). מבחינתו, זהו הסבר הולם בעיקר לתופעה של תכנים מודחקים שמתגנבים לתודעה בפליטות פה ובחלומות. הסבר זה של פרויד התלבש יפה במבנה הטיפולי שהוא בנה וייסד, ואחרי הצלחתו, קיום הלא-מודע כבר הפך מהנחה לעובדה.

בלשון האלגורית – פרויד הצביע על עצם בלתי מזוהה, כינה אותו עב”ם, וקיבע את משמעות מושג זה כחללית של חייזרים. דיונו במושג הלא-מודע נעשה בכישרון ספרותי אדיר ויכולות שכנוע גאוניות, והם הביאו לקיבוע מושג זה בתודעת הציבור, ולהשרשתו בתחומי חיים שונים בהצלחה כה רבה עד כי הוא ממשיך להדהד לאורך דורות שאחריו. פרויד הפך את מושג הלא-מודע לחלק מהתרבות בהצלחה כה רבה , עד שכבר כמעט ואין מתייחסים למושג זה כאל מצבור של תכנים שבשכחה. כך, גם בקיבוע של מושג העב”ם, במקום להתייחס אליו כאל עצם שאיננו יודעים עליו דבר, אנו רואים בו עצם שאנו יודעים עליו רבות – אנו יודעים שהוא חללית של יצורים תבוניים שהגיעו לכדור הארץ מכוכבים רחוקים ועוד. כך, גם בעניין מושג הלא-מודע לאחר שפרויד קיבעו בהצלחה; אנו מכירים בדחפיו שמניעים את תכניו אל המודע, וכך משפיעים על מחשבותינו, על החלטותינו ועל מעשינו, או שהוא מתגנב מדי פעם ויוצא אל התודעה – בעיקר בפליטות פה ובחלומות.

מאז שפרויד קיבע את מושג הלא-מודע, העוסקים בדבר מתווכחים בעיקר בשאלה – מה מאפיין את הלא-מודע, כפי ששואלים באלגוריה – באיזה סוג חללית וחייזרים מדובר. בנוגע ללא-מודע, נשמעים טיעונים שמצויות ואריאציות שונות שלו, ואפילו המתנגדים לפרויד, שטוענים שהלא-מודע אינו קיים, משתמשים במושג זה כפי שפרויד קִבעו. כלומר, פרויד ראה לנכון להניח את קיום הלא-מודע, במובן זה שלתכנים לא-מודעים יש דחף עצמי לצאת לתודעה. מטרתו בהנחה זו הייתה  להשיב על השאלה היסודית – מדוע זוכרים דווקא תוכן זה ולא אחר, וכדי להסביר את התהליכים של ההכרה האנושית בכלל. הוא עשה זאת בכישרון כה רב, עד שאנשי מחקר בתחומי הפסיכולוגיה ואף בתחומים אחרים כמו ספרות ואמנות – הלכו אחריו שולל.

אחד הדברים שחיזקו את עמדתו של פרויד ואף קיבעו אותה הוא העובדה ששיטתו מיושמת בטיפולים פסיכואנליטיים. לפי התיאוריה הבסיסית של טיפולים אלה, אם נצליח לזהות מה שהודחק אצל אדם לפני שנים, אזי יתאפשר לסייע לו להתגבר על הבעיות שנובעות מהדחקה זאת. אולם, גם אם נראה כי ישנם מטופלים לא מעטים שטוענים שטיפולים כאלה סייעו להם, עדיין אין הכרח שנכונה ההנחה, שאם מצליחים להעלות לזיכרונו של אדם את מה שנדחק ונשכח, הדבר מרפא ומשחרר אותו מהמשקעים שההדחקה השאירה. אך גם אם נכונה הנחה זו, עדיין אין הכרח שגם הנחת הלא-מודע הכרחית. אפשר להסביר את תהליך ההירפאות בכך, שכשהאדם סוף סוף מבין מה הדבר שהדחיק, וכעת, לאחר שנים שחלפו, הוא רואה אותו בפרופורציה הנכונה, כוח ההשפעה של דבר זה, שהודחק, יורד, והחששות מהתוכן שנדחק נחלשות.

ההנחה של פרויד היא שקיימת איזו קורלציה בין הדחפים האישיים של האדם. לדוגמה: אם מישהו מספק את צרכים המיניים שלו, אז מידת האגרסיה שלו וריצתו אחר כבוד וקידום קריירה פוחתת, ולהפך. מהנאמר עד כה ניתן להסיק שהנחה זו יכולה להיות תובנה פילוסופית מעניינת, ובמקרה טוב פחות, היא אינה אלא משפט או טענה בת תוקף דומה לזה של אסטרולוגיה או תחומים דומים של ניבוי עתידות ומיסטיקה, שאף הם מנוסחים לעתים בלשון שהיא, כביכול, מדעית מובהקת. משפטים ואמרות מתחומים אלה מביאים את האדם למחשבה שאם יאמין אפילו קצת, מה שהוא מאמין בו יתקיים, וכך, מבחינתו, אמונתו הופכת לאמת מוכחת.

יוצא אפוא שמבין האפשרויות התיאורטיות פרויד בחר בזו שלפיה, לתכנים שבחשכה התודעתית יש כוח שדוחף אותם לתודעה. ייתכן כי בחירה זו נבעה מחוסר יכולתו להסביר, כיצד ניתן לשלוף חפצים מהמחסן החשוך. בכל מקרה, הנחתו היא תיאורטית-פילוסופית – כמובן שאין הכרח שהיא נכונה, ובוודאי שאיננו יכולים לראות את מסקנותיה כבעלות תוקף מדעי.

לסיכום, בכל רגע ישנה בתודעת האדם כמות מסוימת של תכנים, וכל השאר הם בתחום השכחה. בין התכנים שבשכחה, ישנם אלה שניתנים לזיכרון, אלה שהאדם מתקשה לזכור ואף אלה שאינו מצליח לזכור עתה, אך יצליח בנסיבות אחרות. התכנים שבשכחה – במחסן החשוך של עולם ידע העבר – הם חסרי משמעות, ולא ניתן לזהותם או להבחין בין אחד מהם למשנהו. עובדה זו  מעוררת את הצורך להסביר איך קורה שמבין התכנים הרבים שבמחסן החשוך, אדם נזכר ברגע כלשהו בתוכן מסוים דווקא. משמעות ההנחה של קיום הלא-מודע היא שהחפצים שבמחסן החשוך הם כביכול בובות צעצוע בעלות מנגנון אוטומטי, שכל הזמן מכוונות להתקדם לכיוון הפרוזדור. הנחה זו מובילה להנחה נוספת של קיום תת-הכרה, ואף מקשה על ביאור המצבים היומיומיים, שבהם אדם, במתכוון או בהקשר מסוים, תוכן שהוא חפץ בזיכרונו. כלומר, “מחיר” הנחה זו הוא גבוה.

ובכן, כפי שיש להבחין בין עב”ם כעצם בלתי מזוהה לבין עב”ם כחללית של חייזרים שהיגיעה מכוכבים רחוקים, יש להבחין בין השימוש במושג לא-מודע, כשמתכוונים לתכנים שאינם בתודעה (או הם בתחום השכחה), לבין השימוש במושג לצורך הצבעה על מערכת שתכניה לא-מודעים, הם בעלי כוח משלהם שדוחף אותם אל המודע (להגיע לתודעה). ניתן להניח, כי מקור הנחה או טענה זו הוא בניסיון לענות על השאלה, איך התכנים יוצאים אל התודעה (באופן מכוון או אסוציאטיבי), כשהיא אינה יכולה לזהות אותם. הנחה זו מביאה להסבר שלפיו, הם יוצאים בעצמם. כלומר, ההסבר לאופן שבו אדם זוכר דברים הוא שאינו זוכר אותם במובן שבהקשר מסוים הוא שולף אותם מעולם השכחה, אלא שהם גורמים לזיכרון בזה שהם עצמם עולים לתודעה. להסבר זה מחיר לא מבוטל, כי הוא דורש להניח את קיומם של תודעה נוספת, של מערכות כמו תת-מודע וסמוך-למודע, של החוצץ בין מערכות אלה לבין המודע, ושל הפיקוח על המעבר ביניהן.

לעומת זאת, ההסבר שאינו מניח את קיום הלא-מודע, ראוי, או לפחות אינו ראוי פחות, מההסבר שמניח את קיום הלא-מודע. ההסבר שאינו מניח את קיום של הלא-מודע, מבאר לא רק פלח או סוג מסוים של תופעות (כמו התופעה שתכנים מודחקים עולים לתודעה מבלי שהתכוון האדם לכך, הן בעת הערות, הן בחלום), אלא את כל סוגי התפיסה והזיכרון, כולל החלומות והמצבים שבהם אדם נמצא תחת השפעת רגשותיו. לכן, אני סבור שיש להעדיף את ההסבר שנותן מענה לסוגיות השונות שבתחומים של ההכרה, מבלי להניח קיום של ישות שאין דרך להוכיחו.

ראו גם:

יצירת עולמות בהכרה: שיחה עם משה מנשהוף


[1]. “אגו” (האני), “סופר אגו” (האני העליון), “איד” (היצרים הטבעיים או האני המולד, שדחפים של מין ואלימות מנחים אותו במטרה להפיק הנאה) ו”ליבידו” (המרכיב המיני של האיד).

תגובה אחת

  1. איך יסביר כותב המאמר למשל באופן מודע תופעה הקרויה- implicit memory שבה יגיבו פגועי ראש במהירות גבוהה למלה “שולחן” כשהיא מגיעה אחרי המלה “כסא” יחסית למלה “עגבנייה” ואין ביכולתם לזכור שהם שמעו את המלה כסא לפני כן. האם לא יהיה נכון לומר שהמלה היא בבחינת תוכן לא מודע ולא בהכרח שמורה במקום לא מודע או במחסן לא מודע.? הם אין במאמר התנגדות לטענה אונטולוגית שלמעשה אינה קיימת או אינה מוצדקת ומקורה בבלבול לשוני.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 + שמונה עשרה =