מירי בן-שמחון
מירי בן-שמחון

מאת אלי אשד

בימים אלו יצא לאקרנים הסרט התיעודי “אהבה מתרגשת לבוא“, שכתב דן אלבו. הסרט עוסק במשוררת מירי בן -שמחון, שמתה על אם הדרך מירושלים לתל אביב בתאונת דרכים בעלת סממנים של התאבדות. בחייה ובשירתה נעה באוטובוסים, במוניות ובטרמפים – אך לא נמצא לה מקומה הטבעי.

בחייה לא זכתה לפרסום רב כיוצרת. היא התפרסמה בעיקר כמעין הערת שוליים בחייו של המשורר מאיר ויזלטיר, שבו התאהבה. היא ניהלה עמו קשר קצרצר שאחריו “רדפה” במשך תקופה. מעבר להיבט הרכילותי של הפרשה, היא לא זכתה לעניין רב בעולם הספרות, והסרט מביא אותה לראשונה לתודעה הציבורית.

בין השאר מציג הסרט הקלטה נדירה מ-1988, שהתגלתה במקרה, שבה מקריאה מירי מכתב אהבה מרגש למשורר מאיר ויזלטיר, שבהחלט לא החזיר לה אהבה. מכתב זה הוא לב הסרט, וחושף ציר מרכזי בחייה וסדק הצצה לנפשה השסועה.

לפניכם ריאיון על הסרט ועל המשוררת מירי בן שמחון עם המומחה הראשי ליצירתה, החוקר והמשורר דן אלבו, שערך את יצירתה לפרסום לאחר מותה בספר שירת מרים (כרמל, 2010)  וכמובן – יזם את הסרט וכתב את תסריטו.

דן אלבו
דן אלבו

אלי: מה גרם לך לחשוב שמירי בן-שמחון, משוררת ששמה ידוע רק למעטים גם בעולם השירה הישראלי,  היא נושא מתאים לסרט תיעודי?

אלבו: מירי בן-שמחון הייתה שיגעונית, נונקונפורמיסטית, אקסצנטרית, מתירנית, משוררת מעולה בעלת רשת קשרים מסועפת עם המשוררים המרכזיים שפעלו בחייה בתל אביב ובירושלים. היא הכירה את גבריאל מוקד, דוד אבידן היה כרוך אחריה ונהג לעלות לירושלים כדי לשוחח אתה ולנהל איתה שיחות נפש, ואולי מעבר לזה, לעשן יחד גראס שקנו בעיר העתיקה או בבית צפפא, לערוך סיאנסים איתה, עם שלי אלקיים והאחיות שחורי, היא הכירה את מאיר ויזלטיר שאיתו ניהלה קשר קצר, שכלל כמה סטוצים. היא ניהלה רומן אהבים עם הסופר שמעון צימר. כשחזרה לירושלים באמצע שנות השמונים, פנחס שדה היה כרוך אחריה ונהג להזמין אותה לעשות שבת ביחד, בביתו בשמואל הנגיד. כל זה והרבה יותר מזה גרם לי לחשוב שהיא נושא ראוי לסרט תיעודי.

אלי: אבל מעבר לזה, במה מתבטאת לדעתך חשיבותה בתחום עולם השירה והספרות הישראלי?

אלבו: ברמה הפואטית, היא כתבה טקסטים משובחים, מלאי עומק ויופי. היא עסקה גם בסוגיות חברתיות ואוניברסאליות, לא מפתיע שהפכה כיום לכוהנת הגדולה של ערס פואטיקה. עדי קיסר מדברת על כך במפורש בסרט. מירי נתפסת כיום לגיבורה אוונגרדית, לקול המבשר והאוטנטי של שכונות המהגרים, לגל הראשון של הגל המזרחי החדש של השירה העברית.

אלי: אתה ערכת גם את שיריה לפרסום בספר “שירת מרים”. איך הייתה עבודת העריכה  שם? האם שילבת את כל שיריה שכבר פורסמו והוצאת אותם לאור מחדש, או שמא עשית סלקציה ממה שפורסם, נוסף על פרסום שירים מעזבונה שעדיין לא ראו אור?

אלבו: מתוך עיזבונה, פרסמתי באנתולוגיה “שירת מרים” שיר אחד, את השיר הקרוי “הוי קין בכל נדודיך”.

בימים אלה מתבצעת עבודת פענוח על ידי ידידיה בן שמחון בעל העיזבון בסיוע ד”ר קציעה עלון, כדי לפענח את הטקסטים השונים הכלולים בו. בקרוב תצא לאור מהדורה כוללת של כל כתבי מירי בן-שמחון, הכוללת את ארבעת ספריה ואת אותם שירים בעיזבון, שניתן היה לפענח באופן ודאי. חלק מהשירים כתובים בכתב ידה על דפי מחברת, דפי הדפסה של מכונת כתיבה, ואף פיסות נייר סתמיות וקרועות. ולא תמיד ניתן לפענח באופן וודאי ומוחלט את הכתוב. וחלק מן השירים מודפסים במכונת כתיבה של פעם שהייתה ברשותה בבית בגילה, שאותם קל להבין ולפענח.

אלי: איזה מהשירים שלה אתה מחשיב כמובחרים ביותר? כאלה שהם קלאסיים ומן הראוי שיהיו מוכרים לכל חובב שירה, ואולי מן הראוי שילמדו בבתי הספר? תן דוגמאות.

אלבו: הנה כמה דוגמאות ממבחר יצירתה של מירי:

נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם

נַעֲרָה מִן הָרֶחֶם

לְאָן הִיא הוֹלֶכֶת, אֵין רִשּׁוּם

שֶׁל צְעָדֶיהָ בַּאֲדָמָה אוֹתָהּ הִיא מְאַבֶּדֶת

הִיא מְבַקֶּשֶׁת לָתֵת הוֹ mal de tête

אֲבָל תֻּכִּים בֵּין שִׂפְתוֹתֶיהָ

הַצְּלִילִים שֶׁל שְׂפַת אִמָּהּ.

הַנְּסִבּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת שֶׁלָּהּ

הֵן לֹא הַנְּסִבּוֹת הָאִידֵאָלִיּוֹת שֶׁלָּהּ

כֹּחַ מְשִׁיכָה מִשְׁתַּנֶּה וּמְבַכֵּר אֲרָעִיּוּת

מִתְחַווֵּר לָהּ.

מַה שֶּׁהִיא מַעֲבִירָה מִכְּלִי לִכְלִי אַחֵר

נִקְוָה לֹא לְשִׁימּוּשׁ מִחוּץ לַדְּפָנוֹת

אֵין לָהּ קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה בַּיָּדַייִם

וּבְכָל זֹאת שְׂפַת הַגּוּף שֶׁלָּהּ

הַלָּשׁוֹן שֶׁלָּהּ.

מוּל הַדַּף הָרֵיק הִיא מְכַסָּה אֶת מְבוּשֶׁיהָ

מַה שֶּׁמְּבַקֵּשׁ לְהִשְׁתַּלֵּחַ

מִתְבַּקֵּשׁ לְהִשָּׁאֵר

“הוֹ זֶה יָפֶה מְאוֹד” אוֹמֶרֶת אִמָּהּ

רְכוּנָה לְהַקְשִׁיב

וְאֵינָהּ מְבִינָה דָּבָר

הִיא מְנַסָּה שׁוּב

הִיא בּוֹרֵאת בְּצַלְמָהּ אִמָּא אַחֶרֶת

לָמָּה הִיא צְרִיכָה לְאִמָּא עַכְשָׁו

נַעֲרָה מִן הַרֶחֶם

כְּשֶׁבִּפְנִים מַעֲרֶכֶת עִצְבִּית פָּרָה-סִמְפָּטִית

כְּרוּכָה הֲדוּקָה אֶל לֹבֶן חוּט שִׁדְרָתָהּ

מוֹלִיכָה חַשְׁמַל אֶל בִּטְנָהּ וּפְנִים יְרֵכֶיהָ

בִּזְרָמִים קוֹדְחִים.

לֹבֶן חוּט שִׁדְרָתָהּ אֵינוֹ עִנְיָן לִמְשׁוֹרְרִים

מַדְעָנִים אוּלַי יְסַמְּנוּ אוֹתוֹ בְּאוֹתִיּוֹת יְעִילוֹת

thm אוֹ chm

זֶה קַל לְאֵין עָרוֹךְ עַכְשָׁו

כְּשֶׁהִיא מְנוּעָה מִמְּעֹרָבוּת נַפְשִׁית

כְּשֶׁהִיא פְּטוּרָה מִן הַוִּיזוּאָלִיּוּת שֶׁלָּהּ

כְּשֶׁהִיא נוֹשֵׂאת בָּאַחְרָיוּת לְבַדָּהּ

שְׁווַת נֶפֶשׁ וּפַנְטַזְיוֹת

רוֹאָה גַּם כְּבִישִׁים וְקִירוֹת

מִתְבּוֹנֶנֶת בְּמַבָּע פָּסִיבִי נִימִי לֹא נִתְפָּס

בְּהִשְׂתָּרְגוּת שֶׁל חַיִּים אֲרוּגָה

מַאֲצִילָה מַצְלִילָה

מְשַׁנָּה זָוִיּוֹת

הֲרוּגָה מִפַנְטַזְיוֹת

נַעֲרָה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִית אֶפְשָׁרֻיּוֹתֶיהָ טְמוּנוֹת

אַהֲבוֹתֶיהָ עַכְשָׁו תְּמוּנוֹת.

פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה

הָיְתָה לוֹ מִקְדָּמָה שֶׁל שֵׁם טָעוּן

מְסֹאָב וּמְלֵא קֶסֶם כְּאֶחָד

“מֵאִיר”

מִלּוֹתָיו לֹא נִגְמְרוּ בְּסוֹפָן

הָיוּ לוֹ סֵיסְמוֹגְרָפִים בְּעֵינָיו

שֶׁהִסְגִּירוּ אֶת פִּעְנוּחָיו.

מַבָּטָיו הִסְווּ תָּמִיד מַשֶּׁהוּ אַחֵר.

הָיָה מְמַתֵּן רִגְשׁוֹתָיו

וְלֹא הִשְׁפִּיעַ כָּל אַהֲבָתוֹ

רַק לְעִתִּים הָיָה מְמַלֵּל אֶת שְׁמִי כְּלַחַשׁ.

מַה בִּי הָיָה אִיּוּם

שֶׁאִם יֹאהַב אֶהְיֶה מְנַצַּחַת.

מַה בּוֹ הָיָה תַּסְרִיט שֶׁאִם יֹאהַב

יֵצֵא מְנֻצָּח.

הָיוּ מִרְוָחִים שֶׁל זְמַן בֵּין הַמִּלִּים

פְּעָרִים חֲשׁוּכִים שֶׁל צִפִּיָּה

שֶׁיָּדַעְתִּי לְאַתֵּר נְבוֹכָה וְאִילֶּמֶת

וְלֹא יָדַעְתִּי לְרַפְּדָם

דָּבָר בִּי גּוֹנֵן עַל עַצְמוֹ עַד מָוֶת

נֶחֱשַׁבְתִּי דְּלִילָה עֲרוּמָה,

חָשַׁב שֶׁאִם יֹאהַב אֶהְיֶה מְנַצַּחַת.

זִכְרוֹנוֹתַי מְלֵאֵי אָשָׁם

יָכֹלְתִּי זֶה וְיָכֹלְתִּי כָּךְ

וְיָכֹלְתִּי וְיָכֹלְתִּי.

אִלּוּ נִתַּן לְהַחֲיוֹת אֶת הַמִּיתוֹס הַזֶּה עַכְשָׁו.

הֶפְרְשֵׁי הַגִּילִים נִשְׁאֲרוּ כְּשֶׁהָיוּ

(תְּשׁוּרָה אֲמִתִּית שֶׁל חֻקֵּי הַטֶּבַע)

גִּילִי עַכְשָׁו כְּגִילוֹ אָז

כָּל-כָּךְ שְׂבַע יָמִים הָיָה וְלֹא יָדַעְתִּי.

אֲבָל הוּא צָעִיר מִמֶּנּוּ הַיּוֹם

הוּא אֵינוֹ מַזְקִין לְעוֹלָם

דּוֹרְיאָן גְּרֵי מְעֻדָּן עַד כְּאֵב

הַמְּעוֹרֵר אֶת הָאַהֲבָה כְּשֶׁהִיא נֶחְפֶּצֶת

וּתְמוּנָתוֹ שְׁמוּרָה בֵּין דַּפֵּי שִׁירַי

כְּמוֹ שִׁיר הַשִּׁירִים

כְּמוֹ תְּפִלָּה

כְּמוֹ כִּסּוּפִים

טָעוּן הֲזָיוֹת מְסֹאֲבוֹת וּמְלֵאוֹת קֶסֶם.

נַעֲרָה מִן הַקָּטָמוֹנִים (חֲתַךְ-אֹרֶךְ)

נַעֲרָה שְׁחֹרָה עִם חֲטָטִים בַּפָּנִים

עֲלִיזָה אַלְפַנְדָּרִי

בְּמָקוֹם  שֶׁנּוֹעַד לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים

מְכַבֶּסֶת אֶת בְּגָדֶיהָ

כְּמִי שֶׁעוֹשָׂה הַטּוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים

אַחַר כָּךְ תָּדִיחַ רִצְפָּה

וּתְתַקֵּן פְּרָחִים בָּאֲגַרְטָל

הִיא מַתְאִימָה אֶת צֶבַע הַחֻלְצָה לַחֲצָאִית

הִיא לֹא שָׂמָה עַל הַחֲטָטִים בַּפָּנִים

הִיא שָׂמָה עַל זֶה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל “מֵיק אַפּ”

וְלֹא רוֹאִים כָּל כָּךְ.

בִּכְלָל זְכֻיּוֹתֶיהָ וְהַצְלָחוֹתֶיהָ לֹא תְּלוּיוֹת בָּזֶה

הִיא מַקְפִּידָה לְמַלֵּא אֶת חוֹבוֹתֶיהָ לְפִי הַסֵּדֶר

וַאֲמוּנָה הֵיטֵב עַל מִי “בְּסֵדֶר” מִי “לֹא בְּסֵדֶר”.

מִדֵּי פַּעַם יֵשׁ לָהּ הִתְפָּרְצֻיּוֹת, אֲבָל בְּצֶדֶק

בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָה שֶׁכָּל כָּךְ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים לֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְהִתְנַהֵג

זֶה הַטֶּבַע שֶׁלָּהּ

הִיא לֹא סוֹבֶלֶת אֶת כָּל אֵלֶּה שֶׁאוֹמְרִים שְׁטֻיּוֹת

שֶׁאֵין לָהֶם טַעַם

וְשֶׁלֹּא שׁוֹמְרִים עַל הַכָּבוֹד שֶׁלָּהֶם

אִמָּא שֶׁלָּהּ מֵתָה מֵהֶתְקֵף לֵב כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה

וְאַבָּא שֶׁלָּהּ שָׁרָת בְּבֵית-סֵפֶר מַמְלַכְתִּי דָּתִי עַל יַד הַבַּיִת

הִיא אוֹהֶבֶת אֶת הָאָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב

שֶׁהִתְקַדֵּם בַּחַיִּים

וְהוּא אַדְמִינִיסְטְרָטוֹר בְּמַחְלֶקֶת הַמֶּשֶׁק שֶׁל הָאוּנִיבֶרְסִיטָה

אַחְרַאי עַל כָּךְ וְכָך עוֹבְדִים

שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַמַּשְׂכֹּרֶת מִיָּדוֹ וְנוֹתְנִים לוֹ כָּבוֹד.

הִיא כַּתְבָנִית וּמַסְפִּיקָה 120 מִלִּים בְּדַקָּה

הָעֲבוֹדָה זֶה הַדָּבָר הֲכִי חָשׁוּב בִּשְׁבִילָהּ בַּחַיִּים

כָּל בֹּקֶר בְּ-7.30 בְּדִיּוּק רוֹאִים אוֹתָהּ בַּתַּחֲנָה

(יֵשׁ לָהּ קְבִיעוּת וְגַם הַפֶּנְסְיָה שֶׁלָּהּ מְסֻדֶּרֶת).

בַּשָּׁעוֹת הַפְּנוּיוֹת הִיא סוֹרֶגֶת גּוֹבְּלֶנִים

שֶׁקָּנְתָה בָּעִיר הָעַתִּיקָה בְּשַׁבָּת.

אָשֵׁר מִתְקַשֵּׁר לִפְעָמִים מִן הַמּוּסָךְ

אֲבָל הִיא לֹא מַרְאָה לוֹ פָּנִים כָּל כָּךְ

זֶה טוֹב בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּדַע שֶׁהִיא רְצִינִית

וְשֶׁלֹּא יַחְשֹׁב שֶׁהִיא תַּסְכִּים לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה.

לִפְעָמִים הִיא יוֹצֵאת עִם אָח שֶׁלָּהּ יַעֲקֹב לְסֶרֶט

מְגֻלָּח לְמִשְׁעִי וּבְנַעֲלַיִם מְצֻחְצָחוֹת

וְכָל הַשְּׁכוּנָה רוֹאָה שֶׁהִיא מְבַלָּה

וְהַשֵּׁם שֶׁלָּהּ נִשְׁאָר נָקִי.

כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יוֹדְעִים שֶׁעֲלִיזָה הִיא בַּחוּרָה לְלֹא רְבָב

אוֹמֶרֶת “שָׁלוֹם” וּ”מַה שְּׁלוֹם הַיְּלָדִים”

יוֹדַעַת לִתְפֹּר וְיוֹשֶׁבֶת בַּבַּיִת

בַּחוּרָה רְצִינִית.

יוֹם יָבוֹא וְהַמַּזָּל שֶׁלָּהּ יָבוֹא גַּם כֵּן

יָבוֹא בָּחוּר לָעִנְיָן וְהִיא תִּתְחַתֵּן

וְתוֹלִיד יְלָדִים שֶׁיִּגְדְּלוּ בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם

וְיַעֲרִיכוּ אֶת הָאִמָּא שֶׁלָּהֶם.

מתוך: מירי בן שמחון, מְעֻנְיֶנֶת, לא מְעֻנְיֶנֶת. הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ”ג. 1983 תל אביב

מירי בן-שמחון
מירי בן-שמחון

אלי: האם הכרת אותה אישית?

אלבו: הכרתי את מירי בן-שמחון בשנת 1988. בתוך זמן קצר, היינו לחברי נפש מאוד קרובים. היא שיתפה אותי בבעיותיה, תוכניותיה וחלומותיה. הראינו שירים זה לזה, לפני פרסומם או שליחתם לכתב עת זה או אחר או למוסף ספרותי זה או אחר. ישבנו הרבה יחד בבתי הקפה המרכזיים של ירושלים דאז, עם הקבוצה הירושלמית שפעלה אז – גבריאלה אלישע, אמירה הס, שמעון שלוש, אנוכי, חדוה הרכבי, מרים איתן ועוד רבים אחרים. היא הקדימה אותי בזירה הספרותית, הכרתי אותה כשכבר פרסמה ב”עכשיו” ובמוספים של דבר, מעריב וידיעות אחרונות, ולאחר שכבר הוציאה את שני ספריה הראשונים לאור.

אלי: מה היה המניע המרכזי להפקת הסרט?

אלבו: הסרט נולד באירוע משפחתי שבו השתתפנו אלדד בוגנים ואני. ישבנו האחד ליד השני סביב אותו שולחן. דיברנו על מחלות נפש ובאופן ספציפי על סכיזופרניה, הוא סיפר לי בכנות יוצאת דופן על המחלה של אמו ואחותו, באופן טבעי אני סיפרתי לו על מחלתה וטירופה של חברתי מירי בן-שמחון. לאחר שהתוודעתי לכך שהוא מורה לקולנוע ובמאי סרטים, הבזיק במוחי הרעיון, מדוע בעצם לא לעשות סרט על מירי בן שמחון? ואז הצעתי לו בנוסח זה פחות או יותר: “מה דעתך לעשות סרט על מירי בן-שמחון, כהמשך לספר הביוגרפי שכתבתי על חייה?” הוא ענה לי, שהוא אינו יודע מי זו מירי, ותיכף הוציא את הנייד, גיגל את שמה, וקרא תוך כדי שיחה את הערך על שמה בויקיפדיה, מתוך אותו הבזק רעיון שצץ במוחי, ובזכות הצעתי הטנטטיבית להפיק יחד סרט על חיי מירי, שיהיה מבוסס על ספרי “שירת מרים” נולד הסרט באותו רגע, סביב אותו שולחן ובזכות אותה שיחה על סכיזופרניה נולד הסרט.

אלי: האם עשית כבר סרטים תיעודיים בעבר?

אלבו :לא.

אלי: אז איך ניגשת לכתיבת התסריט?

אלבו: זה בהחלט לא היה פשוט. הייתה לנו  אופציה לעשות סרט דוקומנטרי, המספר את סיפור חייה מנקודת מבט היסטורית-ביוגרפית, או במילים אחרות, מעין ביוגרפיה מצולמת. לצלם את שרידי המעברה של תלפיות המקום שבו חיה ובילתה את חמש שנותיה הראשונות בארץ, את דירת השיכון הראשונה בשכונת הקטמונים, בית הספר היסודי קושט וכו’ כשקול העדים והעדות המצולמים מקרב בני משפחתה חבריה לספסל הלימודים או לזירה הספרותית, מספרים את סיפור חייה מנקודת מבטם, ומלווים את הצילומים בקולם או בצילומי תקריב בביתם או בזירות חייה השונות, באופן לינארי מיום לידתה יעד מותה. לבסוף, לאחר דיונים רבים עם הבמאים אלדד בוגנים  וישראל וינקלר, הוחלט להתמקד בשירתה נטו ופחות בשיגעונה באשפוזיה, באהבתה הנכזבת למאיר ויזלטיר או ביחסים הספרותיים-בוהמיינים עם הקרובים לה, או בשירותה בשב”כ או בשירותה הצבאי ביחידת מודיעין מובחרת שבו זכתה לפרס כחיילת מצטיינת.

מירי בן-שמחון
מירי בן-שמחון

אלי: איזה דברים חשובים או מעניינים גילית במהלך הכתיבה על מירי בן-שמחון שלא ידעת קודם לכן?

אלבו: בזכות הסרט ומפגשיי עם מאיר ויזלטיר, למדתי מפיו שלו על נסיבות היכרותו איתה, ועל העובדה שהיה לו איתה סטוץ’ שכלל כמה וכמה מפגשים מיניים.

הוא סיפר לי שהם הכירו בשנת 1983, בסדנת השירה שבה השתתף כאחד המנחים יחד עם מנחם בן, חיים גורי ויהודה עמיחי, שהתקיימה בקמפוס האוניברסיטאי בגבעת-רם, הם התקרבו זה לזה בצעדותיהם הליליות המשותפות מגבעת רם לתחנה המרכזית בירושלים.

כל ארבע שנות העבודה על הסרט היו אירוע מתמשך מרתק, מסעיר ומעניין אחד.

Image result for ‫מירי בן שמחון‬‎

אלי: אני רואה שחלק מהפרסום העכשווי שלה הוא משום שהיא נחשבת למשוררת “מזרחית”. האם אתה מסכים עם התפיסה הזאת?

אלבו: לא, איני מסכים. אני מתקומם נגד ושולל את המושג מזרחיות כפי שנעשה בו שימוש עתה. מירי בן-שמחון תפסה את עצמה כישראלית לכל דבר ועניין. הצורך של אנשים לתייג אותה כמזרחית, תכליתו מפוקפקת ומרושעת, כביכול על ידי תיוגה כמשוררת מזרחית, ערכה הפואטי יפחת.

מי שמעוניין או מוצא לנכון “למזרח” אותה, או לתייג אותה כמזרחית, צריך לשאול את עצמו, מה מניע אותו? את מי משרתת החלוקה הזו? למה הוא עושה כן? מירי היא משוררת משובחת לא בזכות ארץ הלידה של הוריה ולא למרות ארץ הלידה של הוריה. היא משוררת טובה כי שיריה טובים מאוד. מירי ראתה עצמה כמשוררת ישראלית, היא סלדה מהמוזיקה המזרחית הישראלית. ספריית הקריאה שלה הייתה בעיקרה אירופית-אמריקאית. היא תרגמה שירים מאנגלית ומצרפתית לעברית. היא הייתה מורה מעולה לאנגלית, ובשל מחלתה לא יכלה להתפרנס באופן מסודר מהוראת אנגלית.

בעתיד בכוונתי לכתוב מאמרים אחדים על שירתה, שיענו על שאלתך כבדת המשקל ורבת החשיבות לגבי זהות השירים הטובים ביותר בשירתה.

אלי: למיטב ידיעתך, האם מאיר ויזלטיר – האיש שלכאורה לפחות היה לו תפקיד חשוב בסיפור חייה – כתב עליה שיר?

אלבו: יש שיר שויזלטיר כתב המתייחס לדעתי למירי בן-שמחון.  ויזלטיר אמר לי בשיחה פנים אל פנים, שהשיר לא מתייחס אליה באופן מובהק, אך אני וד”ר קציעה עלון סבורים שכן. במאמר שאני מתכוון לכתוב בעתיד על העניין, אציג את עמדתו כפי שהוצגה בפניי בפגישה בבית קפה תל אביבי, ואת הסברה המפריכה את ההתכחשות שלו לעובדה זו עתה.

השאלה  האמיתית היא האם יש דיאלוג בין השיר של מירי בן שמחון “נערה מן הקטמונים” ובין שירו של מאיר ויזלטיר, “נערה מירושלים”. אני עונה: כן. מאיר גורס שלא. על זה כל הוויכוח. לדעתי מירי בן-שמחון אכן הזדהתה עם אותו שיר שויזלטיר כתב.

עד כאן דן אלבו.

תגובת מאיר ויזלטיר:

א. אין לי אף שיר או חצי שיר על נערה מהקטמונים. ב. אין לי שיר על מירי בן שמחון. ג. יש לי שיר על נערה מירושלים בימים שאני הייתי סטודנט באוניברסיטה העברית ומירי היתה ילדה שלא ידעתי על קיומה. ד. הנערה בשירי היא “מהשיכונים ממערב לירושלים”, כלומר קריית יובל, והיא בכלל מעליית גומולקה, כלומר ממוצא פולני נטו.

נכון שד”ר קציעה עלון כתבה מאמר מטופש ( את המאמר אפשר למצוא כאן .א.א) שבו התבלבלה והדביקה שיר זה להיכרותי הקצרצרה עם מירי בן-שמחון – והגיע הזמן ששערורייה זו תיפסק כבר. יש כאן  מקרה ברור  ומוכח (עם לוח זמנים חד-משמעי) של התקשקשות דמגוגית חסרת בסיס מצד מי שמתייצג כפרשן ספרות. כל קורא עם מנת משכל מינימלית מבין כי (א) בשיר עצמו אין זכר לקטמונים, למוצא “מזרחי” או לתכונה כלשהי של מירי ז”ל (ב) לא ייתכן שמישהו יכתוב שיר המתייחס למישהי שיפגוש לראשונה רק בעוד חצי תריסר שנים?  פה יש מקרה ברור של מישהו (או מישהם) עם אג’נדה משלו שנטפל לשיר בתקווה שישרת את רעיונותיו.”

עד כאן ויזלטיר. אוסיף שלדעתי כמי שרק עוקב אחרי הפרשה מרחוק. אכן אין  זה ברור כלל שהמשורר מאיר ויזלטיר כתב אפילו מילה אחת ישירות על מירי בן-שמחון, או אפילו חשב עליה בעת שכתב. ברם, נראה שהיא התייחסה ליצירות שונות שלו כממוענות ומיועדות ישירות אליה, ללא קשר אם אכן כך היה במציאות. יצירות שונות אלו של ויזלטיר הפרו את יצירתה של מירי בן -שמחון בצורות שונות שהסרט על חייה עומד עליהן.

מומלץ מאוד לצפות, גם בגלל התיאור של חייה של משוררת, וגם בגלל התיאור של הצורה שבה יצירה של משורר אחד משפיעה על יוצרת אחרת לחיוב ולשלילה.

ראו גם:

קישור לפרומו,

דף הפייסבוק של הסרט

שירת מרים – הספר

מירי בן-שמחון בויקיפדיה

מירי בן-שמחון בלקסיקון הספרות העברית

אין אירוטית ממני בעיר: כתבה על הסרט

Image result for ‫מירי בן שמחון‬‎

מירי בן -שמחון -מכתב נואש של אהבה למאיר ויזלטייר

מירי בן-שמחון :שירים מן העיזבון

אלי אליהו על חידת מותה והשכחתה של מירי בן -שמחון

קציעה אלון :מסואב ומלא קסם – מאיר ויזלטיר בשירת מירי בן-שמחון

אין לה קוארדינציה לנערה הזאת: בלפור חקק על מירי בן -שמחון

ציור של מירי בן-שמחון. ציירה: תפארת  חקק

9 תגובות

  1. פרופ׳ דן אלבו פרסם את ספרו ״שירת מרים״ ,״בשנת 2010 לפני כן פנה אליי וביקש שאכתוב התרשמותי מן השירים שלה. נדמה לי שזה היה בשנת 2006 הוא שלח אליי את כל שיריה לאחר שצילם אותם עבורי, אני מבינה שהוא פשוט כל כך מעריך את מירי בן שמחון וכעת מתברר שזו שליחות חיים חשובה מאוד לדן אלבו שהוא בעצמו משורר. זכיתי להכיר את מכלול יצירתה רק בזכות החוקר היקר, שהוא איש צנוע ואני בטוחה ששמה של מירי בן שמחון נישא בפינו רק בזכות ההוקרה וההערכה הרבה שלו אליה כאדם וכיוצרת. מאמרי זה התפרסם באינטרנט לאחר פרסום הספר – שירת מרים שהוא חא אנתולוגיה של שירתה אלא כינוס מאמרים ומחקרים עליה.
    כאן מאמרי.
    http://m.news1.co.il/ArticlePage.aspx?docid=51359&subjectid=3&TransID=0&AfterAdd=1
    שושנה

  2. “כתיבה חוזרת. הי – אלי ! – נהניתי. טרם ראיתי את הסרט. איזה מין פרופסור לספרות זה, שלא מבין שאין-חשיבות לנערה-הפולניה עליה נכתב-שירו – אלא לכל נערה אחרת שתקרא – ותחשוב שנכתב-עליה… לכוח-הנבואי הזה של השירה… /” 12.10.17(C)אלגל

  3. מסכים בהחלט. צריך לדעת שמשוררים לא באמת יודעים על מה שיריהם נכתבים ..אלו באמת נכתבים מתוך התת מודע.
    בדרך כלל הקוראים יודעים טוב יותר.

  4. דורית שירה ג’יאן כותבת בפייסבוק:
    “אני חושבת שדמותה של מירי בן שמחון מרתקת יותר מכתיבתה. דמותם של אמנים רבים מועצמת לאחר מותם. מניחה שזה יקרה גם במקרה שלי אם יורשה לי…ולא איני מתייהרת מי שמכיר אותי באמת יודע. בכל מקרה מרתק מאד.”

  5. בדרך כלל משורר קיים לאחר מותו בזכות “שומרים ” שמשמרים את יצירתו ויוצרים בה עניין .כפי שעשה דן אלבו ליצירתה ולזכרה של מירי בן-שמחון.
    האם יצירתה היא חשובה או לא? לדעת דן אלבו היא חשובה מספיק כדי שיקדיש שנים מחייו לשימורה ולפרסומה.
    אבל כדי ששירה זאת תיכנס באמת ל”זרם התודעה” של השירה העברית המשתמרת לאורך השנים ,צריכים להימצא עוד “משמרים ” שידאגו להפצת השירה הזאת מלבד דן אלבו.

  6. ראיון מעניין ויוצרת מסקרנת.
    זה לא ממש משנה אם היא ראתה עצמה משוררת מזרחית, והיא בטח לא צריכה לכתוב על נושאים מזרחיים בשביל להיתפס ככזו. עצם היותה משוררת אישה בגברדיית המשוררים הגברים, ומזרחית ברוב אשכנזי, מספיק לבדו.

  7. זו מעלה עצומה שדן אלבו משמר את זכרה של מירי בן שמחון והוא כבר הנציח את דמותה בתודעה הציבורית, מה שלצערנו לא היה קיים בחייה. מדוע??? היא פשוט הקדימה את זמנה! לו חייתה בימים אלה בטוח שהייתה מתקבלת בקלות! חייה כיוצרת היו קשים כי היא נצמדה לגדולים בדורה והם גימדו אותה. לפי מה שקראתי ומה שהבנתי מה וממה שסופר. זו הייתה תקופה אחרת שלטון ההגמוניה של ״אליטות״ היה מובהק ואלה לא קיבלו אותה כשווה ביניהם! מירי בן שמחון פורצת דרך ועל כן דן אלבו עושה עמה צדק פואטי!!!! כל הכבוד לו!

  8. טיפה משלי.

    גם לי הייתה היכרות קצרה עם מירי. מירי שכרה חדר בדירת סטודנטים, לה גם אני הייתי שותף בטרם נישואיי. הדירה שכנה ברח’ ריינס בגבעת שאול (שהייתה אז “מעורבת”) שהיה שייך למש’ זלמן בן ששון (שהיה אח”כ פרופסור בבית הספר לרפואה) שנסע לשבתון. ההיכרות הייתה קצרה. היה זה אולי חודש או חודשיים אולי מעט יותר, כנראה בקיץ 1973 (כפי הנראה לפני המלחמה, כי במשך כ-5-6 חודשים לא פקדתי את הדירה). זו הייתה דירה בת 4 חדרים. היא שכרה שכירות משנה מסטודנט הולנדי כחול-עיניים בשם איליה, כשזה נסע להולנד ופרסם כפי הנראה מודעה בקמפוס הקרוב בגבעת רם שצדה את עינה. (הדיירים הקבועים האחרים מלבד איליה ומלבדי היו רוני ונדב הון, שבשל צילום משותף אתם ועם נורית חברתי ביריחו המאוד “ידידותית” אז, אני זוכר את שמותיהם עד היום).

    היא הייתה יפה, גבוהה, מרוחקת. דברה מעט. זכור לי שהקפידה מאוד על ניקיון חדרה וגם התקלחה לעיתים קרובות. שכשהייתה יוצאת מהמקלחת לכיוון חדרה שבקצה המסדרון, הייתה מנערת בהפגנתיות את שיערה, שהתיז לכל עבר ואולי גם עשתה זאת בהתרסה לעבר מי שניצב בפרוזדור מאחורי גבה והתבונן בה הולכת לחדרה. באותה תקופה, ולפחות בחלקה, היה בא בחור נאה וגבוה עם תלתלים שחורים לבקרה. מלבד הנהונים לשלום בבואו ובצאתו, גם הוא לא הרבה לשוחח. בעצם לא שוחח כלל. הם היו מסתגרים בחדר. לעיתים הייתה יוצאת למטבח, מרתיחה מים ואם היה שם מישהו, כמעט לא אומרת מילה.

    זכור לי שנתתי לה בהשאלה חוברת של “סימן קריאה”, יום אחד היא נעלמה ולא החזירה לי אותו. כשעזבה דומני שניסיתי ליצור קשר ונראה היה לי אז שהיא מתחמקת. זו הייתה חוברת שהייתי קשור אליה וחרה לי. עודי זוכר שהיה בה שיר מקסים ומסחרר של יאיר הורוביץ, שמזדמזם לי עד היום במעורפל על “נרקיס ו….ה….. ואני, אני לא….”. לא מצאתי את השיר מאז, גם לא בכרך עב הכרס “כל השירים” (“הקיבוץ המאוחד/ הספרייה החדשה”, 2008). אם מי מהקוראים ימצא השיר אודה לו.

    חשוב לי לציין, אף שאולי אין זה לשבחי, שאז לא חשבתי שיש לה בעיות מיוחדות. התייחסתי לריחוק שלה אפילו כסוג של התנשאות קרה, אפילו לא כרצון לשוות לעצמה דוק של מיסתורין (לא זוכר שסיפרה שהיא כותבת שירים). היום במבט לאחור, הדברים יכולים להתפרש אחרת.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten − 7 =