מאת עמוס מוקדי

ב”הארץ” מ- 17.11.17, במאמרו, “עַם לא יוכל להמשיך את קיומו בלי סמל דתי”, קובע אסף ענברי, שכל עמי העולם חיים בפרדיגמה מיושנת המעודדת גזענות בוטה. ביסוד השקפתו קיימת התעלמות מהצורך להבחין בין דת לעם; כי על איזה עם הוא מדבר (שאינו “יכול להמשיך את קיומו בלי סמל דתי”)? האם על העם האמריקאי, הסיני, הרוסי או הגרמני, הי”ד? במרוצתו להתבטל בפני כוחות הריאקציה הדתית המרימה ראש בעולם ובישראל, קובע ענברי בלי להניד עפעף, שמה שנכון (לשיטתו) לגבי העם שלנו ישים, בהכרח, לגבי כל עמי העולם.

מאז שהחרימה קהילת אמסטרדם את ברוך שפינוזה ב-1656, קיימת אנושות לא דתית וללא סמלים דתיים. אנושות זאת כוללת יהדות ביקורתית חדשה, שהינה חלק מהטבע וחלק מהמין האנושי – בשונה מהיהדות הישנה, הבדלנית, הקובעת שהיהודי לא רק שונה אלא טוב, במהותו, משאר העמים. היהדות הפוסט-שפינוזאית הולידה אחדים מגדולי האנושות בעת החדשה – כמשה מנדלסון, היינריך היינה, קרל מרכס, זיגמונד פרויד, גוסטב מאהלר, ח. נ. ביאליק, אלברט איינשטיין, לנרד ברנשטיין, וולטר בנימין ונועם חומסקי, וכמובן את דור החלוצים, שיצרו תופעה ייחודית – חידוש שפה מתה – כחלק מתפישה חילונית ערכית, עשירה ורבת-פנים.

אותה יהדות חדשה הכריזה, שהיא יכולה להכיל בשולֶיה דעות הדוגלות באל-יודע-ויכול-כול, אבל ברגע שהיא “לא יכולה להתקיים בלעדיו”, אותה יהדות מאבדת את יכולתה להיות הבסיס לקיומו של עם נורמאלי והיא הופכת לכת! באגף החדש של המוזיאון היהודי בברלין, על הקיר הפונה לרחוב, מתנוססת ציטטה מדברי הרמב”ם בחמש שפות: ערבית (באותיות ערביות), ערבית (באותיות עבריות, היא השפה שבה כתב הרמב”ם), עברית, אנגלית וגרמנית. וזה דברהּ: “דע את האמת ממי שאמרהּ” במשמע של – האמת מעל הכול לא משנה מי אמר אותה. אמירה זו לא מוכרת בארץ; זאת איננה אמירה שנתפשת ל”סמלים” דתיים, אלא אמירה מאחדת, העוסקת במהות חדשה, והיא שונה מאותה יהדות עתיקה, שממשיכה להיצמד לסמלים, שבחלקם מעוררים חלחלה באדם חושב.

הפאשיזם הישראלי מתרכז בעיקר בדיכוי הערבים ובהשפלתם, אך יותר ויותר מרים הלהג היהודי הישן ראש, ובשם אלוהים מיושן יוצר היום “חינוך” תורני לכול, החל מגיל הגן. פאשיזם חדש-ישן זה זקוק כאוויר לנשימה למליצי יושר חילוניים מסוגו של ענברי.

אעיר רק, שהתנ”ך, בכלל, ועשרת הדיברות, בפרט, כוללים לפחות שתי השקפות מנוגדות, ושהגיע הזמן לבחור ביניהן.  בסִפרי, “פרדיגמה יהודית חדשה” (1997), בפרק על מעמד הר סיני, אני מצביע על העובדה, ש –

…לפי השקפה אחת, הצדק נוגע ומגיע רק לבני-ישראל, לָעִברים, ובהמשך – לַיהודים; לפי ההשקפה השניה, הצדק הוא עניין אוניברסלי, הנוגע לכל בני האדם ולכל העמים כולם. שתי ההשקפות האלה מופיעות בתנ”ך (…) במשך תקופה ארוכה היתה הדת החדשה בעיני האוחזים בה עניין לָעִברים בלבד: רק הם יצאו ממצרים; רק הם זכו להתגלוּת האלוהית, ובהתאם לכך, האלוהים הזה, שלנו, מעניק לנו ומצַווה עלינו דברים, שאינם תופשים לגבי אנשים ועמים אחרים. יתר על כן: אנחנו, בכוח הזרוע – זרועו של אלוהים, כמובן – מצוּוים, ברגע שאלוהים יקבע, להשמיד, להשחית ולאבד כל זר העומד בינינו לבין ההבטחה האלוהית. (עמ’ 48)

בשונה מענברי, הממליץ על חזרה לסמלים ישנים שזר לא יבינם (למשל, חיתוך עורלה לתינוק בן שמונה ימים), אני מקווה, שעַם ישראל החדש, המשוחרר, ייטיב לבחור בין ענבר לשפינוזה. האחרון אמנם הוחרם בידי הרבנים, אבל על שמו נקרא רחוב קטן בעיר העברית הראשונה, מה שעשוי לעורר עוד תקווה.

ראו עוד מאמר תגובה לאסף ענברי:

עמיר סגל על “טעותו של אסף ענברי”


הפוסט הקודםHad jesus and the Apostle Paul ever lived in the past ? Will the God Cthulhu ever live in the future? A conversation with Robert M. price.
הפוסט הבאסקירת השקת ״עורו הישראלים״
עמוס מוקדי הוא יוצר ופעיל חברתי. חניך קיבוץ משמר העמק ונצר למשפחה שעסקה וחידשה רבות בתחומי התרבות בארץ. הוריו הם יהושוע ומרגוט קלאוזנר ברנדשטטר שהעלו ארצה יחד את תיאטרון הבימה, ניהלו אותו והקימו את אולפני הרצליה. למד בבית הספר המרכזי לתיאטרון בלונדון, שם זכה בפרס הגבוה על שם וויליאם פּּּוֹאֶל (1957). שנים רבות שיחק, ביים והפיק עבור הקולנוע והתיאטרון בארץ ובאנגליה. ב-1961 הפיק את סרט השלום הראשון, "גבול לפניך". כעבור 20 שנה הפיק את הסרט העלילתי עטור הפרסים "צלילה חוזרת", וכעבור עשר שנים נוספות ביים את סרטי השלום-בידי-ילדים, "פרחי התקווה" ו"אקחירייה" ("השלום האולימפי"). מוקדי הוא מחברם של הטרילוגיה "חיי נביא", על חיי עמוס הנביא ("כרמל", 1995), של סיפורים לבני הנעורים, "אחותי איליאה" ("כרמל", 1994), של הספר העיוני "האתגר, פרדיגמה יהודית חדשה" ("מועדים", 1997), ושל הרומנים "פשוט, לחיות" ("כרמל", 2003) ו"מלאכים על התקרה" ("כְּתב", 2013). ב-2006 תרגם מוקדי והפיק את מחזהו האחרון של שייקספיר, "הסערה", שעלה ב"פסטיבל קול המוסיקה" בכפר בלום, בהשתתפותו. ב-2013 יצא לאור התרגום בהוצאת כתב. בימים אלה שוקד מוקדי על כתיבת ליברית לאופרה, "בולס השקמים", יחד עם המלחין רון וויידברג. כמו כן נמצא מוקדי בעיצומה של כתיבת רומן עתידני-ריאליסטי בשם "גשם שחור". למוקדי 5 ילדים, 4 נכדים ונינה חצי סינית. חי בתל אביב יחד עם זוגתו, האמנית ברכה ציטרין.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש + 14 =