מאת תמי כץ לוריא
אין ספק ש”הרמת מסך 2017″ – פסטיבל המחול המקומי, שנועד לחשוף כוחות יצירה חדשים בתחום המחול הישראלי, ביוזמת משרד התרבות והספורט – הרימה מסך חדש, מבטיח ושונה מכל “הרמות המסך” שהיו בשנים האחרונות ב” סוזן דלל”. לשינוי אחראיים בעיקר שני המנהלים החדשים של הפסטיבל, איציק גלילי ומאטה מוראי, שניהם רבי ניסיון ועתירי רקע מקצועי במחול.
השינוי הראשון הבולט הוא ברמה הטכנית והביצועית, המבריקה והמיומנת של הרקדנים, ללא יוצא מן הכלל. ואכן, מדברי הפתיחה של המנהלים האמנותיים, ניתן ללמוד שהיה זה הפעם אחד מהתנאים ההכרחיים לבחירת העבודות. השינוי השני הוא ברמה הכוראוגרפית של העבודות, רובן מגובשות, זורמות מבחינה תנועתית, ולא ניסיונות גישוש כוריאוגרפי ראשוני, או כאלה ש”מחפשות את עצמן”. שינוי שלישי הוא האסתטיקה. החל מהפרטים הקטנים: התוכנייה היפה, העיצוב רב הטעם והצילומים האחידים היפים של הרקדנים בתוכה, בפנים מרוחי צבע שחור, וכלה ביופי האסתטי שנראה על הבמה, מחוזק על ידי תאורה מעולה ויפהפייה (תאורנים: מסך 1: עומר שיזף, מסך 2+3 : דני פישוף).
אני מבחינה בכמה מאפיינים בולטים בהתרשמותי מהעבודות:
מספר לא מבוטל מהעבודות מתבלטות באסתטיקה מיוחדת, בזרימה תנועתית, ובשפה כוראוגרפית מעניינת.
גיא שומרוני ויניב אברהם ב”בית שני”
גיא שומרוני ויניב אברהם, רקדני בת שבע לשעבר, מציגים יצירה יפה מעניינת ומפתיעה, בביצוע מושלם ביצירה ”בית שני” (מסך 1). שלושה גברים ואישה אחת, ריצ’ל אוסבורן המצוינת, גם היא רקדנית בת שבע לשעבר, יוצאים מתוך בית קטן ומעלים חיוך בקהל, לתוך במה יפהפייה, מכוסה כולה בעלי שלכת זהובים גדולים. היחסים בין שלושת הגברים לאישה נוגעים בקדמוניות על סף ההזיה, ובחלקם רייצ’ל מצטיירת כדמות ”האם הגדולה”. קטע מקסים – כאשר הם מתפלשים על הרצפה כמו בתוך מים, לרקע מוסיקה של מים זורמים.
“כי מעפר באת” של יגור מנשיקוב
עבודה נוספת שבלטה באסתטיקה וביופי הבימתי הרב, היא “כי מעפר באת” (מסך 2), של יגור מנשיקוב. למוסיקה יפהפייה, ובביצוע וירטואוזי של רקדנים קלאסיים, מה”בלט הישראלי” ומ”בלט נס ציונה” לשעבר, מציג מנשיקוב עבודה נאו קלסית מופשטת יפהפייה ובשלה, אם כי מעט ארוכה מדי.
נועה שדור
נועה שדור מציגה גם היא עבודה מופשטת יפה בשם “קישוט ופשע שיר אהבה”. לשם העבודה המסובך אין פשר בריקוד, שהוא במוצהר אבסטרקטי, ומצטיין גם הוא בזרימה תנועתית מעניינת, ורקדנים מעולים.
שתי עבודות נוספות, יפות מבחינה אסתטית, ומבוצעות גם הן ביצוע מהוקצע, הן של מאיה מכלל גלפנד ושל עמית ירדני. אך הן בעיני פחות מגובשות רעיונית, ומעניין שלשתיהן ניתנו שמות לועזיים לא מפוענחים…
מאיה מכלל גלפנד מציגה יצירה אסתטית בשם pov (מסך 1) המבוצעת למשעי, עם רקדנים מצויינים בתלבושות שחורות מהממות וסקסיות, במטרה לסחוף אתנו לעולם של חשקים, תחושות ורצונות, על פי דבריה. יש פה אוירת קלאב ליילית, וביצוע מהוקצע ותו לאו.
גם ב Obnob של עמית ירדני, (מסך 2) לא הצלחתי לאפיין את הנושא והאמירה, כאשר הוא מנסה לתאר סיטואציה של אורחים בלתי קרואים במסיבה, , אבל העבודה יפה, מבוצעת נפלא, וזורמת למראה.
עבודות נוספות המתבלטות בהומור, ציניות, אקטואליה ואינטראקטיביות:
אוריין יוחנן , כוכבת הריאליטי “רק רוצים לרקוד” כובשת את הבמה בעבודתה Shoot me (מסך 1) . היא פרפורמרית ורקדנית אדירה, אמיצה, כריזמטית, מצחיקה, סקסית, צינית ומקורית. היא מציגה בהומור ובציניות את חיי הרקדנית, שאינה יכולה לפרוץ לתודעה מבלי למכור את נשמתה, ולבסוף גם את איבריה, ולמות על הבמה עם קהל שעט עליה כדי להצטלם ב”סלפי” עם הגופה. זהו שואו על גבול הסטנד אפ, שבו היוצרת משתפת את הקהל, מפלרטטת איתו, ומהתלת בו.
מגמה דומה, ועיסוק בנושא דומה מציגים מירה רובינשטיין וישי כרסנטי ב“מחול כפי יכולתך” (מסך 2). הם מציגים סטנד אפ מחולי על חיי הרקדנית, שנאלצת לתזז את עצמה בעבודות שונות, ולתפעל בעצמה את מופע המחול שלה, להיות אם ורעיה, מורה, סבלת, נגנית ורקדנית, ללא עזרה, וכמובן ללא רווח כלכלי, רק הפסדים, במדינה שבה התרבות גוועת. התוצאה היא ריקוד חמוד ומשעשע של שני רקדנים ופרפורמרים מצוינים, אבל העבודה קצת לא מגובשת ומנסה להשתלט על המון נושאים, והיא מעולה בעיקר בתור סטנד אפ. קטע הסיום מבריק ומסכם את העבודה, כאשר כרסנטי מבצע “בורה” על קצות בהונותיו (פוינט), בגבו החשוף לקהל, וזה “מות הברבור” המפורסם של סן סנס, המקבל טוויסט רציני, כשהוא מתערבב עם “התקווה” , בצלילי נגינתה של רובינשטיין על האורגן, כי “אין תקציב לפסנתר”.
מרטין האריג ב”אם היית אלוהים”
העבודה “אם היית אלוהים“(מסך 3) של מרטן האריג, רקדן בלהקת המחול הקיבוצית, גם היא אינטראקטיבית בתחילתה, ומערבת פנייה לקהל. הפעם זה חיפוש אחר צופה, שיסכים לשמש בתפקיד אלוהים, ולשבת על כיסא גבוה על הבמה. הדבר מתברר מהר מאוד כמשחק מכור, כאשר נבחר בחור אמריקאי, ולא סתם, אלא מהוליווד, לתפקיד המכובד. הוא נבחר כי ענה במקוריות על שאלתו של האריג, העומד לבדו על הבמה, “אם היית אלוהים, מה היית בורא ראשון?” הבחור, דריק בראון (על פי התוכנייה) מקפץ בזריזות לבמה, ומתחיל במונולוג ארוך הכולל שירה, דיבור, טקסטים פואטיים והטפות משיחיות, (שמסתבר שהן טקסטיים מקוריים שלו), אשר מכוונות את מהלכו של הריקוד. בהתחלה זה נחמד, מצחיק, שנון ופואטי, אך ככל שהמחול מתגלה במלא קסמו, ומבוצע על ידי שני רקדנים מדהימים ובעיקר שני כהן, רקדנית מופלאה, בת זוגו של האריג, כך גובר הרצון לקצת שקט מדיבורים.
גם ב“מצפים” (מסך 2) של אסנת קלנר, קופץ בחור מהקהל ועולה על הבמה, הפעם ביוזמת עצמו, והוא מתחיל לצלם בלייב את המתרחש על הבמה, ואנו צופים בזה מוקרן על המסך האחורי ומהווה תפאורה ותאורה למתרחש על הבמה. האפקט הזה מעניין, אם כי נראה כבר על במותינו. העבודה מאוד מעניינת תנועתית, וקלנר מוצאת לעצמה שפה מיוחדת, של פירוק והרכבה של תנועה משוחררת, איסוף ופיזור של איברי הגוף. הפירוק מתבטא גם בצילום, כאשר הקלוז-אפ של המצלמה חושף על הבמה חלקי איברים של הרקדנים, תוך כדי תנועה. ארבעת הרקדנית מעולים, והרקדנית כרמל בן מנשה מהפנטת. הרעיון והמסר לא ממש ברורים, אבל משום מה אין ממש צורך בהבנתם, כי מה שמתרחש על הבמה מעניין ומקורי. הריקוד מסתיים בדרמטיות כאשר בקבוק משקה תוסס מושתל בתוך מיתקן דמוי עלי כותרת סגורים, ומתפרץ כהר געש מבטנה של אחת הרקדניות.
“UNIT”ריקוד נוסף אשר משתמש בוידאו כאמצעי תאורה ותפאורה: של ארתור אסטמן ואילנה בלסן. השניים, לבושים ליאוטרד אפור מכף רגל ועד ראש, כולל פניהם, רוקדים לרקע של וידאו ארט, אשר מתחיל בצורה מבטיחה, ואז מתחיל לאבד משיאו. על פי הגדרתם הריקוד הוא “סינתיזה של תופעות ססגוניות וזהויות שיוצרות עולם חדש”.
הביצוע נפלא, ומעביר יפה את תחושת הזרות והאנונימיות, בתוך עולם שמשתנה תדיר. קשה להאמין איך רוקדים השניים דקות ממושכות עם המגבלה הזו של ליאוטרד על פניהם.
ריקוד עם מגבלה הוא נושא מעניין ומאתגר, והיה המוטיב העיקרי גם בעבודה המצויינת של קזויו שיונרי ודרור ליברמן “האפי אנד לאקי” (מסך 3). קזויו מגובסת בשתי רגליים, וידה מגובסת אף היא עד מעל המרפק, ומחוך מקבע את חלקה העליון. היא פרפורמרית אדירה, שמספרת ושרה לנו בציניות ספק אדישות על הטרגדיות המשפחתיות של חייה, ועל שני כלביה האפי ולאקי. ברגליים מגובסות עד לירך היא מצליחה לנוע ולכבוש את הבמה, ולהוכיח לנו שגם החלכאים והנדכאים, החולים, והנכים, יכולים למצא יופי, והומור בחיים, שהם פנטזיה מתמשכת של כיעור ויופי. בן זוגה, דרור ליברמן, שעליו מוטלות ערימות של שרשראות ברזל, נע גם הוא במסגרת המגבלה שלו, רק שההתעסקות עם ערימת השרשראות ארוכה מדי לטעמי, ופחות מדי מפותחת.
לסיכום, “הרמת מסך 2017 ” מציגה יוצרים מבטיחים, העוסקים בנושאים אקטואליים ואישיים, מחפשים ומוצאים שפת תנועה מעניינת, ומיטיבים לבטא אותה ברמה טכנית גבוהה, ועל כך יש לברך.
